מקלט 76

3
0

בסוף השבוע האחרון כאשר באזור הדרום התעופפו טילים על באר שבע ואשקלון, שוב נזכרתי בילדים ממקלט 76. אתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה זה מבאס לצאת מהשמיכה החמה בסוף שבוע סוער כזה בכל פעם שנשמעת אזעקה. מה שאתם לא יכולים לדמיין לעצמכם הוא איך זה לחיות חודש ימים במקלט שכונתי שאליו קרן שמש לא חדרה מעולם. שלוש משפחות גרו שם, במהלך מבצע עופרת יצוקה בשנת 2009. שלוש משפחות של אמהות חד הוריות עם ילדיהן ואחת מהן אף עם נכדיה. שלוש משפחות שלא הייתה להן האופציה להישאר בבתיהן הלא ממוגנים כי ילדיהן סבלו מחרדה בכל פעם שנשמעה אזעקה והרגישו מוגנים רק מתחת לאדמה.

110

כשהתחיל מבצע "עופרת יצוקה" הייתי סטודנטית לצילום בשנה ב' במכללת ספיר. כמובן שלימודינו בוטלו כבר ביום המבצע הראשון ונותרתי חסרת תעסוקה. בימים הבאים כשהחרדה פינתה את מקומה לעצבנות החלטתי לקחת את מצלמתי ולרדת למקלט. את המצלמה טמנתי עמוק עמוק בתיק, תמיד האמנתי שכדי לצלם אנשים ולקבל תוצאות טובות צריך לפתח קרבה מסוימת, קרבה שיכולה לצמוח רק עם הזמן ולא בקליק המצלמה הראשון. את המצלמה לקחתי עימי בעיקר כדי לתעד נפילות של טילים אם יהיו כאלה בקרבתנו ואת הרחוב בעת אזעקה.

22

לא ידעתי למה לצפות ואת מי אפגוש במקלט. ידעתי שיש שם אנשים אבל לא ידעתי מי בדיוק. הדבר הראשון שקידם את פני היה קול צחוקם של ילדים, צחוק צלול ונאיבי שאין לטעות בו. רק שלצליל הצחוק המסוים שקיבל את פני התווסף צליל נוסף, הד קלוש של אימה מהולה בתחושת חוסר אונים. צחוקם לא התגלגל למרחקים אלא הסתיים במהירות כאילו לא הרגישו בנוח לצחוק ולפחד בו בזמן. הדבר השני שקידם את פני היה הריח. אף צילום מבין כל אלפי הפריימים שצילמתי שם בחודש ההוא לא יצליח להעביר את הריח. כנראה גם שום מילה בשום שפה לא תצליח במשימה כזאת. אני יכולה להשתמש פה בתיאורים רבים ומורכבים, ובמילים גבוהות וארוכות אבל הריח במקלט יישאר קצר ודחוס, עמום ונמוך כמו שרק מלחמה יודעת לייצר.

32

לאחר תשאול ארוך של האמהות, ושאלות קצרות של הילדים לגבי זהותי ועיסוקי הורשתי לרדת אל קודש הקודשים – המקלט. סיפרתי להם שבאתי במטרה להעביר איתם את זמנם כי גם ביתי לא ממוגן. אבל לא אוכל להישאר שם עימם עד שהמלחמה תסתיים. וגם סיפרתי שצילום הוא דרך חיי כבר שנים רבות בזמנים קשים ושמחים ולכן אבוא לצלם אותם מידי פעם אם זה בסדר מצידם. בימים הראשונים הוצאת המצלמה מהתיק היוותה עבורם סימן להסתדר בפוזות תיירים ולעשות פרצופים. כמובן שצילמתי אותם בשמחה, אבל חיכיתי. חיכיתי לרגע המסוים ההוא שבו חל המפנה הגדול. הרגע שבוא אוציא את המצלמה והחיים במקלט ימשיכו כסדרם ואף אחד לא יתייחס אלי. עם הרבה סבלנות הרגע הזה הגיע כמובן. הוא תמיד מגיע בסופו של דבר, רק צריך מספיק סבלנות והרבה אמון.

42

המקלט, שבימים נורמאלים שימש כתיאטרון עבור העולים מחבר העמים היה מדהים ומלחיץ כאחד. במרכזו עומדת במה גדולה שהפכה עבור הדיירים למיטה ענקית. שאר חלקי המקלט שהיה מיועד לצופים במחזות שעלו בתיאטרון הפכו למגרש משחקים צר ידיים אך רחב אמוציות ומחשבות.

52

בקלות מי שעמד מהצד יכול היה לחשוב שהוא צופה בהצגה. התסריט שם נכתב מעצמו. הרגשות, ההבעות, הצחוק שמתחלף בשניות לבכי ולהפך, המכות, הריבים, החיבוקים, השעמום, האקשן, החרדה הגדולה, התרופות שנטלו הילדים כנגדה בכל יום באותה השעה הפכו את התיאטרון המקלטי הקטן לסרט הוליוודי בלתי נשכח. את רוב הצילומים לא ביימתי, לא הייתי צריכה לעשות זאת. החיים במקלט סיפקו מספיק סצנות. אך לעיתים כן הייתי מביימת, לרוב גם כדי להעסיק את הילדים ולבדר אותם.

62

עם כל הקושי שבדבר, הדיירים הצליחו לשמור על שגרה מסוימת במקלט. לאחר שכולם התעוררו הייתה מגיעה אספקת האוכל מהעירייה או מארגונים שונים. אחריה הייתה מגיעה אספקת המתנדבים מכל רחבי הארץ, סטודנטים בעיקר שהיו מגיעים באוטובוסים גדולים ופתוחים בריצה מטורפת מהרגע שבו ירדו ממנו ועד למקלט. האספקה האחרונה בשעות הבוקר הייתה אספקת הידוענים. בכל יום הייתה מגיעה דמות אמיצה אחרת ממדינת תל אביב לשמח את לבב הילדים ומביאה מתנות רבות וכמובן מצלמות רבות ופמליה גדולה שהפכה את חווית השהייה במקלט לקלסטרופובית עוד יותר.

כשהילדים הקטנים היו מתעוררים משנת הצהרים (אם הצליחו להירדם) הייתה מגיעה ה"צלמת" כלומר אני. לפעמים הצלמת הייתה מתפקדת כצוות הווי ובידור בלבד כי לא תמיד היה מה לצלם ולא תמיד האנרגיה במקלט הייתה מתאימה לשליפת המצלמה. תמיד השתדלתי לצלם בלי פלאש כדי להפריע כמה שפחות לאורח החיים ולמשוך כמה שפחות תשומת לב. עד הערב העבירו הדיירים את זמנם בצפייה בטלוויזיה הקטנטנה, ובניסיון לשמוע את האזעקה והפיצוצים מתוך בטן האדמה. כמובן שיצאנו החוצה לפעמים לנשום אויר צח וליהנות מהשמש.

72

האמהות ניסו לשמר כמה שיותר את המשפחתיות שהלכה ונעלמה להן מבין האצבעות. לא היה קל לשלוט בילדים עצבניים ומפוחדים שלא יכלו לשבת יותר מ 5 דקות במקום אחד. לא היה קל לתת להם הוראות ולבקש מהם לגלות בגרות וסבלנות. פעם ביום היו האמהות יוצאות לפי הסדר עם ילדיהן לכמה דקות הביתה למקלחת ולהחליף בגדים ומייד חוזרות פנימה מדיפות ריח קלוש ומתפוגג של בית.

אחד הילדים במקלט היה ירין. ילד בלונדיני וחמוד שתמיד היה מוכן להצטלם בשבילי ועשה כל מה שביקשתי. ביום האזעקות הראשון הוא ברח מהכיתה באמצע השיעור ורץ הביתה, התחבא מתחת לשולחן ולא היה מוכן לצאת משם עד שאמו ארזה תיק ואת שאר ילדיה והם ירדו למקלט. גם בסבב הטילים הבא על אשקלון אחשוב על הילדים ממקלט 76. כולי תקווה נאיבית ודביקה שהם כמו הוריהם לא יצטרכו לארוז את משפחתם ולבלות עימם שבועות ארוכים במקלט שכונתי.

81

הכותבת: אנה פולנסקי היא צלמת עצמאית ומנהלת מדיה חברתית. לאתר של אנה פולנסקי.

  • homp

    מחלקה סגורה

    בחמישה עשר לאוגוסט 2012, לא רק שרב גדול נרשם בארץ, אלא גם הצלחת הנהלת מכללת ספיר להיפטר מה…
  • homp SABA

    סבא אברהם

    סבא שלי אברהם, בן 83, הפך לראש המשפחה בשנת 1941 בהיותו בן 12 בלבד לאחר שאביו משה התגייס לצ…
  • 1anna

    סוד הגן הנעלם

    באשקלון ממש על חוף הים, עומד לו פיל לבן לעיני כולם. הפיל הלבן מוקף גדרות ועצים, וטומן בחוב…
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

3 תגובות

  1. אפרת

    20/02/2012 ב 1:11 AM

    יופי של צילומים ושל כתיבה!

    השב

  2. אורן

    20/02/2012 ב 2:03 AM

    יאוש ואופטימיות יחד ניכרים היטב בצילומים. זאת תערובת ים תיכונית יחודית המוכרת לנו מאוד ויש בה קסם מיוחד שמשדר תקווה בסופו של דבר.
    תודה על הטור המרתק.

    השב

  3. דמיטרי

    12/03/2012 ב 7:29 PM

    הכתבה והצילומים נהדרים

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *