ראשי זווית אישית הוא עוד ישוב

הוא עוד ישוב

26
0

השריפה הנוראית שהתרחשה ביערות הכרמל בחודש דצמבר לפני כשנתיים היא אש שלא דועכת, הגחלים עדין רוחשים, מותירים כוויות בלב המשפחות שאינן מוצאות מרגוע, גם לא ניחומים על אובדן חיים כל כך יקר.

כמה ימים לאחר השריפה נסעתי, כמו רבים אחרים שהתקשו להכיל את האסון, ליערות הכרמל. הכביש המוביל לתוך יערות הכרמל נראה בתחילתו ירוק ומזמין,

DSC 0025

לא הסגיר או הסתיר את מה שעומד להגיע בעיקול הדרך:

DSC 0043

בבת אחת הכול מסביב נעשה שחור, ריח חזק של שריפה עמד באוויר, וככל שהתקדמנו חשנו מחנק, כאילו  נמצאים אנחנו במקום סוריאליסטי ללא מוצא מתקשים להבין מה שרואות עינינו.

DSC 0070

המקום נראה כלאחר טראומה נוראית של השמדה האדמה כוסתה באפר, וכדי להוסיף דרמה לסצנה  המטורפת הזאת, החל לרדת גשם שחלחל אל האפר השחור, והחל להסיר בגסות את האיפור מעל פני האדמה.

DSC 0045

נכון שקשה מאוד מבחינה רגשית  לצלם מקום כל כך גדול, אינך יכול להקיף את ההרים והגאיות החרוכות, החלטתי שאמצא פינה אחת קטנה, שתהייה פינת זיכרון פרטית,זאת שתהווה את אתר ההנצחה האישי שלי, במקום בו הדמעות נושרות כעלים מגזע גופך החם.

DSC 0033

אני לא יכול להבטיח לעצמי שאחזור לכאן, מתי ובזמן כלשהו. הגשם ירד  עכשיו לסירוגין, במקום שבו עמדתי והתחלתי לצלם, תוך שאני מתקדם ונכנס לאט לאט אל תוך שביל  שעציו עמדו ערומים ושרופים.

DSC 0043 001

היה זה מבוך שחור ומאיים, מרתיע ולעיתים הציצו מעליו עננים אפורים שהזילו טיפות גשם גדולות בזעם.

DSC 0038

צילמתי מספר לא רב של תמונות, הרגישות הפנימית שלי, נמדדה כעת כמו ב-ISO  שבמצלמה וככל שנחשפתי יותר למראות, גדלה הגרעיניות שבליבי ואילו החדות הלכה ונעשתה קהה. התקשיתי להבין  ולהחליט עם עצמי באיזה סוג של צילום אני עוסק, האם זה צילום תיעודי, היסטורי, חברתי, דוקומנטרי או אישי. זה יצר אצלי בעיקר בלבול מבוכה ומועקה. אבל באותו הרגע פעל אצלי דחף אמוציונאלי חזק, שלא עמד במבחן של הגדרה או קנה מידה כזה או אחר.

במקום הזה חשתי בעוצמה כיצד פועלים עלי, באנרגיה עצומה כל חמשת החושים, ככוח מגנטי בעל שדה משיכה  שאינו ניתן לשליטה.

DSC 0023

במרכזו של אחד הסלעים, נקוותה שלולית קטנה, חשבתי לשלב אותה בצילום לצד העצים והאדמה השרופה, מתוך מחשבה וסימן שהנה הגשם חוזר ומעניק תקווה וחיים חדשים. שילוב צילום של  חיים ומוות, זה לצד זה על אותו מישור של פריים, יכול להעצים את אווירת המקום, ולהעניק משמעות עמוקה וסמלית יותר לצילום.

מאחר והגשם המשיך עדין לרדת, חשבתי לעצמי שבבואי הביתה, בנחת אבחן ואתבונן בצילומים. ואכן כך עשיתי. אלה שלתדהמתי לצילום  הסלע שבו נוצרה שלולית המים, לא מצאתי כל זכר, לעומת זאת משהו אחר ומצמרר נשקף מתוכה, פנים של דמות אנושית, קרועה ומלאת כאב וסבל (!).

DSC 0056

DSC 0057

לא יכולתי להבין ולתפוס את פשר הדבר, הרי את זה לא ראיתי כלל בזמן הצילום, אלה רק עתה כשאני מתבונן בהם לאחר מעשה. העניין הזה ממשיך להטריד ולהעסיק אותי גם כיום. שהרי מעולם לא היה מצב שצילמתי נושא כלשהו, וקבלתי תוצאה אחרת. האם זה עניין מיסטי או אחר, שדווקא תיווצר השתקפות של פני אנוש אפופי סבל, בדומה לקרבנות האסון? אולי יש סימנים אחרים הקשורים בכך, למי פתרונות לצילום ההזוי הזה? האסון הזה, נצרב בתודעתנו ובתוכנו, מותיר אותנו חשופים בצריח היערות השחורים, מתפתלים בכאב כמו הוודאי, שבתחתית ההר.

כעת אחרי הכול, הנה כבר ניצנים של לבלוב ופריחה, מבעד לגרגירי שמש התחדשות מרגשת, הכרמל חוזר שוב להיות ירוק.

DSC 0149 רקפת 004

DSC 0175

הכותב: בעל תואר אמן צילום בינלאומי A.FIAP ותואר אמן צילום ישראלי E.AIPS וחבר בעמותת אמני הצילום בראשון לציון. הסוד של יצירת תצלום הוא ליצור קרבה ואינטימיות, להתקרב במובן הפיסי, הפסיכולוגי והרגשי. יש דרכים רבות לעשות זאת, אבל החשוב ביותר שתוכל לחבר את הכול ליצירה שלמה אחת, שטמון בתוכה רעיון, ומסתתרת בה "טביעת האצבע" שלך. בימים אלה, ובמהלך כל חודש דצמבר מוצגת תערוכת צילום ושירה שלו "יצאתי לאנגולה, תכף אשוב" באשכול הפיס בבת-ים (ליצירת קשר עם דוד עידן).

  • Main brosh 2

    ואני ראיתי ברוש

    המסע וההכרות עם עצי הברושים, הייתה לכאורה אקראית. חלפתי על פניהם מדי יום ביומו בואכה צריפי…
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

26 תגובות

  1. אדי

    03/12/2012 ב 8:13 PM

    צילומים יפהפיים

    השב

  2. moshelev

    04/12/2012 ב 10:29 AM

    צלם עם נשמה של משורר….!
    פאן נוסף באמנות החזותית – וטוב שכך!
    לרגישים שביננו – חודר כליות ולב!
    כשהכל עדיין טרי כל כך…לאוהבי העם והארץ!
    משה לוי

    השב

  3. gil shmueli

    04/12/2012 ב 12:02 PM

    שלום חבר יקר,
    יש דברים שאנו רואים דרך העיניים ויש דברים שאנו רואים דרך הנשמה ולא תמיד הם יחד באותו המישור הפיזי והרוחני, כך גם הראיה שלך של הדמות שניצרבה בתודעה הנפשית, יצאה אל האור הפיזי רק מאוחר יותר בסביבה הסטרילית של הבית.
    דוד, תמשיך לצלם ולהביא לנו עוד מיצירותיך המופלאות.
    גיל שמואלי

    השב

  4. davididan6

    04/12/2012 ב 12:35 PM

    לאדי,תודה.

    השב

  5. davididan6

    04/12/2012 ב 12:39 PM

    משה,תודה על הערכה. מקווה שגם אחרים מתחברים לתוכן הקשה של המציאות, בכוחה של הפריחה גם לחדד וגם לרכך.

    השב

  6. davididan6

    04/12/2012 ב 12:43 PM

    שלום גיל, תודה שהיית במקום שבו נפגשים הנפש, הרוח והדעת. המרחב לפעמים מיטשטש אבל גם אז הוא יוצר תובנות חדשות ואחרות.תודה גם למחמאות.

    השב

  7. נועם דוד

    04/12/2012 ב 12:47 PM

    מצטרף למילים החמות של משה לב!

    השב

  8. דוד ארואטי

    04/12/2012 ב 1:52 PM

    צריך כוחות נפשיים לבוא אל מקום האסון ולצלם ,הצילומים נוגעים ללב וכאשר חושבים על האסון הנורא שהתרחש במקום הם ממש מכאיבים ביופיים.
    מה שכתבת משלים את מה שקלטת דרך העדשה .

    השב

  9. רותי

    04/12/2012 ב 4:03 PM

    שנתיים מאז ריח העשן עדיין באפי הלהבות המרקדות על הגבעה שממול טרם כבו וצפירת הכבאיות שלא, שבו מהדהדת…
    תודה.
    תודה על שבקרת במחוזות שעדיין אינני מסוגלת לדרוך בהם והבאת גם פריחה ותקווה….

    השב

  10. מירב שטרק

    04/12/2012 ב 5:18 PM

    נוגע ללב!
    רק נשמה גדולה יכולה להעביר את המראות והתחושות…

    השב

  11. נעמי

    04/12/2012 ב 7:45 PM

    עם נשמה של אומן ורגישות ,בלי כוונה עלתה וצפה בבואתך הרוגשת.
    יישר כח

    השב

  12. יהודה שמח

    04/12/2012 ב 11:44 PM

    נפלא, מרגש ומצמרר.
    דוד ,איש רגיש אתה ויודע להביע במילה ובצילום.
    יפה מאד

    השב

  13. davididan6

    04/12/2012 ב 11:57 PM

    לדוד ארואטי,תודה . נכון שהייתה לי התמודדות קשה, עם מציאות כואבת וחורכת. תודה על התיחסותך הנוגעת.

    השב

  14. davididan6

    05/12/2012 ב 12:02 AM

    שלום רותי,חרף המראות הקשים והכאב המתלווה לאובדן חיים, ולאובדן היער והחורש ובתי האנשים. חפשתי גם קרן ירוקה של פריחה וצמיחה,של התחדשות גם מתוך נופים קשים וכואבים.

    השב

  15. davididan6

    05/12/2012 ב 12:03 AM

    למירב,תודה עמוקה.

    השב

  16. davididan6

    05/12/2012 ב 12:04 AM

    לנעמי,תודה זה מרגש וחשוב עבורי.

    השב

  17. davididan6

    05/12/2012 ב 12:06 AM

    ליהודה, תודה על הדברים, אתה באמת מחזק ותומך, מודה לך מאוד.

    השב

  18. davididan6

    05/12/2012 ב 12:07 AM

    תודה לך נועם.

    השב

  19. איציק מוזן

    05/12/2012 ב 11:39 AM

    אכן כתבה שיוצרת קירבה ואינטימיות למשהו שאוהבים לאהוב,
    וזה מסתיים בתמונות אופטימיות "הוא עוד ישוב"
    תודה לך על הכתבה,

    השב

  20. נורית גולדפרב(סקוטלסקי)

    05/12/2012 ב 1:12 PM

    מקסים ומרגש.כל מה שאומר, מתגמד אל מול היופי
    שביצירתך החזותית והמילולית.

    השב

  21. אורית בלינקי

    05/12/2012 ב 5:40 PM

    תמונות ומילים בעלי עוצמה רבה!

    השב

  22. נתן שחורי

    08/12/2012 ב 3:24 PM

    לדוד, כמו תמיד, שוב הפתעת בחדות הלשון הלירית ובמצגת הצילומים הנהדרים. בהצלחה ובידיות, נתן שחורי

    השב

  23. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    09/12/2012 ב 11:55 PM

    תודה לך איציק

    השב

  24. דוד עידן

    09/12/2012 ב 11:57 PM

    תודה אורית.מקום שמשאיר אותנו מעבר למילים.

    השב

  25. דוד עידן

    09/12/2012 ב 11:58 PM

    נורית, הפתעת אותי.תודה

    השב

  26. דוד עידן

    10/12/2012 ב 12:00 AM

    שחורי, החיבור נותו עוד משמעות למשהו שהוא חזק מאתנו.

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *