אנו מכריזים בזאת על מותו של צלם העיתונות! האמנם?

צמצום התקציבים, התחרות הגוברת על נתח שוק מאוד קטן, וחוסר האמון בעיתונות הם רק חלק קטן הבעיות המשנות את הענף.

כאשר במאה ה-21 חייהם של אלפי צלמי עיתונות (Photojournalists, רק לי זה נשמע ראוי יותר למקצוע?) הם קשים יותר, כאשר דור חדש וצעיר של צלמים נרתעים מכניסה לתחום, זה עלול להוביל למצב שכולנו נפסיד.

לא רק כצלמים, לא רק כחובבי צילום, אלא כבני אנוש.

אומנות הצילום נמצאת בסכנת הכחדה, ולמרות זאת העידן הנוכחי מביא עימו חופש יצירתי יותר מאי פעם.

העולם מלא בסיפורים, אנחנו צמאים לאינפורמציה, ואני תוהה האם עדיין תמונה אחת שווה אלף מילים?

©Itay Peleg

כמו כל צלם טוב, לרגע הנתון יש השפעה מכרעת. בעודי כותב ממוזיאון בפורטוגל שכולו מוקדש לאמנות הצילום, מסביבי נמצאים אלפי ספרים שמספרים את הסיפור האנושי מהזווית הויזואלית הכנה, הבוטה ומהימנה ביותר.

אני לקראת מסע צילום חדש, כמובן במימון עצמאי, כי הכנסה מצילום שאיננו מסחרי לצערי זו מילה גסה. ומעבר להכנסה אני תוהה האם למישהו אכפת? האם צילום עיתונות יכול לשרוד? האם אני אשרוד?

©Itay Peleg

“כדי לחיות מזה, אתה צריך לחשוב על דרכים שונות של מימון עצמי, אז אתה יכול לעשות קצת עבודה מסחרית ומהירה כדי שזה יאפשר לך לצאת לצלם את משבר הפליטים במשך חודש שאולי לאף אחד לא יהיה אכפת.” אומר חבר מגנום  Larry Towell בראיון.

אז מה הסיפור של צילום עיתונות?

בואו נחזור רגע חזרה. החל מאמצע המאה ה-19 צילום עיתונות עיצב בצורה שונה לחלוטין את הדרך שבה האנושות רואה את העולם, לפתע עין הצופה יכלה להגיע כמעט לכל מקום בעולם.

התקופה בין שנות ה-30 ל-70 של המאה ה-20 מוגדרת “כדור הזהב” של צילום העיתונות. ניידות הטכנולוגיה במעבר ל-35 מ”מ והאינטרס הציבורי דחף את הענף לגבהים חדשים.

עוד ועוד מגזינים נפתחו, כאשר הבולטים הם “הניו יורק דיילי” ו”לייף” אשר שלחו צוותי צילום לכל עבר.

התמונה, התמונה הבודדת של חתך שנייה מהמציאות עצמה, היוותה אמצעי חזק ובולט להפצה של חדשות מן העולם.

במהלך השנים, נוצרו כל כך הרבה תמונות אייקוניות, למעשה אתם תתפלאו לגלות כמה מהן הפכו לחלק אינטגרלי מהצורה שבה אתם תופסים ורואים את ההיסטוריה.

©Itay Peleg

מה השתנה?

כל כך הרבה השתנה מ”דור הזהב”, רוברט קאפה, הנרי קרטייה ברסון, ודיוויד שימור (ממקימי Magnum סוכנות הצלמים היוקרתית בעולם), סביר להניח מתהפכים בקברם.

אתחיל מהאלמנט המשמעותי ביותר, הטכנולוגיה!

לפני שאתם מסננים לעצמכם, שעבדכם הנאמן הוא בסך הכל עוד צלם מתוסכל, אז אתחיל מהצד החיובי של הסיפור שאולי עוד צפוי להשאיר אתכם עם טעם מתוק ואופטימי.

עם המעבר לעידן דיגיטלי, הצילום הפך למהיר, “יפה” וחזק יותר.

יכולות תיעוד המציאות רק עולות משנה לשנה אל מול עלויות הציוד שרק הולכות ויורדות, אין צורך יותר בחדרי חושך מסורבלים, אפשרויות העריכה הדיגיטליות הן פנומנאליות ושיגור התוצאה לעולם נמצאת במרחק לחיצת כפתור.

אז לפני שאתם מרשים לי לצייר לכם מציאות קודרת אציין גם כי צלמים לא מוגבלים יותר לפורמט של עיתונים ומגזינים, המדיה החברתית מביאה עימה תחושה נפלאה שכל אחד יכול לפרסם במהירות שיא את סיפוריו.

איכות התמונות מעולם לא הייתה טובה יותר: פוקוס אוטומטי, מהירות המצלמה, עמידה בתנאי תאורה קשים, חיישנים מופלאים ועוד יכולים להכניס כמעט כל אדם חושב ורואה לקטגוריית צלם עיתונות בדומה לרוברט קאפה וחבריו.

עד כה נשמע נפלא, אבל מה עם הצד השני המטבע? אתחיל בשאלה.

©Itay Peleg

מתי לאחרונה רכשתם מגזין?

מדד האמון של אנשים בעיתונות נמצא בצניחה חופשית.

אנחנו נמצאים כעת בעידן שונה, אחר לחלוטין, פייק ניוז או לא, החדשות שכולנו מקבלים הופכות לשטוחות יותר, רדודות יותר ומלאות מן הצבע ההוא, זה שכל ילד יבחר כשירצה לצייר את השמש.

עיתונים ומגזינים מתעניינים הרבה יותר בזוהר וסלבריטאיות. הם לא מעוניינים יותר להציג את סבל “השקופים” בעיתונים שלהם. כי זה פשוט לא מייצר כסף עבור הבעלים.

צילום עיתונאות לא איבד את דרכו, אבל בהחלט נדחק הצידה.

למעשה, אנשים שאכפת להם כיצד נראות המלחמה בסוריה והתפוצצות האינפלציה בוונצואלה הם מיעוט מוחלט.

גם אנו, הישראלים מוקפי הסיפורים של תקומה והתנגדות, התעייפנו מזירת הקרבות. מן טמינת ראש בחול שכזו.

אני חושב שאנחנו לא באמת מודעים לכמות התמונות (אפילו החזקות מאוד) שיוצאים מדי יום רק מעזה.

כל זאת ועוד מביא את התעשייה להקטין את העוגה ולאלץ לחלק אותה להמון פיות רעבות.

כאשר התצלומים של דון מקלין הגיעו לעיתונים, התמונות שלו היו החדשות.

קחו לדוגמא אירועים כמו ההלוויה של נלסון מנדלה, אליו הגיעו “רק” 300 צלמים.

מהאירוע נוצרו כל כך הרבה תמונות, דבר שגורם לצילום לאבד מערכו.

זה יהיה בלתי אפשרי להביט בכל תמונה שנוצרה מהאירוע כאילו היא התמונה האייקונית הבאה, תוסיפו לכך עוד אלפים “צלמים” שצילמו דרך הטלפון וזה אומר שאתה כצלם עיתונות, הערך שלך יורד, אתה בסך הכל תגובה אלמנטארית למשהו שהתרחש בעולם.

במצב הנוכחי, צלמי עיתונות חייבים להתעורר ולמצוא דרכים אחרות על מנת לפרנס את התשוקה שלהם לעולם טוב יותר.

אין לזה כבר קשר לכמות הכישרון, יש צלמים מופלאים בענף, אבל אין מספיק משימות בשביליהם.

אז הנה אני לקראת נסיעה עצמאית נוספת וחשבון הבנק שלי כל הזמן שואל אותי, “למה שלא תחזור להיות פרסומאי?”.

©Itay Peleg

אנחנו חברים?

כשאנחנו מדברים על עיתונות חופשית, אנחנו מדברים על חברה חופשית וצודקת.

צילום עיתונות טהור וטוב הוא אלמנט שהולך יד ביד עם השקפה זו.

שאלת השאלות, היא האם חופש הביטוי והנגישות לידע תגרום לנו לאבד את העיתונות החוקרת?

המדיה החברתית אמנם משחררת אותנו מן התלותיות הממשלתית\הארגונית לאינפורמציה, אך היא לרב מייצרת עבורנו תוכן שאיננו מלמד אותנו משהו עמוק בעל הרבה רבדים אשר באמת מזמין אותנו לחשוב כיצד נוכל להפוך לאנשים טובים יותר.

ולמרות שלכל יוצר יש כעת ערוץ תקשורת ישיר מול עוקבים, כל הרעש מסביב, גורם לכך שאנחנו מוסחי דעת. ההצפה באינפורמציה מקשה עלינו לברור את האיכות מתוך הכמות, זה אומר שמדי יום יצירות מופת נבלעות

בין #סופש_שמח לבין #החיים_יפים.

©Itay Peleg

לאן אנחנו?

אין ספק שלזכות בקשב באמצעות צילום, אף פעם לא היה קל. אבל כעת זה נעשה אפילו מסובך יותר.

מעבר לעובדה שכרגע רב התעשייה עוברת לווידאו, (בניגוד לרציונל אנחנו חוזרים לתיעוד בממדי ענק).

על צלם העיתונות להבין שעליו לעבוד כפליים קשה יותר מרוברט קאפה וחבריו, עליו להבין שהוא לא יכול לצפות שהוא רק יצלם בכישרון רב ומיד העולם יגיע אליו.

על צלמים לשלוט גם בצילום סטילס וגם וידאו, לשחות בהקלטות סאונד, עריכות, לנהל ערוצי מדיה חברתית, לכתוב תוכן, להעביר סדנאות וכנראה גם לצלם צילום מסחרי.

“אפילו צלמי מגנום עושים עבודה מסחרית” אמר לי קובי וולף (צלם עיתונות ישראלי נפלא) לא מזמן.

Itay Peleg© Morocco

אימרה ידועה היא שעדיף להיות אופטימי וטועה מאשר פסימי וצודק.

עם כל הקושי, ורגע לפני שאני אורז תיק לעוד מסע אינטימי עם המצלמה. יש לי אמונה עמוקה בחשיבות של העשייה שלי ושל שאר הגיבורים בענף.

אני כולי מלא תקווה שהעולם עדיין צמא לסיפורים ואני בטוח בכל ליבי שהעידן הדיגיטלי יביא עימו שפע של הזדמנויות ויגדל “דור זהב” חדש של צלמים.

הכותב: איתי פלג; אינסטגרם; אתר