ראשי זווית אישית מצלם רנטגן לצלם אמנותי

מצלם רנטגן לצלם אמנותי

2
0

כבר הייתי נואש. חיפשתי נושא לפרויקט "סיפור מצולם" במסגרת הקורס למתקדמים במרכז לצילום אמנותי של גוסטבו הוכמן. זמן מה עקבתי אחר נווד חסר בית שהתמקם על ספסל בכניסה לנמל. גיליתי שכל בוקר הוא מתעורר 06:00 בבוקר ומסתלק לאחר שהוא מקפל ואורז את כל "תכולת הבית" שהקים על הספסל. לאחר שטיפת פנים בצינור הטפטפות של הערוגה בגינה הציבורית הקטנה, הוא היה ממלא שלושה שקים גדולים בשמיכות, בגדים וחפצים שונים, מעמיס אותם על עגלת סופרמרקט ויוצא לשגרת יומו בהליכה איטית. התארגנתי ליום צילום, השכמתי בשעה 05:00, התייצבתי על הגשר המוביל לנמל והתמקמתי בנקודה אותה בחרתי מבעוד מועד לצורך תצפית וצילום. אך להפתעתי, בדיוק באותו בוקר נעלמו עקבותיו. הוא פשוט התאדה. גם בימים שלאחר מכן הוא כבר לא היה שם. כך נמוג פרויקט "הסיפור המצולם". כנראה שזה סיפור משמח, עם סוף טוב (רשויות הרווחה מצאו עבורו קורת גג?), אבל אני נותרתי עם השאלה: מה אעשה עם פרויקט הסיפור המצולם?

113

באותו בוקר הגעתי כרגיל ליום עבודה שגרתי בבית החולים בני ציון (רוטשילד).  בא מולי מתגלגל על כיסא גלגלים ילד חמוד עם רגל מגובסת. לאחר שעתיים, כשעליתי למשרדי ההנהלה, הוא שוב הופיע מולי, "עושה חרקות" עם כיסא הגלגלים שלו. באותו רגע הבנתי שהילד הפך את בית החולים למגרש משחקים פרטי משלו. נפל לי אסימון: כאן, מתחת לאף, נמצא "הסיפור המצולם" אותו אגיש למורה בקורס הצילום למתקדמים.

1900

בבית חולים מרוכזים תחת קורת גג אחת חיים שלמים. בית חולים מורכב מחדרי אוכל, מכבסה, בריכת שחייה, ליצנים, מרפאים בעיסוק, קפטריה, אחיות רחמניות, ילדים, סבים וסבתות, בקיצור – מרחב שלם של חיים תוססים עם פעילות רצופה 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה.

0300

כך נולדה התערוכה "אבחנה דקה", בה חוברו 24 תצלומים כמניין שעות היממה. זהו סיפור מצולם המכיל 24 פריימים בודדים אשר שילובם יחד יוצר מרקם של סיפור עלילתי מצולם, פרוש על פני יממה אחת מיני רבות, כזרקור רב עוצמה החושף את המתרחש מאחורי הקלעים של בית החולים: חדר מיון,  טיפול נמרץ, מיטות במסדרון, מוניטורים, כסאות גלגלים, סורקים, עירויים,  מכשירי החייאה, מבט משתומם, ידיים שלובות בין ייאוש לתקווה.

בחרתי בתצלומי בשחור לבן כיוון שהם ישירים ומדגישים את תפיסת הקפאת הרגעים במרחב המקום והזמן החריג. העדר הצבע מדגיש את השקט הבלתי צפוי דווקא במקום סואן ורוחש בפעילות. בתצלומים רב הנסתר על הגלוי, כשהצופה מובל אל נבכי המסדרונות, אל חדרי חדרים, אל הרגעים בהם התמונה מתבהרת אך במקביל חושפת מציאות חיים אפורה וכואבת.

1500

דרך קבע החזקתי מצלמה בארון במחלקת הרנטגן בבית החולים. בכל פעם שעיני לכדה נושא מעניין לצילום, רצתי למשרד להביא את המצלמה. פעמים רבות, משהגעתי לאתר הצילום, גיליתי שהמצולמים כבר נעלמו, ואין מה לצלם…

את תמונת "הסנדלים הוורודים" צילמתי בחדר סורק הסי-טי. על מיטת הסורק שכבה ילדה בת שלוש, מחוברת לעירויים ומוניטורים מצפצפים. מסביבה התרחשה מהומה רבתי: אחיות, טכנאי רנטגן, רופאי ילדים, מרדימים, פתולוג, כולם התארגנו ללקיחת ביופסיה מונחית סי-טי. את עיניי לכדו דווקא הסנדלים:

2000

סנדל אחד ורוד מחובר לרגל, והשני זרוק בודד ומיותם בקצה המיטה. הסנדל הזה מספר את כל הסיפור.

במשך עשרות שנים עסקתי ברדיוגרפיה: אלקטרונים המפלחים את גוף האדם לפרוסות בחתכים וירטואליים, לצורך בחינת כליות ולב גשמית, עולם של מציאות פיזיקלית ללא מעורבות רגשית. לפתע מצאתי את עצמי משלב רדיוגרפיה עם פוטוגרפיה: הצילום האמנותי העביר אותי לעולם הרגשי, בו שולט חיפוש המבט, המגע האנושי, החיוך, ההשתאות, האמפתיה.

הכותב: פרופ' אלישע בר-מאיר, מנהל מחלקת רדיולוגיה בבית-חולים בני ציון בחיפה. בתערוכה "אבחנה דקה" הוא מציג פסיפס של 24 תמונות המייצגות 24 שעות בחיי בית-חולים, שזורים ברגעים אנושיים של ייאוש ותקווה. אוצר התערוכה גיא עולמי.

התערוכה תוצג בתיאטרון ירושלים בתאריכים:  23.4.2012 – 23.3.

סרטון וידאו אשר צולם בתערוכת אבחנה דקה

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=CRjLtGCd9sI[/youtube]

טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

2 תגובות

  1. סמדר

    16/04/2012 ב 5:03 PM

    מכיון שאינני מבינה מה ההבדל בין התגובה מעלה (אולי היא רק מגיעה לפייסבוק?) לבין תגובה כאן, ארשום גם כאן:
    הכתבה והצילומים שבצידה ריתקו ועניינו אותי מאד, אלישע.
    יישר כוח, והמשך בגילוייך!

    השב

  2. עידו גנוט

    16/04/2012 ב 5:15 PM

    הבהרה טכנית: באתר יש כרגע שתי אפשרויות תגובה – שתיהן לגיטימיות ולא באות האחד על חשבון השני – תגובות פייסבוק ותגובות מתוך מערכת התגובות הרגילה של האתר – כל אחד יכול לבחור כרצונו.

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *