אהבה בימי שואה

ואתמול בתוך כל העצב הנורא הזה, פתאום חשבתי על אהבה.

אהבה רומנטית.

ניסיתי להבין האם בימי מלחמת העולם השנייה, בתוך כל הזוועות וחוסר היכולת לקיים עצמך כאדם בצורה הבסיסית ביותר, האם בתוך כל אלו ניתן היה להתאהב?

אם כן, אהבה רומנטית. האם זהו סוג של רגש השייך למותרות? רגש שאתה מסוגל לחוש אך ורק כשיש לך את הצרכים החשובים ביותר המאפשרים לך לקרוא לעצמך אדם?

ללא מזון, ללא מים, ללא יכולת לשמור על היגיינה בסיסית, האם כך נצליח להתאהב ולחוש רומנטיקה?

אינני מצליחה לתאר את שהיה למרות כל העדויות והסרטים הדוקומנטריים. לא הייתי, כואב לי ואני לא מצליחה לדמיין.

אך אולי אם אין מזון לגוף, נאכיל את הנפש? האדם הוא יצור חברתי ומעבר לכך זקוק לחום וחיבה לא פחות מאשר לחם ומים. ללא אהבה שתמלא אותו, גופו אולי יחיה אך נפשו תמות בקרבו.

בני אנוש החווים השפלה, רעב ולקיחת זכויותיהם, האם ליבם יכול להאיץ בתשוקה וכמיהה כשל אותם "יחידי סגולה" המקיימים במקביל אורך חיים מספק?

אין לי תשובה.

ואני מניחה שאין תשובה אחת לאהבה.

רק חומר, אולי, למחשבה…

נטלי שור (Natalie Schor): בת 28, בעלת תואר בתולדות האמנות ותיאטרון מטעם אוניברסיטת תל אביב. צלמת אמנותית, זוכת פרס"Niram art" ופרס "חיים ושרה ינקולוביץ לתרבות ואמנות" בקטגוריית צילום. הציגה בגלריה שלוש מטר, גלריה קסטיאל ובמוזיאון יפו לעתיקות. עוד מצילומיה ניתן למצוא בקישור הבא.