סבא אברהם

10
0

סבא שלי אברהם, בן 83, הפך לראש המשפחה בשנת 1941 בהיותו בן 12 בלבד לאחר שאביו משה התגייס לצבא האדום כדי למנוע מהנאצים לבצע את זממם בברית המועצות.

סבי עזב את בית הספר ולקח על עצמו את האחריות לפרנס את אמו ושלושת אחיותיו. אחותו הבכורה סוניה, שהייתה בת 16, ניסתה לעזור לו בתחילה להאכיל את המשפחה אבל כשהבינה כי הרעב לא יאפשר להם להאכיל את כל הנפשות, ברחה מהבית עם שיירת חיילים שעברה בקרבת העיר כדי שלסבי יהיה פה אחד פחות להאכיל.

היא חזרה 10 שנים לאחר תום המלחמה, נשואה לגבר לא יהודי שהציל את חייה. ורק כשחזרה נודע לה כי אביה לא חזר מהמלחמה, ומקום קבורתו לא נודע. כל חיו עבד סבי – שלא זכה להשכלה ראויה – בעבודות כפיים. בהתחלה למען המפלגה ולאחר שעלה ארצה בגיל 62, עבד למען המדינה הציונית עד גיל פרישה.

1 SABA

החיים הפכו את סבי לאדם לא קל. לא היו לו יותר מידי הזדמנויות לפתח רגשות, הוא היה עסוק מידי בלקיים את משפחתו לאחר המלחמה. על סבא שלי ללא ספק ניתן לומר שהוא "לא רואה אף אחד ממטר". הוא תמיד אומר את אשר על ליבו גם אם האמת כואבת וצורבת.

יש שני דברים בחייו שאליהם הוא הרגיש שני רגשות עזים וסוערים: סבתא שלי מרים – אותה הוא אהב אהבת נפש. והמצלמה שלי אותה הוא שנא מעומק ליבו ונימי גופו. אילולא חלתה סבתי במחלת הסרטן בפעם השנייה בחייה הוא לא היה נפגש עם המצלמה שלי כנראה לעולם. אני לא חושבת שהייתי מצליחה לגייס מספיק אומץ כדי לבקש ממנו להצטלם. עם כל הקושי שחש בחייו הסוערים, ללא ספק הקושי הגדול ביותר איתו התמודד היה לעמוד (או לשבת) לפני המצלמה שלי. ואני בביטחון יכולה לומר שלצלם אותו הייתה אחת המשימות המאתגרות בחיי.

2 SAB

כשסבתי חלתה במחלת הסרטן בפעם השנייה, אמרו לה הרופאים כי לא בטוח שתזכה לקבל תרופה שהייתה אמורה להציל את חייה. באותו רגע לקחתי את המצלמה שלי והתחלתי לצלם. אותה. לא חשבתי על כלום באותו זמן מלבד התיעוד. הייתי אז סטודנטית לצילום אבל לא הייתי מסוגלת בתחילה להראות את הצילומים האלה לאיש. צילמתי ופרקתי לתיקייה במחשב.

3 SABA

סבתא שלי קיבלה את העניין בטבעיות והתמסרה לי ולמצלמה שלי לחלוטין. סבא שלי לעומת זאת לא התקרב, לא הביע אהדה ולא שאל שאלות. זאת הייתה התעלמות מוחלטת. הוא לא הבין למה אני עושה זאת, מדוע יש בי את הצורך הזה לצלם ולמה תמונה אחת של סבתא שלי לא מספיקה לי. עם הזמן הבנתי שהוא דמות נחוצה בסיפור שאני מתעדת ושאני לא יכולה להמשיך לצלם את סבתי בלעדיו. כשאמרתי לסבתא שלי שאני צריכה את סבא לצילומים, היא קמה ממקומה, ניגשה אליו ואמרה לו "קום" והוא קם. זה היה מדהים בעיני. הוא מילא כל בקשה שלה במלואה ללא שאלות, ללא ויכוחים וללא עצבים. הוא פשוט עשה כל מה שביקשה.

4 SABA

אבל לי זה לא הספיק, כי למרות שהוא התחיל לשתף פעולה בנמרצות המבט בעיניו נותר עוין ולא משתף פעולה. ואז פיתחתי אסטרטגיה חדשה: שוקולד. הבאתי לו פעם שוקולד במקרה ללא כוונת רווח והוא בתמורה חייך למצלמה שלי. בפעם הבאה הבאתי 2 חפיסות שוקולד ולב מלא תקווה, סבא שלי שאל אם אני רוצה שהוא יחליף את החולצה בשביל הצילומים.

5 SABA

55 SABA

צילמתי אותם במשך שנתיים באופן קבוע מידי שבוע ואפילו יותר. קיבלתי אפילו אישור מדוברת בית החולים ברזילי לצלם את סבתי במחלקה האונקולוגית וגם שם שרצתי לא מעט. אבל רוב הצילומים נעשו בביתם הקטן והמואר להפליא. כל הצילומים נעשו בעזרת אור יום שחדר מבעד לחלונות שלהם. עם הזמן למדתי את הלו"ז של האור בין החדרים. רוב הצילומים נעשו דרך ביום שמבוסס על מקרה אמיתי. כלומר חלקי שנייה שלא הספקתי לצלם שוחזרו לאחר מכן שוב. צילומים רבים מבוימים לחלוטין וכמה מהם הם תיעוד ספונטני של רגש נדיר וטהור כמו זה:

6 SABA

סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים כשהיא נלחמת בגבורה במלאך המוות. האמת היא שסבא שלי נלחם בו גם. סבתא שלי סיפרה לנו בימים האחרונים שלה בבית, שסבא שלי מתעורר בבהלה באמצע הלילה, מביט לעבר פתח חדר השינה וצועק לעברו "לך מכאן, היא לא מוכנה עדיין, זה לא הזמן".

המצלמה שלי הייתה איתי תמיד, עד הרגע האחרון ואף אחריו. צילמתי את גופתה בבית החולים אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על התמונות האלה ומחקתי אותן בסופו של דבר.

7 SABA

כיום סבא שלי מתגורר לבדו, עצמאי לחלוטין. אני נוהגת לצלם אותו מידי פעם, לא באותו קצב כמו לפני שנתיים. הוא תמיד נענה ברצון גם אם הגעתי ללא שוקולד. אני רוצה לחשוב שזה בגלל שהוא הבין וקיבל את דרך החיים שלי לצלם את המציאות ולא בגלל שיש לו סוכרת, אבל אני לא שואלת.

את סבי וסבתי צילמתי תמיד מקרוב בעדשות עד 50 מ"מ ומאז כך אני נוהגת לצלם אנשים. תמיד מקרוב, תמיד תוך כדי או לאחר שיחה, אף פעם לא דרך עדשות טלה בהיחבא מאחורי עצים.

8 SABA

לאחר כמה חודשים מתחילת הצילומים, התחלתי לטפטף תמונות להגשות בכמה קורסים בלימודים. עם הזמן כל המרצים שלי המליצו לי להפוך אותו לפרויקט גמר מה שממש לא רציתי. ניסיתי לברוח מזה כמה שיותר, לא רציתי שפרויקט הגמר שלי יהיה אישי. התחלתי לצלם נושאים אחרים שאת כולם גנזתי בסופו של דבר לעומקו של הכונן הקשיח. הלחצים בלימודים גברו ובסופו של דבר אכן הגשתי אותו כפרויקט גמר. את הפרויקט כולו ניתן לראות בקישור הבא.

9 SABA

החודש חל יום פטירתה של סבתי היקרה מרים, אוהבת אותך סבתא ומתגעגעת.

10 SABA

הכותבת: אנה פולנסקי היא צלמת ומנהלת מדיה חברתית. לאתר של אנה פולנסקי.

  • homp

    מחלקה סגורה

    בחמישה עשר לאוגוסט 2012, לא רק שרב גדול נרשם בארץ, אלא גם הצלחת הנהלת מכללת ספיר להיפטר מה…
  • 1anna

    סוד הגן הנעלם

    באשקלון ממש על חוף הים, עומד לו פיל לבן לעיני כולם. הפיל הלבן מוקף גדרות ועצים, וטומן בחוב…
  • 41

    חיי נצח בפורמלין

    את החמודים האלה מצאתי בחוות שפון, בקיבוץ נצר סרני. בשנת 1948 פינו הבריטים את החווה ומבניה …
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

10 תגובות

  1. אלעזר

    30/06/2012 ב 12:34 PM

    יפה ומרגש

    השב

  2. davididan6

    01/07/2012 ב 12:46 AM

    כתבה וצילומים שמחברים ונוגעים אחד בשני, הצלחת להעביר את האינטמיות בינהם, את אותה אמת פשוטה שמכיאבה אבל גם נוגעת, במוקדי הנפש.

    השב

  3. mulderfox

    01/07/2012 ב 4:39 AM

    יפה ומאוד מרגש. באמת מאוד אישי.. אני מבין מאוד את ההתלבטות. מזל שסבא וסבתא שלך הסכימו להחשף כך.

    השב

  4. מוני ליטמנוביץ

    01/07/2012 ב 9:03 AM

    מרגש ברמות, סיטואציה שקל לה מאד לגלוש לרמת קלישאה רגשנית, אך היטבת להעביר את זה למימד האמיתי של הרגש באופן בלתי אמצעי ואני מוריד את הכובע בפני שלושתיכם.

    השב

  5. אנה פולנסקי

    01/07/2012 ב 10:46 AM

    תודה רבה לכולכם!

    השב

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    01/07/2012 ב 1:46 PM

    תודה.מרגש

    השב

  7. שמיים כחולים

    01/07/2012 ב 2:17 PM

    תמיד אמרתי שאת צלמת שטח מעולה , עכשיו אני מתחבת אולי היעוד שלך היה בכלל כתיבה…

    בכל מקרה תעוד מופלא ואמיץ. לא הרבה היו יכולים לעמוד בזה בגבורה שכזאת .
    רק בריאות ( ושוקולד לסבא )

    השב

  8. אנה פולנסקי

    01/07/2012 ב 4:31 PM

    תודה שמיים (תכתוב לי בפרטי בפייסבוק מידי פעם…) ולכולם!

    השב

  9. natalieschor

    26/08/2012 ב 3:54 PM

    פשוט מקסים, מרגש, צילומים יפיפים!
    הם נראים אנשים כל כך טהורים, עדינים בעלי עיניים טובות.
    הצלחת להעביר המון באמצעות התמונות.

    השב

  10. אנה פולנסקי

    31/08/2012 ב 9:51 PM

    תודה נטלי

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *