ראשי זווית אישית רונן גולדמן ו”הכרית הסוריאליסטית”

רונן גולדמן ו”הכרית הסוריאליסטית”

2
0

שמי רונן גולדמן, אני צלם קונספטואלי ואמן. את לימודיי באוניברסיטה סיימתי עם תואר בתסריטאות. אהבתי סיפורים קצרים – עלילות שלמות דחוסות למינימום האפשרי. כתבתי תסריטים קצרים, אבל לא ממש עלה בדעתי לעשות את החיבור לצילום. עד שהגיע קיץ אחד בו עשיתי מילואים במצפה רמון יחד עם צלם נהדר בשם רועי, שהגיע לשם עם מצלמת רפלקס וכמה עדשות. הוא הסביר לי דברים בסיסיים והפנה אותי לאתרי צילום.

מאותו רגע והלאה נדלקתי- קראתי כל ספר, מגזין או מקור אינטרנט בנושא צילום, ואני ממשיך לעשות זאת עד היום. בצורה זאת למדתי את כל הטכניקות שאני יודע – יש כל כך הרבה ידע ברחבי האינטרנט, ואפשר למצוא מידע בכל נושא שרק תרצו.

Photo By Ronengoldman.com

תמיד היה לי עניין מיוחד בחלומות ובתת מודע. נדמה שלעיתים אירועים וחוויות שאנו חווים בזמן השינה הם בעלי משמעות גדולה לחיים ה”אמיתיים” שלנו. התת-מודע הוא עולם נרחב ,מרתק, ולא ממופה – עולם שכדאי לנסות לחקור ולהביאו לעולם המודע.

מאחורי הקלעים – If I had a heart

[youtube]https://www.youtube.com/watch?v=kvDiq76qVy4&[/youtube]

החשיבה הזאת היא מה שהביאה אותי להתחיל לעבוד על פרויקט ה”כרית הסוריאליסטית” לפני חמש שנים. הרעיון היה לנסות ולהביא חלקיקי חלום שאני מצליח לזכור לכדי פריים צילומי וסיפורי בודד.

חלומות הם דבר מתעתע – דברים בלתי אפשריים מתרחשים ומתחזים לאמיתיים, והחולם לא מצליח להפריד בין מה שעיניו “רואות” לבין מה שהוא יודע על העולם ועל איך שהוא פועל פיזיקאלית.

MASTER MAGICIAN

בתמונות של הפרויקט אני מנסה לשחזר את המצב הייחודי הזה – משהו מוזר מתרחש – דבר מה שנראה על פניו אפשרי במידה מסוימת, אך אינו יכול להתקיים במציאות. את הסצנה אופפת סוג של אנרגיה ואווירה המשרה לעיתים אי שקט.

צילום קונספטואלי – תהליך

יצירת כל תמונה כזאת דורשת השקעה טכנית וזמן רב לביצוע.

בשלב הראשוני אני מבודד את החלום, מנסה לחשוב מה ראיתי, מה עניין אותי ועל מה בעצם החלום מדבר.

התמונות מספרות סיפור. לפעמים הסיפור הזוי ומורכב, ולפעמים יש בו רעיון פשוט מאוד. מאחר ומדובר בתת מודע, גיליתי שלא תמיד אני יודע מיד על מה באמת “מדברת” התמונה, לפעמים לוקח חודשים מסיום יצירת התמונה עד שאני מבין על מה בעצם נסוב העניין.

Story Night v2 copy

אני מנסה לזכך  את רגע “השיא” של סיפור החלום ומתחיל לבדוק איך אני יכול לבנות אותו מחדש על סט צילומים. אני מצייר את הרעיון על דף נייר כנקודת התחלה ויוצא לדרך.

דבר ראשון, אני מחפש לוקיישן – יש המון מקומות מעניינים בסביבה העירונית. גם אם אין, תמיד אפשר להפוך מקום משעמם למעניין. ברגע שאני מחליט על מקום, אני מתכנן את הצילום מבחינה טכנית- אני מצלם הכל עם ה5 די מארק 2  בוחר עדשה. לרוב EF 16-35mm f/2.8L II USM של קאנון כדי לתפוס כמה שיותר מהסצנה. לאחרונה אני מצלם יותר ויותר עם ה-EF 50mm f / 1.2L USM.

