ראשי זווית אישית קופסה של זכרונות

קופסה של זכרונות

16
0

כשהוצאתי את ה-Certo Dollina* העתיקה מתוך תיק העור המתפורר שלה, הזכרתי לעצמי שזו מצלמת פילם, מבוגרת אפילו ממני בכמה שנים טובות, ולכן אני חייב להאט ולכוון מחדש את תנועת האצבעות שכל כך מורגלות לדיגיטלי. אני לוקח אותה בשתי ידיים, מרגיש את גוף המתכת הפשוט והמחוספס קצת זר ומוזר לאחיזה, אבל אז הקופסה הזו פשוט לוקחת אותי עשרות שנים אחורנית – גורמת לאצבעותי ללכת בעצמן ולחפש את לשונית הפח המשוננת שפותחת מצלמות ישנות. שומע את ה"קליק" המיוחד שמשחרר בכמה מילימטרים את גב המצלמה וכשזה מתרומם בחריקה קלה, המכסה כאילו אומר לי "סוף סוף! באמת הגיע זמן" ואילו אני? אוטומטית אני מחסיר פעימה בתגובה אוטומטית של פעם: "וואו, איך לא בדקתי קודם שאין פילם בפנים!?"…

GP 01 0701

GP 02 0704

בביתנו מסתובבות כמה וכמה מצלמות ישנות, אבל רק כאלה ששימשו את המשפחה. אבא פינייק היה חובב צילום עוד לפני עלותו ארצה ומתוך התמונות הראשונות שצילם בישראל אני מכיר את גני-התערוכה של 1934, את החולות של סוף רח' דיזינגוף דאז, ואת הסיפור איך הגיע ממצרים עם הביתן הפולני (כל תערוכה רצינית באותם ימים כללה גם "ביתני מדינות" שנדדו ממקום למקום) ואיך "התפלח" ונשאר כאן כשהתערוכה הסתיימה.

מצלמת ה-Retina שלו הלכה איתנו כמעט לכל מקום ובלי שהרגשתי כנראה שנדבקתי ממנו עם השנים בחיידק הצילום, אלא שאותי תמיד עניינה המצלמה יותר מהתמונות. גם בהיבט הטכני, אבל בעיקר בכוחה המסתורי להוות סוג של "הרחבה" למוח ולרגשות; עם ה"קופסה" הזו אנחנו בוחרים מה ואת מי לראות ואיך, מאחוריה אנחנו מקבלים אומץ לחדור למקומות אליהם לא היינו מעזים להיכנס סתם כך, בעזרתה אנחנו מתקשרים עם אנשים זרים לחלוטין, לפעמים גם עם חפצים, וצמחים, וחרקים… ה"קופסה" הזו אפילו גורמת לנו לעיתים לתקשר טוב יותר עם עצמנו.

GP 03 4832

GP 04 4834

"מצלמה" בשבילי היא משהו מאד אישי, אינטימי, גדוש בזכרונות ואולי בשל כך קצת נבהלתי כשעליזה ניגשה אלי באותו יום, הציגה את עצמה בסיום הרצאה שהעברתי בהתנדבות על כוחו של הצילום בתקשורת-חברתית ושאלה האם אסכים לקבל ממנה את ה-Certo Dollina של אמא שלה שנפטרה, "כיוון שכרגע המצלמה תקועה מתחת למיטה ואין לי מה לעשות איתה". חשבתי לרגע להשתמש בה בהתנדבויות שלי עם ילדים, אבל לאמר את האמת – לא ממש רציתי לקבל "מצלמה זרה" אלי הביתה. חוץ מזה גם לא הסתדר לי שמישהו מחזיק מצלמה עתיקה כל כך קרוב וכל כך אינטימי כמו מתחת למיטה, אבל בה בעת רוצה לתת אותה במתנה, ועוד לאדם זר.

מאידך, חשבתי לעצמי, אין זה מנומס לסרב ובטח יש סיבה כלשהי לכל זה, לכן החלטתי ואמרתי לעליזה שאם באמת היא מוותרת על ה-Certo Dollina אז אשמח לקבלה, אבל רק אם היא תסכים לכתוב בשבילי כמה שורות על המשפחה שלהן, כלומר על המשפחה של עליזה ושל ה-Certo Dollina…

GP 05 0642

כשנפתח גב המצלמה בלווי צליל ה"קליק" המיוחד של פעם, ראיתי שאין שם פילם ולאושרי אינני "שורף" תמונות ששייכות למישהו אחר (בלאו הכי הן היו מתנדפות מזמן, אני יודע…) אבל עדין רץ לי "סרט" בראש שמשהו כאן מתחבא ממני.

חשבתי על האנשים שהחזיקו ב- Certo Dollina הזו, על האירועים הסוערים שבוודאי עברו עליה במהלך שבעים ומשהו שנה מאז שיוצרה, חשבתי על נופים ואנשים שנכנסו בצבע ויצאו בשחור/לבן… ותוך כדי כך הרמתי בזהירות את המכסה האחורי, מכבד את הזכרונות שאינני רואה אבל היו שם. גב המצלמה היה ריק וכמעט נשמתי לרווחה אבל אז – כמו בסרטי מתח וריגול – משהו פתאום מבצבץ אלי מאחורי העדשה, מתוך קיפולי ה"אקורדיון" שמחבר בינה לבין גוף המצלמה!

אני שולף בזהירות ומגלה פיסת "נגטיב" קטנה שמגולגלת צמוד-צמוד, מעוכה לחלוטין באורך של ארבע-חמש תמונות, מת לדעת מה מצולם ומדוע זה תקוע כך שרק מי שמאד יתעניין במצלמה הזו ובקרביה יגיע למה שהוסתר כאן.

GP 06 0670

GP 07 3735

לא. לא הסתכלתי בתמונות שבנגטיב ואני מודה שהיה לי מאד קשה להתאפק. חשבתי לסרוק אותן ולהפתיע את עליזה בסיפור ובתמונות מודפסות, אבל אז קראתי את מה שכתבה בשבילי על משפחתה (4 עמודים צפופים ומרתקים) והחלטתי שזה קצת מוגזם לחשוף ללא רשות משהו אולי אינטימי, אולי פוגע, אולי מאד משמח, אבל בכל מקרה לא שלי. לכן שלחתי לה את הנגטיב בדיוק כפי שמצאתי אותו ואני יודע שהיא קיבלה זאת באהבה ובסערת רגשות גדולה. אם אי-פעם אראה את מה שהתחבא ב-Certo Dollina ואם ירשו לי אז אולי אחלוק את הסיפור גם איתכם, אבל בינתיים, מתוך מה שכתבה לי עליזה, אנסה להראות מדוע זה לא כל כך פשוט…

אינגה חנה רייך, אמה של עליזה, נולדה בדצמבר 1920 בברלין וגדלה במוסד שניהל אביה פליקס, אחרי שירש אותו מאביו, שייסד את המקום: Israelitische Taubstummen Anstalt – ביה"ס היהודי הראשון בגרמניה לילדים עם בעיות שמיעה ודיבור.

בשנת 1939 הוציא פליקס קבוצת תלמידים יהודיים לאנגליה, משאיר אחריו את אינגה ושלושת אחיה להסתיר את שאר התלמידים שאליהם הצטרפו בינתיים גם 24 ילדים עוורים. באפריל 1942 מתגלים הילדים ונשלחים למחנות ההשמדה. מרקוס, אחיה של אינגה, נתפס ונורה למוות ואילו היא עצמה, יחד עם שתי אחיותיה, מצליחה לשרוד ולהגיע בשלום ללונדון. בשנת 1947 מתחתנת אינגה עם פליט אחר, מורה במקצועו, שעם השנים הופך פרופסור לפילוסופיה ומרצה באוניברסיטת קמברידג'. לעולם הזה נכנסת ב- 1963 עליזה.

ילדותה מונצחת בלא הרף על ידי אמה שאוחזת ב-Certo Dollina, צילום וטיפוח הגינה הם המפלט שלה. הרבה צילומים ישנים יש לה עם אבא, אבל אמא הרי צילמה לכן היא לא בתמונות… רק בזכרון; גבוהה ודקה, ממלאת את הבית בנוכחותה אבל רק מרחוק, לא מחבקת, מקשיבה בריכוז אבל ממעטת לדבר, לא אחת חוזרת על המשפט: "את הרי כבר יודעת מה צריך לעשות"…

אמא אינגה נפטרה בשנת 2000 וכשהבית בלונדון נמכר, ארזה עליזה את תכולתו ושלחה את הכל לישראל. כאן היא פתחה לאט-לאט את הארגזים, במשך חודשים רבים, ואחרי שסיימה עם אחרון החפצים נשארה רק קופסה אחת של סיגרים קובניים מתחת למיטה ובתוכה ה-Certo Dollina שזכיתי לקבל.

את הזכרונות שבתוכה אני יכול רק לנחש, ואולי טוב שכך. 

GP 08 4822

(*) הערה: למי שמתעניין במצלמות: “Dollina” הוא שם הדגם ואילו “Certo” הוא שמו של היצרן – מפעל גרמני בעיר דרזדן (חתיכת סיפור לכשעצמו) שנוסד ב-1902. בשנת 1917 קונה אותו האדון אמיל צימרמן, שממש לפני מלחמת העולם השנייה מעביר את הניהול לחתנו פריץ וואן-דאר גונה. במהלך המלחמה מפורקות כל המכונות ומוחבאות בבתיהם של כמה מעובדי החברה ומיד לאחריה הן מורכבות מחדש והמפעל חוזר לייצור עם… מכשירים לגלגול סיגריות! בתוך כך, בהסתר, מפתחים ומייצרים כמה מצלמות חדשות (שכולן אגב חייבות להישלח לרוסיה לאישור) והחברה נשארת בבעלות המשפחתית עד מותו של וואן-דאר גונה ב-1958. בשנות ה-70 של המאה ה-20 סיימה Certo את דרכה כשנבלעה יחד עם עוד כמה יצרנים בתוך התאגיד הגרמני "פנטקון".

גיורא פנחסי: יוזם ומצלם פרויקטים חברתיים בהתנדבות. האלבומים של גיורא בפליקר. לכל הטורים של גיורא באתר.

  • Main NYC

    סיפורי ניו יורק

    קרוב לאפס מעלות מכרבלות אותי בשלוש שכבות, מגפיים, כובע חם עם מגיני אוזניים וכמובן כפפות &#…
  • Main giora horse

    סוסים ונפלאות

    כשיצאתי מהרכב קצת לפני 06:00 בבוקר והתקדמתי בכיוון האורווה, מגרש החנייה היה עדין שומם, המש…
  • Main Giora krovim

    קרוב-קרוב ומבפנים….

    חובבי צילום אמורים לראות דברים "מחוץ לקופסה" אבל משום מה מעדיפים לתייג תמונות, ק…
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

16 תגובות

  1. רותי

    21/01/2013 ב 6:47 AM

    לאילו מקומות מרגשים אפשר להגיע עם מצלמה. לא סתם מתפתח עכשיו תחום טיפולי שנקרא: פוטותרפיה.
    הייתי מאד מעונינת לראות איך נראות תמונות שמצולמות היום בפילם במצלמות הישנות הללו.

    השב

  2. מוטי

    21/01/2013 ב 7:39 AM

    סיפור מדהים המביא ניחוח של פעם בדרך ציורית ומרגשת כל כך. צריך להמשיך בהבאת סיפורים מעוררי נוסטלגיה כאלו.

    השב

  3. אביב

    21/01/2013 ב 8:21 AM

    היה תענוג לקרוא,תודה

    השב

  4. אדם

    21/01/2013 ב 8:37 AM

    יופי של סיפור. גם שלך וגם של עליזה. במיוחד כשזה מצטרף לזכרונות שלי ולמצלמת הלייקה העתיקה של אבא שלי.

    השב

  5. מיכל נוריק

    21/01/2013 ב 10:02 AM

    זה קרה לי לא אחת עם התמונות שצילמת-דמעות של התרגשות. הנה שוב זה קרה- הפעם עם הסיפור ועם הנעלם בו.
    תודה!

    השב

  6. חוה זקצר

    21/01/2013 ב 10:51 AM

    אתה כותב נפלא, ומרגש. אין ספק שהצלחת לגעת גם בעליזה, אשר מצאה לנכון למסור לך את אותו חפץ של אימה, שבאמצעותו מצאה מפלט ממוראות המלחמה ההיא. אותו חפץ, שמניסיונינו, הופך להיות כלי הביטוי לתפיסתינו ותחושותינו לגבי העולם. עליזה מצאה לנכון להיפרד ממנו, בהנחה שאתה תשכיל להמשיך להשתמש בו למטרות בהן אתה מאמין ודבק. ואכן, האופן בו שילבת בין סיפור משפחתה של עליזה לחשיבות המצלמה, הן בהיבט אישי והן בהיבט החברתי, מממש את רצונה.

    השב

  7. וירצר זאב

    21/01/2013 ב 6:55 PM

    חתיכת היסטוריה,סיפור מרתק.מאוד נהניתי.תודה.

    השב

  8. EladAckerman

    21/01/2013 ב 7:00 PM

    יופי של סיפור. זכית לגעת בהיסטוריה והצלחת לתאר זאת עם המון רגישות.

    השב

  9. חיים

    22/01/2013 ב 7:04 PM

    אהבתי את הסיפור .
    לא ידעתי כמה ברוך כשרון כתיבה אתה.
    ממש מדהים.
    אני חושב שאם יש למצלמה מקום-אתה המתאים להחזיקה.

    השב

  10. פייסי

    24/01/2013 ב 8:10 AM

    הי גיורא
    נהניתי לקרא את המאמר שלך, במיוחד על הסיפור שמאחורי הסיפור והמחקר שעשית על המצלמה.
    והסקרנות לחשוב מי היו האנשים שהמצלמה ליוותה אותם.
    ממש עבודת מחקר בתוספת סיפור מדהים
    תמשיך להפתיע
    פייסי

    השב

  11. מנחם

    24/01/2013 ב 1:03 PM

    סיפורים מהעבר תמיד מרתקים ומעוררים התרגשות .שבו גם אני שותף שהמצלמה מבית הורי שהובא מגרמניה נמצאת אצלי.agfa synchro box

    השב

  12. ערן

    24/01/2013 ב 9:31 PM

    לאאאאא , ככה נגמר???
    מה היה שם?

    השב

  13. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    24/01/2013 ב 10:39 PM

    תודה רבה לכולכם!
    בד"כ אני משתדל להקשיב ולדבר בצילומים אבל הפעם נתתי בכוונה יותר משקל דווקא למילים, ואני שמח שהן הצליחו לשתף גם אתכם בחוויה הבלתי-נגמרת שלי מההתנדבות הזו. תודה מיוחדת למגיבים שאינני מכיר, סופשבוע נעים לכולנו, ושוב –
    תודה גדולה!

    השב

  14. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    24/01/2013 ב 10:52 PM

    ערן –
    באותו בוקר בו פורסמה הכתבה הודיעו לי מהמרכז לרכיבה טיפולית שממתינה לי מעטפה עם מכתב ותמונות מעליזה. מכיוון שהיא לא ידעה שאני כותב על זה, ובטח לא יכלה לדעת שזה הולך להתפרסם באותו יום, אז המקריות הזו לכשעצמה היא קצת "היצ'קוקית"… אני לוקח לעצמי עוד כמה ימים בכדי להנות מהמתח וכשאראה מה היה בנגטיב – אני מבטיח לספר 🙂

    השב

  15. ליזי שאנן

    25/01/2013 ב 5:26 PM

    גיורא,
    הסיפור מיוחד ומעניין ומלווה בצילומיך הנהדרים,
    הממחישים באופן מושלם את מה שראית וחווית כשטיםלת במצלמה ההיסטורית הזו

    השב

  16. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    24/02/2013 ב 11:50 PM

    מקווה שתראו את זה כאן, כיוון שאינני רוצה להבליט את זה יותר מידי, אבל למי ששאל מה היה בנגטיב שהוחבא במצלמה… אנסה לעשות את זה הכי פשוט ואינפורמטיבי, אם כי בשבילי זה ממש לא פשוט;
    הנגטיב הסתיר 4 תמונות של עליזה בגיל 4(!) ביחד עם אמא ואביה החורג בביתם באנגליה, כשכולם *מחייכים באושר* זה לזו ולמצלמה.
    רק התמונות האלה הזכירו לעליזה ימים שאולי שכחה ואולי סגרה בכוונה, אבל בכל מקרה עינו את נפשה במשך 46 שנה.
    התפרצות האושר לתוך חייה בעקבות כל הסיפור הזה עם המצלמה שהועברה דווקא אלי ועם הנגטיב שדווקא אני מצאתי מוחבא בעדשה – הוא משהו שבאמת קשה לתאר במילים, בעיקר שכמה וכמה קטעים בחרתי שלא לספר אפילו שעליזה מדברת עליהם בחופשיות. אולי פעם עוד אחזור לזה. תודה שהקשבתם.

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *