ראשי זווית אישית סוד הגן הנעלם

סוד הגן הנעלם

13
0

באשקלון ממש על חוף הים, עומד לו פיל לבן לעיני כולם. הפיל הלבן מוקף גדרות ועצים, וטומן בחובו סודות אפלים. הפיל הלבן היה בשנות ה-70 בית הבראה תוסס ומלא חיים. עוד כילדה, בטרם הכרתי אפילו את הביטוי "פיל לבן" הייתי נצמדת לחלון המכונית בדרך לחוף הים ומדמיינת לעצמי את מה שהיה שם בעבר, לפני שהטבע הראה לכולם מי כאן הבוס. ילדים בבגדי ים אוכלים ארטיקים צבעוניים וקופצים לבריכה בעוד הוריהם צופים בטלוויזיה בשחור לבן במועדון.

1

אבל השניות הספורות שבהן המכונית שלנו הייתה עוברת ליד אותו בית הבראה נטוש בדרך לחוף הים אף פעם לא הספיקו לי לדמיין ותמיד חלמתי להיכנס לשם ולראות מה יש בפנים. זה לקח לי אמנם 20 שנה אבל בסופו של דבר ולאחר חודשים רבים בהם הייתי עוברת שם עם המכונית שלי הפעם ומתלבטת אם להיכנס, החניתי יום אחד את המכונית ליד פרצה בגדר שמצאתי, ונכנסתי.

2

ההתלבטות אם להיכנס נבעה בעיקר מהלא נודע. לא ידעתי מה או מי יש בפנים. מבחוץ המקום נראה די מפחיד ולא מזמין. הטבע השתלט לחלוטין על המבנים העזובים ומצהיר בגאווה כי לאדם אין יותר מה לחפש שם. מהטבע האמת פחות חששתי. יותר חששתי מזה שחיים שם אנשים. נרקומנים. מה שהתברר כנכון בסופו של דבר למרות שלא יצא לי לפגוש אותם פנים אל פנים.

3

לאחר שנכנסתי בפעם הראשונה דרך הגדר הפרוצה, ליבי החל להלום כמו תוף. הייתי לבד, במקום די גדול, שומם לחלוטין, מלא בצמחייה עבותה ומי יודע מה עוד. בפעם הראשונה לא העזתי להתרחק מקרבת השער, החרדה הייתה חזקה מידי והייתי חייבת להישאר בשליטה ולדעת שיש לי דרך מילוט.

4

לאחר שבוע חזרתי שוב. הפעם החלטתי להיכנס עמוק יותר. האדרנלין געש והלב הלם אבל בכל זאת נכנסתי. את הסלולארי שמרתי בכיס האחורי "בשלוף" למקרה הצורך והתחלתי ללכת. המקום היה מדהים. הצמחייה צמחה שם פרא סביב המבנים כאילו לא היו קיימים. פיסות זכר לאנושות היו מפוזרות בכל מקום. שלטי פרסומת למותגים שונים משנות ה-70 עדיין קישטו את הקירות. אבל הנוכחות החזקה ביותר במקום הייתה העורבים. הם השתלטו על כל צמרות העצים וקריאותיהם במקום הן כה חזקות שרק הן לבדן יכולות לגרום להתקף חרדה.

5

העונה שבה בחרתי להיכנס לשם הייתה חורף כי תיארתי לעצמי שבחודשי הקיץ המקום שורץ בנחשים. התכוננתי היטב לביקורים שלי שם. תמיד לבשתי בגדים עבים ונעלים אטומות היטב. האוטו שלי חנה תמיד ליד הפרצה. נכנסתי לשם רק בשעות היום והטלפון תמיד היה בשלוף למרות שאף פעם לא סיפרתי לאף אחד שאני הולכת לשם. אבל יחד עם זאת ידעתי כי שם אני לחלוטין חסרת אונים. אם אפגוש שם מישהו בפנים במיוחד בחלקים שרחוקים יותר מהפרצה – אהיה נתונה כנראה לחסדי האל בלבד. החלטתי לקחת את הסיכון ובכל פעם שהייתי מגיעה לשם נכנסתי עמוק יותר ויותר פנימה. התחלתי להיכנס גם למבנים עצמם ולשוטט בחדרים הנטושים. שם גם נחתה עלי ההבנה החד משמעית כמה שהטבע חזק יותר מהאדם, וכמה שלנו אין שום סיכוי מולו. לא משנה כמה נדל"ן נבנה ובכמה בטון נשתמש, ברגע שנעזוב מכל סיבה שהיא הטבע יחזיר לעצמו לאט לאט ובשיטתיות את מה שגזלנו ממנו.

6

7

8

9

10

11

12

 5 פעמים בסה"כ ביקרתי שם. בפעם האחרונה הצלחתי להגיע לקצה השני של בית ההבראה. ידעתי שאם ארוץ מהר בחזרה במקרה הצורך זה ייקח לי רק כמה דקות, אלא אם כן מי שירוץ אחרי יהיה בכושר יותר טוב ממני. כבר בפעם השנייה שביקרתי שם הבנתי שיש עוד אנשים שמגיעים לשם מלבדי ואולי אף מנהלים שם אורח חיים. שמתי לב בכל הביקורים שחפצים ניידים כמו כסאות זזים ממקומם, ושמיכות מפוזרות בכל פעם במקום אחר, אבל אנשים לא נראו בשום מקום.

13

בפעם האחרונה שהגעתי נכנסתי למבנה המרוחק ביותר ושם הבנתי לראשונה את הביטוי "זיעה קרה" כי כשראיתי את החדר שהיה יחסית מאורגן ומסודר להפליא הבנתי שאכן גרים כאן אנשים. עד היום אני לא יודעת מאיפה היה לי האומץ לא להרים את כפות רגלי מהרצפה ולפתוח בריצה פראית חזרה לאוטו. במקום זה הרמתי את כפות רגלי מהרצפה ונכנסתי פנימה. היו שם שתי מיטות ושולחן במצרכי מלא מזון ומאפרות גדושות. חשמל כמובן לא היה שם וגם לא שירותים או מים זורמים אבל יחד עם זאת המקום נראה יחסית מסודר ונקי. לאחר שצילמתי כמה תמונות הקולות בראשי שזעקו לי להסתלק, וליבי ההולם שאיים להתפוצץ הכריעו את מוחי במערכה ויצאתי משם.

14

בדרך חזרה לאוטו גם הבנתי שזאת הייתה הפעם האחרונה שלי , גופי היה תשוש ומתוח מאוד מהביקורים שלי שם והחלטתי לא לנסות להתגרות בגורלי יותר מידי. מאחר ואני רגילה לצלם לבדי תמיד, לא יכולתי לבקש ממישהו להתלוות אלי. הייתי חייבתי שראשי יישאר מרוכז ולא אצטרך לבדר את בן לוויתי. אולי יום אחד המקום יזכה ליעוד חדש ואז אשוב לשם.

הכותבת: אנה פולנסקי היא צלמת ומנהלת מדיה חברתית. לאתר של אנה פולנסקי.

  • homp

    מחלקה סגורה

    בחמישה עשר לאוגוסט 2012, לא רק שרב גדול נרשם בארץ, אלא גם הצלחת הנהלת מכללת ספיר להיפטר מה…
  • homp SABA

    סבא אברהם

    סבא שלי אברהם, בן 83, הפך לראש המשפחה בשנת 1941 בהיותו בן 12 בלבד לאחר שאביו משה התגייס לצ…
  • 41

    חיי נצח בפורמלין

    את החמודים האלה מצאתי בחוות שפון, בקיבוץ נצר סרני. בשנת 1948 פינו הבריטים את החווה ומבניה …
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

13 תגובות

  1. איתמר

    19/05/2012 ב 9:51 PM

    סיפור מדהים ומפחיד.
    כמי שמאוד אוהב להסתובב במקומות כאלה אני כל כך יכול להבין אותך

    השב

  2. Giora

    19/05/2012 ב 10:19 PM

    מרתק! לא מכיר צלם שלא היה עושה בדיוק כמוך אבל הצורה שהדברים עוברים בכתיבה ובצילומים שלך זה כמעט (רק כמעט…) אני שם איתך, כולל ההתרגשות והפחד. נהדר!

    השב

  3. אופיר אילוז

    19/05/2012 ב 10:27 PM

    אחד הדברים שאני הכי אוהב לצלם זה מבנים נטושים.
    יש בזה קסם מיוחד הכולל מיסתוריות, סיפור אנושי, עצב ונוסטלגיה.
    בכלל אני מאוד מתחבר ל"קונספט" הצילומי שלך שחוזר על עצמו בכל טור בצורה אחרת כאשר הנושא המאחד הוא דברים שאבד עליהם הקלח, חלפו מהעולם, מתים, רקובים, נשכחים. כאלה שכבר שכחו מזמן מה זה כבוד.
    ממתין כבר לטור הבא שלך : )

    השב

  4. סטפן האיום

    20/05/2012 ב 2:30 AM

    אין בעיה אנה ,
    עכשיו אני מבין מי זאת הצלמת שהטרידה אותנו בביקוריה התכופים

    השב

  5. שרון רז

    20/05/2012 ב 8:10 AM

    צילומים יפים.
    המתחם צולם ותועד על ידי בנובמבר 2008, פורסם ברשת, באתרי "אדריכלות נעלמת" במרץ 2010:

    http://www.disappearing-architecture.co.il/archive_inner.asp?type_id=1&area_id=137&sub_area_id=521

    ופורסם גם כאן בבלוג שלי "נטוש" ביוני 2011:

    http://sharonraz.wordpress.com/2011/06/07/%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%94-%D7%9E%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%A4%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%93-%D7%95%D7%AA%D7%A7-%D7%95%D7%A0%D7%98%D7%99%D7%A9%D7%95/

    השב

  6. דוד

    20/05/2012 ב 8:38 AM

    אכן הזהירות בביקור היה מוצדק כי במקום התרחש רצח ,שני חסרי בית גנבו לחסר בית נוסף טלפון סלולרי כשהבחין בגנבה פרץ ויכוח בין השניים לחסר הבית השלישי הם הכו אותו .
    הוא כנראה גסס לידם כמה ימים ובסוף את גופתו זרקו לתוך בור ביוב סמוך למבנה בו התגוררו.
    כל זה התרחש בערך אוגוסט בשנת 2009 .
    השאלה מתי צילמת את התמונות?
    לצלם במקומות כאילו צריך עם אדם נוסף ולא לבד!

    השב

  7. אנה פולנסקי

    20/05/2012 ב 8:51 AM

    סטפן האיום – :)תודה שבחרתם לחוס על חיי
    דוד – מסתבר שפספסתי את עניין הרצח בחודשים ספורים בלבד… לא ידכתי על עניין הרצח, בכלל אני מתקשה מאוד למצוא אינפורמציה על המקום
    תודה לכולם

    השב

  8. שייקה

    20/05/2012 ב 2:29 PM

    כתוב מעולה ובתוספת התמונות זה ממש נשמע ספר מתח!!
    את צריכה להיות סופרת בזמנך הפנוי!!
    אני יקנה ראשון:)

    השב

  9. אנה פולנסקי

    20/05/2012 ב 5:22 PM

    תודה רבה שייקה 🙂

    השב

  10. בת-אל

    21/05/2012 ב 9:37 PM

    נכנסתי גם אני לבדי לאותו מקום בדיוק בכדי לצלם בנובמבר שנה שעברה. לא נכנסתי לתוך הבניינים ממש מטעמי זהירות, אבל אני ממש מבינה את המשיכה שלך למקום המדהים הזה. אני דווקא אוהבת אותו נטוש, יש משהו בכמות היונים הענקית שיוצאת מאחד הבניינים כשאת מתקרבת, שמושך אותי. הבריכה הריקה וכד'. מה שכבר צילמת שם מעולה. אני יודעת שאולי אחזור לשם עם אדם נוסף. מקווה שלא יסגרו את הפירצה. (ד"א גם ממול יש בניין נטוש מסקרן לא פחות)

    השב

  11. דוד

    22/05/2012 ב 8:13 AM

    המקום היה שייך להסתדרות הכללית חלק מרשת ביתי הבראה מרגוע לעובד שנועד לחולים בשלב ההחלמה אבל מה לעשות כרגיל במדינתנו אז לפני 50 שנה היו למעשה מקבלים את הנופש במקום הפרוטקציונרים המקורבים למפלגה השלטת.
    המקום היה יפיפה במושגים של אז ומשאת נפשם של העמך שלא זכו להיכנס בשערי המקום.
    אנחנו כילדים יחפנים היינו מתפלחים מבעד לפרצה בגדר כשהשומר רודף אחרינו לראות סרט שהיה מוקרן בחוץ על מסך גדול בתקופת הקיץ .

    השב

  12. אנה פולנסקי

    22/05/2012 ב 11:16 PM

    בת אל הבניין שממול זה מלון סמדר לשעבר אם אני לא טועה.
    דוד- תודה על המידע, אתה מתאר תקופה קסומה בעיני, ארץ ישראל שאנשים רבים כבר מתגעגעים אליה למרות שאפילו לא נולדו אז. יש לי הרגשה שלך הייתה ילדות הרבה יותר צבעונית וחוויתית מאשר לילדי הקרובים לצלחת 🙂

    השב

  13. ארטיום

    23/12/2017 ב 4:37 AM

    ואללה סליחה על הדילאי הייתי שם הרבה פעמיים אבל בפעם ראשונה נכנסתי לשם לבד ואז הסתובבתי שם וראיתי שם אנשים המשכתי להסתובב ופגשתי אותם מסתבר שהם היו גרים שם כי לא היה להם מספיק כסף להשכיר דירה הם היו ממש נחמדים הם הכינו על האש והציעו לי לאכול איתם.
    ובמקום שאת צילמת את המיטה הם סיפרו לי שהיו גרים שם שניי בחורים.
    וגם הייתי במקום ממול ולפני חצי שנה היו שם כל מני שלטים של משטרה והיה שם דם על הרצפה והיה גם באיזה חדר שם שלולית של דם ונרות מסביב וכל זה הייתי שם בלילה עם חברים,עכשיו שנייה המקומות האלה מפוצצים בגרפיטי.

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *