ראשי זווית אישית קרוב-קרוב ומבפנים….

קרוב-קרוב ומבפנים….

17
0

חובבי צילום אמורים לראות דברים "מחוץ לקופסה" אבל משום מה מעדיפים לתייג תמונות, קורסים והתמחויות על פי ג'אנרים מוגדרים  מראש: פורטרטים, דוקומנטרי, גיאוגרפי, צילומי טבע, מקרו ועוד. צלמים מקצועיים באים ממקום קצת אחר והתיוג שלהם מבטא גם "מימד של פרנסה" ולכן גם הם משתמשים בקופסאות-קופסאות לתיוג, אבל קצת אחרות: צילום אירועים, צילום תעשייתי, אופנה, תכשיטים, הריון, ילדים, מזון וכיוצ"ב. התיוגים אמנם מבטאים תחומי ההתמחות, או ליתר דיוק התחומים שאיתם הם כנראה רוצים שנזהה אותם, אבל זה (א) לא בהכרח התחום היחידי או הטוב ביותר של אותו צלם (ב) איננו מבטא בשום דרך את אישיותו, דרכו וייחודו של המצלם וכך יוצא שמרבית הצלמים בעולם; חובבים, מקצוענים ואמנים כאחד, מוצאים עצמם מקוטלגים ע"פ אותן הגדרות בסיס שטחיות ובעיקר על פי עוצמת הפרסום ויחסי-הציבור שמסביב.

לא שיש לי פתרון, אני אפילו לא בטוח שיש כאן בעייה, אבל לדעתי – בכל צלם ובכל צילום מתקיימת בו-בזמן קשת רחבה של "ג'אנרים" וההבדל אינו נעוץ בתווית שעל "הקופסה" אלא קןדם כל בדרך-העבודה שלנו כבני-אדם (מה שנקרא ביידיש "מענטש", הלוואי וידעתי לתרגם את זה במדוייק), לפי המינון והדרך שבה כל אחד מאיתנו מערבב, מבשל ומגיש את עבודותיו, ובסופו של דבר ה"ג'אנר" היחיד שבאמת חשוב בעיני הוא ה"פונקטום"; עד כמה ובאיזה מובנים הצלחנו לגעת ו"לדקור" את הצופה.

עבורי למשל, כל צילום נוף יהיה יותר מרתק אם "ידברו" מתוכו גם אנשים מקומיים, חפצים, מנהגים, אירועים וכיוצא באילו, או בצילומי תקריב לדוגמה, קשה לרגש אותי אם אין בתוכם גם התייחסות "פורטרטית" למצולם ולאישיותו בין אם מצלמים פרח, חרק, רגב-אדמה או קצה ציפורן…

MP01 2068

MP02 Go13

MP03 1140

"קרוב" בצילום יכול בטעות להיתפס כשימוש בעדשה מקרבת, טלסקופית כי הרי "ידוע" שדברים שרואים משם לא רואים מכאן…. אחלה פתגם, באמת, אבל איך בדיוק תדע מה רואים מכאן אם היית רק שם? לא התקרבת ולא נכנסת לסצינה אלא רק השקפת עליה ממרחק, בלא לחצות, בלי להתלכלך, בלי להריח, בלי להכיר במשהו את המצולמים ואת סביבתם הקרובה.

לא במקרה קראו "משקפת" לדבר הזה שמקצר מרחקים ולא במקרה מה שיש לאו"ם באזורי-מתיחות הם "משקיפים" בלבד… התבוננות והבנת האירוע הם לא הצד החזק שלהם, בטח לא מעורבות. כלומר? אם אתה צלם או"ם אז עדשה טלסקופית זה בהחלט הדבר הנכון. גם לצילום חיות בר באפריקה, התנפצות קרחונים באנטרקטיקה, או מירוץ של פורמולה1 בצרפת – עדשות כאלה חיוניות (ואם כבר אז האיכותיות והיקרות שבהן!) אבל עדשה טלסקופית נגד אנשים? ממש לא הבחירה הראשונה שלי, אלא עדשה בעלת טווח בינוני (24-70mm f/2.8 למשל) שכמעט "מאלצת" אותך להתקרב פיזית, להתיישב, לשתות משהו, לספר, להקשיב, להרגיש, ליצור קשר-עין ולקבל סוג של הסכמה ורק אז לצלם!

מקרוב גם אפשר להגיד יפה תודה, לקחת שם וכתובת בכדי לשלוח כמה תמונות בדואר (כן, המודפסות האלה, במעטפה עם בול… זוכרים?), כי בכל-זאת לקחת איתך משהו משלהם אז למה לא להחזיר? לסגור מעגל? להיות בנאדם ולהרגיש עם זה טוב, וקרוב!

MP04 6894

MP05 6911

MP06 4908

מיקבץ התמונות הנ"ל הוא מצפון ויטנאם ובחרתי להביא דווקא אותן בגלל ה"קרוב" שאני מרגיש לכל אחת מהדמויות גם שנתיים אחרי וממרחק פיזי ותרבותי עצום. כל אחת מהסיטואציות האלה היתה מתפוגגת בשניות אם הייתי משתמש  בעדשה טלסקופית ולכן רק התקרבתי בכדי להראות, התמקמתי בגובה העיניים ואחרי "שיחה" קלה בתנועות-ידיים התחלפו ההיסוס והביישנות בחיוך קטן ומזמין, שלאחריו הגיע גם רגע הצילום המיוחל. אני מסתכל בתמונות ומרגיש שוב את משקל הבוץ בסוליות הנעליים, שומע את המצלמה צורחת כשהיא מחליקה לי מהכתף כשאני עוזר לסבתה (של הילדה שבאמצע) להרים שק תפוחים, כמעט מתעטש מאבקת האיפור שבאוויר וזוכר איך נורא התאפקתי גם אז, בהאנוי, בכדי שאספיק לצלם את הבנות המקסימות שבעוד שנייה תעלינה לבמה…

כשחזרנו לישראל חיכה לי מייל באנגלית רצוצה שכותרתו "”From Mr. Binh. זכרתי שזה הבחור בכסא-הגלגלים וחשבתי שהוא מזכיר לי לשלוח תמונות, אבל הוא דווקא שאל על המשפחה שלנו כאן, על ישראל, על השואה; קצת מצמרר למי שמכיר את סיפור ה- Agent Orange (שימו לב לחולצות שברקע!), אותו חומר רעיל שהאמריקאים ריססו מליוני גאלונים ממנו מעל הג'ונגלים בדרום ויטנאם ובכך גרמו בין השאר ללידתם של 150,000(!) תינוקות בעלי מומים קשים כמו של Mr. Binh. ישבתי על המדרכה והקשבתי, ועד שלא הרמתי את המצלמה לא הרגשתי שבשקט-בשקט הצטברו מעלינו כמה עשרות ויטנאמים סקרנים. אולי בגללם ואולי בגלל הלחלוחית בעיניים, כשהרמתי לבסוף את המצלמה – הקלקתי רק פעם אחת יחידה וזה מה שנחרט במצלמה, ובלב.

MP07 4862

צילום חברתי-התנדבותי מהסוג שאני עושה כבר כמה שנים יכול לפעמים להתיש. במקרה כזה, בין פרוייקט לפרוייקט, אני מנסה למצוא אתגר צילומי בסביבה יותר פשוטה, אנושית כמובן אבל חדשה לי ונטולת התחייבויות. אני מחטט ב"רשימת המתנה", בוחר מה הכי מתאים למצב-רוחי, ואז הולך בלי בושה "לדפוק על הדלתות" המתאימות (בפייסבוק, בטלפון, דרך מישהו שמכיר מישהו…) ובדרך כלל גם מצליח. במרבית המקרים אני מקבל רשות להיכנס עם המצלמה אל "מאחורי הקלעים" של משהו חדש ומאתגר כמו למשל תחנת כיבוי-אש באמצע הלילה, אולפן בו נערכת חזרה של רביעיית ג'ז בינלאומית, סטודיו צפוף מוקף מראות ופלורסצנטים שבתוכו מתרוצצים כמה רקדנים מדהימים, חזרה גנרלית שטופת אור כחול מסנוור בבית האופרה הישראלית, ואפילו בית-כנסת הומה אדם במאה-שערים…

התמונות הבאות אינן קשורות במדוייק לדוגמאות שהבאתי, אבל אני מקווה שעוררתי בך קצת עניין ואולי כמה הרהורים חדשים על האתגר שבצילום אנשים אמיתיים, במקומם האמיתי, במינימום של ציוד ובעיקר… קרוב-קרוב ומבפנים.

MP08 6193

MP09 3682

MP10 0889

MP11 6197

MP12 0480

GP.3WL 0177 1 2

MP13 8251

אמרתי איפהשהו בהתחלה ש"קרוב" זה לא רק אנשים כי באותה מידה אפשר "להיכנס" למשל בפרחים או בחרקים, אבל את זה אשאיר לפעם אחרת. החצבים החלו לפרוח שוב בשדות, נכד חדש נולד, הסתיו מעבר לפינה… אז אפשר להחליף עדשה וללכת אל הנמלה כדי לראות את מה שהיא רואה. כל אחד ואהבותיו, כל צלם והקרוב-קרוב שלו…

MP14 1394

גיורא פנחסי: יוזם ומצלם פרויקטים חברתיים בהתנדבות. האלבומים של גיורא בפליקר. לכל הטורים של גיורא באתר.

  • Main NYC

    סיפורי ניו יורק

    קרוב לאפס מעלות מכרבלות אותי בשלוש שכבות, מגפיים, כובע חם עם מגיני אוזניים וכמובן כפפות &#…
  • GP 05 0642 main

    קופסה של זכרונות

    כשהוצאתי את ה-Certo Dollina* העתיקה מתוך תיק העור המתפורר שלה, הזכרתי לעצמי שזו מצלמת פילם…
  • Main giora horse

    סוסים ונפלאות

    כשיצאתי מהרכב קצת לפני 06:00 בבוקר והתקדמתי בכיוון האורווה, מגרש החנייה היה עדין שומם, המש…
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

17 תגובות

  1. ענת פוקוס

    02/09/2012 ב 12:14 PM

    כתבה מרגשת וכל כך אמיתית, הצילומים כל כך יפים ומלווים את הסיפור ונותנות חיים וכתוב ולהיפך. תודה על העשייה הנפלאה שלך.

    השב

  2. אוהד

    02/09/2012 ב 12:20 PM

    WOW!!! איזה כייף לפתוח את השבוע עם טור אישי שכזה!
    תמונות מדהימות וכתיבה זורמת. ישר כח!

    השב

  3. חוה זקצר

    02/09/2012 ב 1:25 PM

    כתבה אנושית, כמו התמונות המלוות אותה. ביטאת בצורה נהדרת את מה שאני מרגישה ומיישמת בעצמי בצילום. אין עליך!!

    השב

  4. עידן פלד

    02/09/2012 ב 8:06 PM

    בהחלט כל מילה שכתבת קולעת בול!
    להבדיל מויטנאם, אני החודש טס למנצ'סטר להופעה של הזמר ג'ורג מייקל.
    מקווה שיהיו לי את הביצים לגשת אליו, לשתות איתו קפה, לקשקש ואפילו לתלות בשבילו את הבגדים במלתחה וכול זאת רק בשביל תמונה אחת 🙂 .
    גם אני מיישם את הגישה שלך בלצלם קרוב. התמונה שבקישור צולמה ממרחק של 20-30 ס"מ, וכמעט הוא נחת עליי ועל המצלמה!, אבל היה שווה את זה.
    http://idanpeled.com/sport/ex/slides/extreme-088.html
    בקיצור, כתבה יפה מאוד, והתמונות מעולות ומעוררות השראה.
    המשך בעשייה שלך, ותמשיך להפגיז בתמונות מדהימות.

    השב

  5. Giora

    03/09/2012 ב 1:03 AM

    תודה לכולכם אנשים יקרים! קשה שלא להנות מהמחמאות אבל עתם זה שאתם (אתם!) אוהבים את הכתבה + התמונות כבר היה שווה את ההשקעה. ולעידן – אתה אולי הדוגמה היחידה שאני מכיר ממש אישית ל"קרוב-קרוב" שאפילו בשבילי קרוב מידי… מצד אחד אתה תלוי על כל מיני ברזלים בגובה עשרות מטרים, מצד שני אתה במרחק סנטימטרים בודדים מאופניים שטסות מעליך, דיר באלאק אם אתה לא ניגש לג'ורג מייקל! באמת קטן עליך..

    השב

  6. סטפן האיום

    03/09/2012 ב 1:55 AM

    גיורא מצטער אבל כנראה שאין לך חברים טובים שיאמרו לך את זה
    לא מצאתי כאן תמונה אחת שהפתיעה אותי בקומפוזיצה או בתאורה

    אה מצלם נחמד וחביב
    אבל מציע לך לדפדף וקצת בתמונות של צלמים מידי פעם
    זה יתן לך השראה

    השב

  7. Giora

    03/09/2012 ב 8:39 AM

    ל"סטפן האיום" –
    תודה על הכנות (אני מניח)והעצה הטובה; תמיד טוב ללמוד מעבודות של אחרים והייתי שמח ללמוד גם מהצילומים שלך, אבל את/ה משום מה מעדיף/ה **להתחבא** מאחורי שם בדוי ולהגיב בצורה שאיננה קשורה אפילו למאמר. את/ה בכלל מצלם/ת? או רק מתייג/ת אחרים בדיוק כמו שתארתי?
    את החברים שלי – קורא/ת יקר/ה – אינני בוחר לפי מה שהם אומרים על הצילומים שלי ואת הצלמים שבינהם אני מסדר לעצמי קודם כל ע"פ היותם **אנשים** ; מידת מעורבותם, הבנתם, נתינתם לאחר, וכיוצ"ב.
    אם היית מכיר מישהו מהם שגם הגיב כאן (לצערך אינני מכיר את כל המגיבים), אולי היית נזהר/ת יותר בניסוח, אולי אפילו היית הולך/ת ללמוד מהם משהו? על קומפוזיציה, תאורה, מקוריות… ועל הדרך גם קצת על צניעות.
    אם תואיל/י בטובך לשלוח לי **קישור לצילומים שלך** אני מבטיח להתעמק וללמוד מהן כמה שאני יכול. עבודות של אחרים אני דווקא רואה לא מעט, אבל מי יודע, אולי אמצא השראה דווקא אצל "סטפן האיום"…

    השב

  8. אדם

    03/09/2012 ב 1:09 PM

    כמי שמכיר ומוקיר את גיורא מזה שנים אחדות אני מרשה לעצמי לחלוק לו שבחים, אבל גם לחלוק עליו.
    לכל צלם יש סגנון משלו ואישיות משלו, ולא לכל אחד מתאימה הגישה המעורבת של גיורא. מצד אחד, אין ספק שמעורבות קרובה ועדשה רחבת זווית נותנות תוצאות טובות, והצילומים של גיורא יעידו. מאידך, קיימת גם התפיסה הצילומית של הזבוב על הקיר – הצילום שאינו מעורב וגם אינו משפיע על המצולמים. למעשה גם בתמונות של גיורא יש כמה שיכלו להתקבל גם בגישת הזבוב על הקיר, כמו למשל תמונות הידיים הזקנות או כפות רגלי התינוק.
    לפני ימים ספורים התבקשתי לצלם במפגש חברים שלא התראו מזה שנים, כשאני הכרתי רק את המארגן. חלק מהתמונות היו מסוג "צלם אותי" עם כל ההשפעה שיש לכך על התוצאות, אבל רוב התמונות היו בשיטת הזבוב על הקיר, חלקן בזום ארוך. המצולמים היו עסוקים בעצמם ובחיבוקים ונשיקות ומפגשים לוהטים, ואיש לא התייחס אלי למרות הפלאש. והתוצאות? התמונות בהן הייתי לא מעורב יצאו הרבה יותר מעניינות.
    אני לא חושב שהמעורבות של הצלם מיותרת. המעורבות הזאת חיונית, אבל זו יכולה להיות רק הזדהות פנימית עם הנושא, ולאו דווקא יצירת קשר אישי.

    השב

  9. Avi Shaul

    03/09/2012 ב 3:05 PM

    Giora, in one word, "Whooo…"- that a masterpiece, I love it.

    השב

  10. Giora

    03/09/2012 ב 9:20 PM

    תודה אדם ואבי. ניסיתי להכניס תשובה מפורטת אבל משום מה זה לא עולה, אנסה שוב מחר.

    השב

  11. Giora

    04/09/2012 ב 2:49 AM

    לאדם –
    תודה על תגובתך המקצועית והמנומקת, כיף לשמוע ממך כאן!
    "הזדהות פנימית" בהחלט חשובה מאד, אבל לדעתי זה אחד השלבים בסולם המעורבות ולא משהו שסתם "זבוב על הקיר" יעשה. אלא שאתה לא זבוב רגיל, אתה כבר מאד מנוסה, רגיש ואיכפתי לסביבה בכלל ולאנשים בפרט, סוחב טעון בכ"כ הרבה נסיון, איכפתיות ורגישות ולכן גם אם אתה מצלם מרחוק ובמנותק במסיבה – עדין זה יותר קרוב-קרוב ומבפנים בהשוואה למשל לצלם-אירועים ממוצע.
    לגבי מפגש החברים, אני קצת חולק על התיאור ש"המצולמים היו עסוקים בעצמם ואיש לא התייחס אליך", כיוון שאין יותר דבר כזה בעולם המערבי ש"איש לא התייחס; כל כך הרבה אנשים מצלמים, כל כך הרבה כבר צילמו אתם, שמראש הם מביאים בחשבון שיש "זבוב על הקיר" והתמונות פשוט יוצאות בהתאם. לא מעט מחקרים נעשו בשנים האחרונות לגבי השפעת המצלמות על ההתנהגותם האנושית ובאופן לא מפתיע הסתבר שהן משפיעות גם אם אינן מכוונות אל המצולמים, אבל מה שיותר מעניין – מצלמות משפיעות על המצולמים אפילו כשבכלל אין מצלמות… אבל כאן אעצור ברשותך, כיוון שזו מתחילה להיות כתבה ולא תגובה… תודה מענטש!

    השב

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    05/09/2012 ב 11:42 PM

    ג'אנר ותיוג חשובים לקיום תמונה וקונטקסט, בהחלט נכון שכל תמונה יכולה להתקיים במקביל בכמה נושאים, התיוג חשוב להעברת אימרה של צלם וחתימתו הסגנונית.צלם טוב אולי מצלם הרבה נושאים אך נמדד בסופו של דבר,כצלם,באחידות סגנונית שמצביעה עליו כיוצר.ראה ערך ג'ף וול,אנסל אדמס,לה שאפל או אפילו איש הסלט טילמנס ורבים וטובים אחרים רבים מספור. מה גם שאי אפשר לזרוק את הקופסאות, אפילו פה במאמר על אף שניסית להגיד שאפשר לצלם ריבוי נושאים (אפשרי,אבל שוב,הסינון לאיפיון העצמי חשוב) חילקת את הצילומים שלך לקופסאות,הפלא ופלא.קופסת היד, קופסת ויטנאם, קופסת הראשים וכיוב.ריבוי סגנונות הוא בעיה,בא ביחד עם בליל המידע האינטרנטי בעולם שהמידע מהיר מהקליטה,עם יתרונותיה הרבים והחשובים דוגלת בשטחיות.לכן חשוב לדעתי למצוא את הסגנון האישי שהוא השלד של העבודות שלי וחתימת האמן שלי. התיוג חשוב להעצמת הצילום והנושא המדובר,ריבוי נושאי עלול ליצור תחרות והתנגשות ולעשות רע לאימרה מאחוריהם,כי רק יופי זה נחמד אבל לא משאיר משקעים.

    השב

  13. ערן מלמד

    05/09/2012 ב 11:44 PM

    כל כך הסתבכתי בצמצום הנאום הארוך שלא כתבתי את השם. עכשיו אני שם לב שיכולתי לתת שתי תגובות וככה הייתי אומר הכל…

    השב

  14. Giora

    06/09/2012 ב 12:46 AM

    תודה ערן –
    וטוב באמת שהבחנת שחסר השם שלך, כיוון שאני לא חי בשלום עם תגובות אלמוניות… באשר להערותיך – קטונתי, באמת, רק שני דברים עולים לי לראש כשאני קורא מה שכתבת:
    1) ב"קופסאות" אני מתכוון לג'אנרים המקובלים בעוללם הצילום, ורק על זה דיברתי. מה שהבאת מתוך המאמר אינן "קופסאות" ("ויטנאם" למשל זה ג'אנר?) אלא חלוקה לפסקאות עם כותרות בכדי שהקורא יוכל לקלוט ביתר קלות איזה טקסט מתייחס לאיזה תמונות ולהפך.
    2)המשפט שלך "חשוב למצוא את הסגנון האישי שהוא השלד של העבודות שלי וחתימת האמן שלי" הוא כנראה מה שמגדיר את ההבדל בסיסי ביננו ולכן גם את הראייה השונה: אני לא אמן, לא צריך חתימת-אמן, אני אפילו לא בטוח שאני "צלם". אני סתם איש שמצלם "אורגני" (כמו שזה קיים, באופן טבעי) ובעיקר מחפש לעזור עם זה לנזקקים.
    אינני מזלזל חלילה באמנים כמוך, להפך, אמרתי בהתחלה "קטונתי" ואני מתכוון לכך!
    שוב מודה לך שהגבת כאן לדברי ואנסה ללמוד גם מזה.

    השב

  15. דדי פלינט

    23/09/2012 ב 6:09 PM

    גיורא, הצילומים נהדרים.

    כאשר אתה מתקרב לאנשים, רק נדמה לך שאתה מכיר אותם ואת עולמם הפנימי. בדרך כלל נכון לומר שאתה לא מכיר אותם, לא מבין אותם או את תרבותם ובקושי יודע איך הם נראים. כי אם כבר התקרבת והחלפת כמה מילים או חיוך, יצרת מצב שבו המצלמה משפיעה ומתערבת.
    לכן, השימוש בעדשה טלסקופית הוא כל כך מפתה. היא לא מנסה ל"התקרב" לאנשים. היא מעבירה את תחושת הסקרנות והמציצנות שלך – לצופה.

    השב

  16. גל

    23/12/2012 ב 8:59 PM

    אחלה כתבה מעניינית שאני קורא באיחור קל.
    אהבתי במיוחד את הקטע של לשלוח חזרה לנושאי הצילום את התמונה שלהם במעטפה.
    למדתי צילום (כתחביב) בארה"ב והמורה שלי היה אומר שאם מצלמים אנשים (זרים) בכל מיני סיטואציות – משהו שלי קשה תפיסתית לעשות גם היום – תמיד צריך "להשלים את העסקה" (complete the transaction), אפילו ברמה של חיוך, מבט, איזה מילה או משפט.

    השב

  17. יאיר

    05/02/2013 ב 6:53 PM

    מרתק! תודה

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *