אוף טופיק: שדות תעופה, משטרים אפלים ומה שביניהם

בלילה שבין יום שני לשלישי חזרנו מהביקור שלנו בתערוכת IBC 2022 באמסטרדם. לכאורה עניין סטנדרטי, טיסה מסודרת ישירה עם חברה מוכרת בשדה תעופה אירופאי גדול. מה שקרה בפועל גרם לנו לחשוב על זמנים אחרים ומשטרים אחרים ועל האופן שבו כל אדם צריך או לא צריך לנהוג במצבים מעין אלו.

הפוסט הבא לא קשור לצילום (אם זה כל מה שמעניין אתכם – תעברו לכתבה הבאה באתר, יש מספיק כאלו). 

הסיפור בקצרה

היינו אמורים להמריא בשעת ערב מנמל התעופה Schiphol באמסטרדם (נמל תעופה ידוע לשמצה אגב בבעיות ובעיכובים שלו בעיקר בתקופה האחרונה). אפילו בימים רגילים הנמל כאמור מתקשה לתפקד אבל ביום סיום תערוכת וידאו גדולה בה השתתפו עשרות אלפי מבקרים מכל העולם הצמאים לחזור הביתה הכאוס היה ניכר בכל מקום. מחוץ לנמל כבר ראינו מהמונית תורים שנמשכו ונמשכו על פני קילומטרים של נוסעים הממתינים לכניסה אחת לנמל. אנו נכנסו משער אחר אבל גם בפנים המשיכו תורים ללא קץ (אנו הגענו 3 שעות לפני ההמראה, אחרים איתם שוחחנו הגיעו גם 4 שעות ויותר – זה לא עזר).

למצולמים יש קשר לנאמר בכתבה

הסיבה לכל המהומה הזאת הפעם? כרגיל כסף (במקרה הזה לאנשי האבטחה של השדה – ראו כאן למי שמתעניין בפרטים הפרוזאיים – אותנו זה לא ממש עניין).

אחרי שהמתנו בתור קרוב לשלוש שעות והטיסה שלנו ממשיכה להופיע כ”יוצאת בזמן” התחלנו לשאול שאלות (לא היה הרבה את מי כי לאורך הקילומטרים של התורים בשדה לא היו כמעט אף אנשי ביטחון או דיילי קרקע – כאוס מוחלט כבר אמרנו). כשמצאנו בסוף יחד עם עוד כמה נוסעים (חלק ישראלים ועוד נחזור לזה) אשת ביטחון ושאלנו מה קורה ומה נעשה אם לא נספיק לטיסה תשובתה המקוממת הייתה: “תעמדו בתור ואם תספיקו תספיקו ואם לא לא”. אבל מה יקרה אם לא נספיק שאלנו? לא הייתה לה תשובה והיא הפנתה אותנו למנהל הנמל (שלדבריה הלך מזמן הביתה לישון…) ולחברת KLM בה טסנו (גם להם אגב לא היו תשובות ובכל מקרה המשמעות של לצאת מהתור היא לאבד את מקומך בתור של אלפי אנשים שנמשך שעות).

וכאן אנו מגיעים לרגע השיא של האירוע כולו – רגע כמוהו אני מעולם לא חוויתי ואני חושב שהתרחש מעט מאד פעמים בהיסטוריה של שדות תעופה מסודרים בעולם בהם סדר ואבטחה הם במקום הראשון ונאכפים בקפידה יתרה (בטח מאז 2001). בעוד אנו ממתינים בתור “נחש” שנמשך קילומטרים לבידוק הבטחוני – ודקות בודדות לפני שעת ההמראה הרשמית של הטיסה שלנו כשאין שום תקווה באופק שנעלה לטיסה, משהו קרה.

מישהו (אדם בודד אחד או יותר – הכל קרה בחלקיק שנייה וקשה לשחזר מי או מה) פתח את מחסומי השדה בזה אחר זה והתקדם בקו ישר אל הבידוק הבטחוני ואליו הצטרפו מיידית עוד עשרות נוסעים. לא עזרו איומיה ודרישותיה של אשת האבטחה היחידה של הנמל שניסתה לעמוד בפרץ הנוסעים פשוט עברו אותה ונעמדו בראש תור הבידוק (באותה שעה גם הסתבר לנו גודל המחדל שהתחולל בנמל – עבור עשרות אלפי הנוסעים באותה שעה הייתה עמדת בידוק כבודה אחת בלבד!).

בנקודת הזמן הזאת המצב היה שברירי מאד. אלפי הנוסעים שנותרו בתור מאחור התחילו לשיר ולרקוע ברגליים והתחושה הייתה שבכל רגע תתרחש מהומה מוחלטת ואלפים פשוט ישטפו בזרם את עמדת הבידוק וירוצו לעבר הטיסות. זה לא קרה ואם היה קורה אפשר להניח בסבירות גבוהה ששום טיסה לא הייתה ממריאה והנמל היה נסגר מיידית לטיסות (איש לא היה מאפשר לטיסות לצאת עם נוסעים שלא עברו בידוק) אבל בזמן האירוע זאת הייתה התחושה.

עמדת הבידוק לא נפרצה לבסוף (לפחות כל עוד היינו בנמל), והנוסעים “שעקפו” בתור עברו בידוק (מאד חסר אגב) והגיעו לטיסותיהם וגם אנחנו הספקנו למרות עיכוב טיסה של כשעה בו עוד מספר נוסעים הספיקו להגיע (בעוד עשרות אחרים שלא הספיקו גילו כי מזוודותיהם הורדו מן הטיסה).

מתי אומרים די?

חלקכם יגיד מן הסתם – לעמוד בתור? זה כבר מזמן לא סיבה להתלונן – תעמוד ותחכה כמו כולם. עמדתי וכנראה אעמוד לצערי בעוד הרבה תורים. זה לא באמת נושא הכתבה.

כמי שבילה לא מעט שנים בין קירות המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית השאלה שמעניינת אותי כאן היא לא באמת נהלי שדות התעופה, שביתות ואיגודים (על זה שאחרים ישברו את הראש). מה שמעניין אותי היא מה היא נקודת השבר שבה אדם אחד מחליט שהוא עושה מעשה ושובר את הכללים ומתי אותו תהליך עובר במקביל על קבוצת אנשים גדולה שבאופן ספונטני מחליטה – תוך סיכון אישי כזה או אחר לא להסכים לקבל יותר מרות ולעשות מעשה.

היו לי הרבה שעות לחשוב על העניין בטיסה חזרה לארץ. חלק גדול מהמשפחה שלי נספה באוושויץ. הם הועלו על הקרונות בתורים ארוכים, נדחסו לרכבות בתנאים לא אנושיים, הורדו בכוח והובלו בשקר “למקלחות” שם מצאו את מותם (סבא שלי היה בין הבודדים שניצלו מהמשפחה יחד עם אחותו, הוא היה נער חסון ונשלח לעבודה במקום לגז, והוא הזכיר בפעמים הבודדות שדיבר על הנושא את המשפחה שלא איתנו כ”עשן שבארובה”).

יש שיאמרו שאסור להשוות, אנשי הקרקע והביטחון בשדה התעופה אמנם החזיקו חלקם רובים אבל בסוף לא חיכתה לנו המעשנה אלא בסך הכל טיסה הביתה ומי שרצה יכול היה לצאת מהתור וללכת חזרה למלון. אבל אני דווקא מתמקד בקווי הדמיון. באדישות וחוסר האנושיות של אנשי הנמל מסביב לסבל של אלו הממתינים בתור כולל נשים וילדים קטנים שלא הורשו אפילו ללכת לשירותים או להשיג מים במשך שעות (מפחד שיאבדו את מקומם בתור) ובעיקר באפאטיות בה רוב האנשים בתור עצמו היו מוכנים לקבל את גורלם (לא לחינם נטבע אצלנו המונח כצאן לטבח בהקשר השואה).

מה גרם אם כן לקבוצה קטנה של אנשים, (עשרות במקרה של אמסטרדם – אין לי נתון מספרי במקרה של השואה בה גם הייתה התנגדות אקטיבית של בודדים בטרם הובלו למשרפות וספק אם נתון כזה קיים בכלל בידי מישהו), לשבור את הכללים להתעלם מאנשי השדה ופשוט להתקדם קדימה? האם יש משהו מיוחד באותם אנשים? האמת, אני לא יודע, חלק מהם אני מניח זיהה הזדמנות והלך עם הזרם אבל דווקא הראשון או הראשונים בקבוצה הזאת הם המעניינים ביותר כי הם לקחו על עצמם את הסיכון הגדול ביותר (להיעצר או אפילו להיתבע ובמקרה של השואה סכנת מוות מיידית כמובן).

עבורי לפחות החוויה הנוכחית הייתה מטלטלת – היא מראה שיש לאנשים נקודת שבר והיא יכולה להתרחש בחלקיק שנייה במצבים מסויימים ולא ניתנת לחיזוי כנראה. אגב מעניין לראות שבקבוצה שחצתה את המחסומים היו לא מעט ישראלים ובריטים (אנשים בעלי מראה אסייתי למשל לא ראיתי וזה אולי לא מפתיע ונוגע גם לאופן החינוך וקבלת המרות בתרבויות המזרח אבל זאת כמובן הכללה ובכל מקרה לא נתון סטטיסטי מבוסס).

אין לי במסמך הזה תשובות, יש לי רק שאלות פתוחות. אולי השאלה החשובה ביותר בטח לנוכח הדברים שעברו על החברה כאן בארץ ובעולם בכלל בשנתיים האחרונות היא מתי אומרים די ומחליטים שלמרות הסיכון האישי (המדומה או האמיתי) אנו בוחרים שלא לקבל יותר את “כללי המשחק”. וכמובן מהם המחירים האישיים והחברתיים שאנו מוכנים לשלם על כך (על האישיים כבר דיברנו בהקשר הזה, המחיר כחברה הוא כמובן הידרדרות מהירה לכאוס ואנרכיה על כל המשתמשע מכך).

כל שאני מבקש הוא שתחשבו על כך בפעם הבאה שאתם נתקלים במצב הזועק לחוסר צדק עמוק ונסיון לרמוס את החירויות היסודיות שלנו כבני אדם.

עידו גנוט

עידו גנוט הוא עורך ומייסד אתר הצילום מגה פיקסל. הוא מסקר חדשות טכנולוגיה מאז סוף שנות ה-90 וכתב וערך עבור שורה של מגזינים בינלאומיים מובילים. הוא עוסק בתחום הצילום מאז שנת 2009. עידו הוא גם מייסד שותף בחברת ההפקה Shooteat.co.il העוסקת ביצירת תוכן ויזואלי עבור חברות מסחריות.

אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו

משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay.

למה שתסמכו עלינו?