The Unveiling 1

דבר שני, אני בונה את התאורה בראשי, בוחן את הלוקיישן בשעות שונות של היום, ומנסה לתכנן איזה תאורה תוציא את המיטב מהסצנה. האווירה נבנית על ידי התאורה, ואני משתמש בפלאשים קטנים בתוך סופטבוקסים כדי לבנות את הצילום ולהאיר אותו בצורה מושכלת.

לאחר מכן, אני “מלהק” את הדמויות לצילום, מוצא אנשים שנראה להם הגיוני להיכנס למיטה מלאה באיגואנות, לזרוק קלפים באמצע היער או לתפוס לימונים שנופלים מהשמיים, במילים אחרות אנשים שמוכנים לזרום עם המוזרויות. זהו שלב קשה, כי בעצם אתה צריך להסביר לאדם שמשתתף, את הויזואל המטורף המתקיים בראשך, באמצעים מילוליים. משמח אותי כל פעם מחדש לגלות שאנשים מוכנים לשתף פעולה על אף שאינם בהכרח מבינים את התמונה הרחבה, ומאפשרים לי לממש את החזון שבראשי.

כעת מגיע השלב של הפקת התמונה – אני משיג את כל ה”פרופס” והתלבושות הנדרשים (תופתעו לגלות כמה קשה ויקר לשכור איגואנה עם מטפל לצילומים של שעה) וקובע יום צילום.

Identity Crisis2

מבחינת הצילום עצמו, מאוד חשוב לי שכל מה שנראה בתמונה יצולם באותו סשן צילומים ובאותה התאורה – אני לא מייבא חלקים מהתמונה ממקום או צילום אחר, אלא מבצע הכל באותו היום ובאותו המקום. זה מאפשר לתמונה להיות “נכונה” אופטית. מדהים עד כמה העין האנושית, גם החובבנית, מסוגלת לזהות “זיופים” ו”רמאויות” כשהתאורה קצת לא נכונה או משהו לא מסתדר בפרספקטיבה.

מאוד חשוב שזה יתבצע כך, כדי שה”חלום” יהיה “אמיתי” ככל האפשר.

קרה לי מספר פעמים שמישהו שאל אותי איך נפלתי על יום שבו הרוח העיפה את הקלפים בצורה ספיראלית מדויקת כל כך, או האם הלימונים באמת נפלו מהשמיים. חשבתי שהם צוחקים עליי, הרי אנחנו חיים בתקופה בה רוב בני האדם מכירים ומודעים למניפולציות (שימוש בפוטושופ) ולרוב, לא מאמינים למה שהם רואים. ובכל זאת, יש אנשים שפתוחים מספיק כדי לקבל את מה שהעין שלהם מציגה להם גם כשהמוח מתרעם על כך. זה דומה מאוד למה שקורה במופעי קסמים – תמיד יהיו האנשים שינסו להבין איך האשליה מתבצעת, ומנגד את אנשים שפשוט נהנים מהמופע.

לאחר הצילום, לוקח בערך שבוע של עריכות ושיפורים כדי להגיע לתוצאה מוגמרת.

חלומות הן דבר אוניברסאלי מה שאיפשר לפרויקט להסתובב בעולם. הפרויקט הוצג בתערוכות שונות ביניהם ירידי אמנות בלונדון, אמסטרדם, בריסל וגרנדה. במרץ הוא יוצג בתערוכה גדולה בקרלסורה שבגרמניה. תמונות בסגנון של הפרויקט נעשו עבור עטיפות אלבומים של מוזיקאים, מעצבי אופנה ואמנים.

Dawn Final copy

מאחורי הקלעים – לטאות במיטה

[youtube]https://www.youtube.com/watch?v=l_tflTNR1Hc[/youtube]

טיפים לצלם הקונספטואלי

אם יש דבר אחד חשוב שהייתי ממליץ למישהו המתעניין ביצירת צילומים קונספטואליים או יצירה אמנותית בכלל – זה לגבש את הביטחון והאמונה שמה שאתה עושה שווה מספיק בכדי שתעשה אותו. לא משנה כמה הוא מוזר או מטורף.

זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל מעבר לכל הטריקים והטכניקות הצילומיות, הכל מתחיל מאותה אמונה בסיסית ומוטיבציה ללכת עם רעיון עד הסוף. האומץ לגייס אנשים שיעזרו לך, ולפעמים גם את הכסף ולגרום למשהו מוזר, מעניין וחדש להיכנס לעולם. התוצאה עצמה לא תמיד מצליחה, אבל מכל הכישלונות לומדים מה עובד ומה לא.

כשאני יוצר תמונה עבור פרויקט אישי כמו ה”כרית הסוריאליסטית” (ולפעמים גם עבור לקוח, תלוי כמה הם גמישים ופתוחים) יש לי את החופש לזרום ולפתח רעיון עד שאני מרגיש שהוא “מפוצח”. הכוונה אינה שאני מבין עד הסוף את כל המשמעויות הנלוות לצילום אותו אני יוצר, אלא שהבנתי ביני לבין עצמי מהו היסוד המעניין שחשוב שיופיע בתמונה. לפעמים אני מגיע ללוקיישן ומשהו נמצא שם שמפתיע אותי, האור שונה ממה שתכננתי, או שהדמות עושה משהו שונה ממה שדמיינתי, אני מנסה להיות פתוח למה שקורה בפועל, לבנות על המציאות הקיימת בשטח את ה”יסוד החשוב” שיופיע בתמונה.

We were meant for each other 1

אני צריך להזכיר לעצמי שהציוד לא כזה חשוב. יש להרבה צלמים, ואני בתוכם, את “מחלת ההצטיידות”. הרצון הבלתי נגמר להשיג עוד עדשה, מצלמה או פריט ציוד שלכאורה יאפשר לכל חלומותינו להתגשם. אל תחכה שיהיה לך את העדשה או הפלאש החדש. אתגר את עצמך ונסה לחשוב מה אתה יכול לייצר עם הכלים שכבר נמצאים ברשותך. חצי מתמונות הפרויקט צולמו עם מצלמת הקאנון 350D ועדשת 17-85 מ”מ פשוטה. אם הרעיון עובד, התמונה עובדת.

כמו בכל צילום, הדבר הכי חשוב הוא התאורה. אם משתמשים באור טבעי (וגם אם לא) כדאי לנצל את שעות בין הערביים או מוקדם בבוקר כדי לצאת ולצלם. זה עלול לגרום לחלון זמנים מצומצם בו אפשר לצלם, אבל כשזה עובד, זה מדהים.

צילום עם פלאשים מאפשר לעיתים לצלם ברגישויות נמוכות, וזה מוביל לתמונות עם רעש דיגיטאלי מינימאלי. לא כל כך שמים לב לרעש כזה עד שמגדילים את התמונות, שם זה נהיה משמעותי.

עבודה בלוקיישנים היא קשה, כי לכל מקום יש את המגבלות שלו, בין אם זה בעיות גישה למקום, אלמנטים מפריעים או אנשים סקרנים. נסו להשתמש בהגבלות האלו לטובתכם בצילום עצמו, בקשו אישורים לצלם, השתמשו באלמנטים שלכאורה מפריעים כחלק מהקומפוזיציה וגייסו את הסקרנים להיות ניצבים בסצנה שאתם בונים.

קחו חבר\ה איתכם כדי שיעזור עם התאורה, יבדר את האיגואנה או יסביר לעוברים ושבים למה אתם עומדים באמצע הים עם לפיד בוער.

אודות הכותב: רונן גולדמן הוא צלם ואמן קונספטואלי, המתגורר בתל אביב, עובד עם חברות, מותגים ומוזיקאים.

רנון מפרסם מידי יום תמונות חדשות בעמוד הפייסבוק שלו וניתן למצוא עוד מיצירותיו באתר האינטרנט שלו.

Avatarרונן גולדמן
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

2 תגובות

  1. Avatar

    רן

    07/02/2014 ב 8:29 PM

    מאיר עיניים ומיוחד. יפה מאוד 🙂

    השב

  2. Avatar

    גיורא

    03/04/2014 ב 6:22 PM

    מאד אהבתי את “הראש” שלך, את הצניעות וההסברים היסודיים, גם האתגר של “להראות חלום” הוא מעניין וגם התוצאות! יש לי בעיה קטנה רק עם ההגדרה “צילום קונספטואלי” – בכלל ובכתבה – כיוון שאינך עושה רק “צילום” (אפילו לא בעיקר צילום) אלא הרבה מאד הכנה, בימוי, תאורה, עריכה, עיבודים ומניפולציות תוכנה… והמצלמה היא בחזקת אמצעי ליצירת חומרי-גלם לצורך אמנות שלך. באמנות אין טעם להתווכח על הגדרות, אבל נדמה לי שהמונח “צילום קונספטואלי” מתייחס בעיקר ל*שימוש* בו לצורכי אמנות קונספטואלית וזה לא איזה ג’אנר של צילום, כפי שניתן אולי להבין. מעניין איך אתה רואה את זה.

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *