ראשי זווית אישית מי שלא היה שם לא יבין! מלני והמקל הסגול

מי שלא היה שם לא יבין! מלני והמקל הסגול

23
0

את מסעדת "פיר 23" בנמל תל-אביב הכרתי די מזמן בזכות רועי, נכדי ה"פיינשמקר" שאוכל זה לא משהו שיפריד בינו לבין הגלגיליות ו/או האופנים ו/או הכדור כשהוא כבר מגיע לנמל וכמובן בזכות בני וכלתי ש"אוכל מהיר" בשבילם הוא כמו סדין אדום כלומר גם זריז חייב להיות אמיתי, טעים, לא יקר, נוח וידידותי… תאמינו או לא, אבל יש מקום כזה ואמנם אין המדובר כאן במצלמה חדשה או בעדשה סקסית אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי לחלוק את המידע הזה עם כולכם כי זה מאד קשור לעיסוקי כצלמתנדב. איך בדיוק? אז ככה…

מעולם לא היה לי מושג למי שייכת "פיר 23" והאמת? זה גם לא עניין אותי במיוחד. יותר עניינו אותי הפיש & צ'יפס שבצלחת, גובה גלי-הים ומידת קיצפם לעומת כוס הבירה הקרה שבידי, עד שלפני כשבועיים, ממש במקרה, אני יושב שם עם אשתי ואוכל כאשר גבר עגלגל וחייכני קוטע פתאום את שלוותנו ושואל "סליחה, הכל בסדר?" ואני, שצילום חברתי הוא כנראה ברירת המחדל אפילו לשאלה פשוטה שכזו, עניתי "כן, הכל מצויין, בעוד שבועיים אני כאן שוב, מצלם בהתנדבות בשביל ניצולי-שואה שקבוצת-שורשים הזמינה ליום-כיף, שמעת על זה משהו?".

נדמה היה לי שנשימתו של האיש המחייך נעתקה לשנייה, חיוכו גדל עוד יותר ואדמומית קלה הדגישה פתאום את שתי עיניו היפות תוך שהוא שולף כרטיס-ביקור ואומר לי: "נעים מאד, אני בן, הבעלים, ומאד אשמח לראות אותך מצלם כאן. המקום והאוכל נתרמו על ידי ואין לך מושג כמה אני מתרגש כבר מעכשיו לקראת המפגש הזה!".

דווקא היה לי מושג. אולי מכיוון שידעתי מנסיוני כמה מדהים ומרגש זה הולך להיות, וכמה חשוב.

שעה לפני שעת האפס כבר הסתובבתי בנמל תל-אביב; יום שמש מקסים, לא חם, בריזה נעימה עלתה מהים, וכבר מרחוק אני רואה את תמי, מנכ"לית קבוצת-שורשים מתרוצצת כהרגלה ומחלקת הוראות לעולם. חיבוק קטן בכדי לא להפריע ואני פונה לכיוון הים, נעצר ליד המסעדה ומחייך לעצמי כשאני רואה את הצוות של בן ממרק את האזור הכי-מכובד ב"פיר 23" שנסגר עבור ניצולי-השואה; הכי קרוב לים, מוצל בשמשיות ענקיות, צלחות ומפיות על שני שולחנות ארוכים ורק… שיבואו כבר.

אני פורק את הציוד, מחבר את רצועת ה-Black Rapid החדשה שלי ל-D700 (שתיהן הפכו מיד לחברות טובות…), תוקע את ה-70-200 בתוך פאוץ' של Think Tank ותולה על החגורה ("שלייקס" של Hold Up מחזיקים את כל זה…) ומכאן אני בהמתנה למתנדבי העמותה שיביאו את ניצולי-השואה אחד-אחד, באופן אישי כהרגלם בקודש.

G12 3101 1

G12 3108

G12 3113

G12 3558 1

 

ראשונה מגיעה דמות קטנה ושברירית מוסתרת במשקפי-שמש גדולות. היא מתיישבת לרגע על הכסא כאילו בכדי לוודא שבאמת כל זה לכבודה, אבל מיד קמה. ניגשת אל בן בכדי לאמר תודה, מחבקת את תמי, מסתכלת אל השמים, אל המים, ושוב יושבת – על כיסא אחר.

אחרי שנייה היא קמה ופונה אלי: "את מי אתה מצלם?" היא שואלת. "אותך!" אני עונה. "בשביל מי?" היא שואלת.  "בשבילך" אני עונה "ובשביל כל האחרים, בעוד כמה ימים תקבלו את התמונות".

"ומה שמך?" היא יורה – שמלתה האדומה מסנוורת, מזכירה נשים אחרות, סרטים ועולמות שממש לא שייכים לרגע הזה – ומיד אומרת "אני אווה, נעים מאד!" ומושיטה לעברי יד צנומה אבל בוטחת. "אתה רואה את זה?" היא מצביעה על שכבה של אותות-הצטיינות שתלויים ברפיון על חזה ומוסיפה "קודם (קודם למה? אני לא שואל) הייתי אחות בחזית, אבל עוד קודם אני דוקטורה! איך קוראים לך?" וכשאני מתחיל לענות היא מוסיפה "רוסית אתה יודע?". אני מתחיל לענות אבל היא כבר במקום אחר; "ואידיש?…" שוב אני מנסה לענות אבל היא שוב קוטעת אותי; "אתה יודע שבאוגוסט אני יומולדת תשעים?! (לא, מאיפה אני יודע) אז אולי כבר תצלם אותי ג'ורג? אתה יודע שג'ורג' זה כמו גיאורה?"

היא מחייכת ומסירה את משקפי השמש הגדולים, נשענת על מעקה העץ ומבקשת "תגיד לי איך בדיוק אתה רוצה אותי עומדת ג'ורג'"… סוף-סוף התחלתי לצלם. לא זה מה שהיה לי בראש כשאמרו לי "ניצולי-שואה", אבל כולנו קצת בורים וכולנו טובים מאחורי המסכות. גם אווה.

G12 3087 1

G12 3325

G12 3362

בכדי לספר את כל מה שקרה בשלוש השעות הבאות אני צריך יותר מפינה במגפיקסל ובכדי לקרוא – יהא עליך ועלי להקדיש הרבה יותר זמן ממה שאנחנו מסוגלים. כל שורה כאן, כל תמונה וכל דקה באירוע עצמו פוער תהום של תהיות שאני מדלג מעליהן בכדי לסיים את הזווית האישית שלי בשפיות יחסית, למרות העובדות הבלתי נתפסות שעלו שם. אנחנו טובים בלכעוס על אחרים שלא עושים כלום לטובת ניצולי-השואה שעודם בחיים, אבל איננו חושבים שהאנשים האלה חסרים דברים פשוטים לחלוטין שבאמת כל אחד מאיתנו יכול לתת, ובקלות: כמה מהם לא ראו את חוף הים כבר 15 שנה! רובם המוחלט לא זכה מעולם לארוחה פשוטה כמו זו בנמל! אתי – אחת הניצולות היותר רהוטות בחבורה, הראתה לי בהתרגשות מפרשית במים, אנפה שריחפה ונעצרה על עמוד תאורה, אחר-כך "ציירה" לי בידיים קומפוזיציה שלמה של מנופים ובניין חדש שראתה לפני ימים אחדים והצטערה שלא היתה לה מצלמה ושאיננה יודעת לצלם. מישהו אולי מרים את הכפפה הזו?

לא עם כולם הצלחתי לקשור שיחה, לא עם כולם הספקתי, כך שיש עוד מה לעשות גם אחרי שנדפיס, נמסגר ונמסור לפחות תמונה אחת אישית לכל אחד מניצולי-השואה שהיו שם, מה שהוסכם מראש כאחת ממטרות האירוע.

G12 3473 1

G12 3265 1

G12 3268

בדומה לכוכבת ההתחלה שלי – אווה, אני מבקש לסיים עם כוכבת אחרת – מלני, או בקיצור "מלה" (משקל "סלע") שמשכה את תשומת ליבי לראשונה במקל הליכה סגול אותו אחזה בידה; קליל, צבעוני ומתקפל, ממש כמו מלני עצמה.

G12 3385

תמי מקבוצת-שורשים ביקשה מכמה מניצולי-השואה לספר על עצמם, על תלאותיהם במחנות ההשמדה, איך יצאו משם בחיים ואיך הגיעו לכאן. בעוד אלה מדברים, האוזניים מסרבות להאמין והעיניים דומעות ומסתתרות מאחורי העדשה – קלטתי בזווית העין את מקל ההליכה הסגול כשהוא עטוף ברעמת שערה האפור של מלני. פניה לא נראו, קצת דאגתי ולכן – בעוד אני מצלם ימינה הלכתי לאיטי שמאלה, התקרבתי אל המקל וירדתי למצב של כריעה לא רחוק ממנה. באוזן אחת אני שומע את הזוועות שאחסוך מכם, ובאוזן השנייה אני פתאום שומע את מלני ממלמלת בלחישה ובכאב עצום אל תוך מקל ההליכה שלה: "מי שלא היה שם לא יבין!" ושוב ושוב… "מי שלא היה שם לא יבין!".

G12 3383

טפחתי קלות על כתפה, הושטתי יד והצעתי למלני שתסתובב, תתרחק מעט מהחבורה "כדי שאוכל לצלם" והיא לשמחתי הסכימה. שוב למדתי עד כמה גדול לפעמים כוחו של סתם צלם וכמה בזהירות צריך להשתמש בזה. שאלתי אותה על המקל הסגול הפרחוני ופניה אורו: "את זה קניתי בחנות יד-שנייה בלונדון! יש לי בת בחוץ-לארץ אתה יודע?". כן, עכשיו אני יודע חשבתי לעצמי, וגם היו לי שאלה או שתיים אל הבת של מלני, אבל דילגתי לנושא אחר: "אני מתנדב כאן מלני, את מבינה מה זה מתנדב?" ומיד הסברתי שכל האירוע הזה נעשה בהתנדבות, שכל האוכל והשתייה הם תרומה של בעלי המקום, ומלני היתה פשוט המומה; "מה, כל זה רק בשבילנו?" פתאום היא קלטה ושאלה "תגיד, את הקרפלאך טעמת? נכון שהם מצויינים?" כאילו לא קשור לעניין, אבל שואה זה קודם כל אוכל. לא יעזור גם השפע. לך ספר לה שבכלל אני אשם בזה שכולם פתאום חיפשו קרפלאך (ואלה זרמו מהמטבח של בן ממש ללא הפסקה, כשמישהו מהניצולים רק הניד עפעף!) כי קודם, בהתחלה, כשעוד קראו להם "גיוזה" כמו בתפריט אז אף אחד לא נגע בהם…

G12 3508

G12 3321 1

"גם אני מתנדבת" אמרה מלני וסיפרה לי על ניצולת-שואה אחרת שהיא פגשה פעם ברחוב לגמרי במקרה אחרי ארבעים (!) שנה בהן לא התראו והסתבר שההיא בודדה לגמרי בישראל. שתי הנשים התידדו, כשחברתה חלתה ואושפזה – מלני שלנו התחזקה כמי ש"חייבת" לעמוד לצידה וכאילו בכדי לוודא שקלטתי את הפואנטה מלני אמרה: "כשנותנים לאחרים, אז בעיקר מקבלים, נכון?". חייכתי אל מלני ואמרתי לה "ברור, ולמה לדעתך אני מצלם בהתנדבות? התנדבות זה בעצם עניין די אגואיסטי, כי בסופו של דבר אני מתנדב בשביל עצמי!".

G12 3587

G12 3493 1

G12 3470

G12 3467 1

G12 3375

G12 3326

G12 3256

G12 3244

G12 3218

G12 3184 1

G12 3196

הבנתם את זה ידידי?

אז בבקשה, קחו את המצלמה ולכו להתנדב באחד המקומות הראויים לכך, בשביל עצמכם!

G12 3567

G12 3179

גיורא פנחסי: יוזם ומצלם פרויקטים חברתיים בהתנדבות. האלבומים של גיורא בפליקר. ללכל הטורים של גיורא באתר.

  • Main NYC

    סיפורי ניו יורק

    קרוב לאפס מעלות מכרבלות אותי בשלוש שכבות, מגפיים, כובע חם עם מגיני אוזניים וכמובן כפפות &#…
  • GP 05 0642 main

    קופסה של זכרונות

    כשהוצאתי את ה-Certo Dollina* העתיקה מתוך תיק העור המתפורר שלה, הזכרתי לעצמי שזו מצלמת פילם…
  • Main giora horse

    סוסים ונפלאות

    כשיצאתי מהרכב קצת לפני 06:00 בבוקר והתקדמתי בכיוון האורווה, מגרש החנייה היה עדין שומם, המש…
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

23 תגובות

  1. גיא

    25/05/2012 ב 6:35 PM

    כל הכבוד עשייתך חשובה וברוכה !
    "אנשים טובים באמצע הדרך"

    השב

  2. אדם

    25/05/2012 ב 11:56 PM

    מרגש!
    פעם גיורא – תמיד גיורא. עם השילוב המנצח של צילומים מרגשים וכתיבה זורמת, כאילו כלום. כך בדרך אגב. אבל…
    ומי שלא היה שם (בהתנדבות ובכתיבה) כנראה לא יבין…

    השב

  3. צלמן

    26/05/2012 ב 12:10 AM

    חברים, אני קורא את האתר וקורא את הכתוב.
    אני מבין שאתם מכירים אישית את הצלם (אגב, גם אני) אבל תנסו לראות את התמונות… אין בהם שום דבר מתיעוד נטו. לא סיפור. לא דיאלוג בין התמונות… אני מבין שכנראה התגובה שלי לא תתקבל יפה כי ובכן – זו ביקורת. אבל אם זו הרמה הצילומית – חבל.

    השב

  4. אסף

    26/05/2012 ב 6:49 AM

    נותר לי להצטרף לתגובה מספר שלוש.
    הסיפור מעניין התמונות לא מתעלות להרבה מתיעוד ברמה של צילום משפחתי.

    השב

  5. גיורא "הגדול"

    26/05/2012 ב 7:47 AM

    גיורא יקירי,התרגשתי.התיחסותך האישית אל כל אחד מניצולי השואה ריגשה אותי ומן הסתם גם אותם.התפאלתי מהתמונות ,שבעיני(ואינני צלם מקצועי)נתנו ביטוי לשמחתם ולכאבם וגם ליופים! בידידות ובהערכה רבה על מעשה ההתנדבות. ג.ג

    השב

  6. Giora

    26/05/2012 ב 8:12 AM

    תודה גדולה וחמה לרותי מגברא! תודה לאלמוני מתגובה 3 (רק חבל שאתה חושש להזדהות) ותודה מיוחדת לאסף מתגובה 4; אם זה כמו צילום משפחתי אז עשית אותי מאושר, אני לא צריך יותר וגם לא ניצולי-השואה. תודה!

    השב

  7. אורי עפרוני

    26/05/2012 ב 8:25 AM

    איזה יופי! כל הכבוד! כתוב יפה והצילומים מדהימים כתמיד. עושה חשק להתנדב. יישר כוח!

    השב

  8. ליזי

    26/05/2012 ב 10:05 AM

    גיורא היקר,

    את עשייתך הברוכה, צילומיך הנפלאים וכתיבתך הקולחת אני מכירה ולא מאתמול.

    לא נותר לי אלא להביע שוב ושוב את הערכתי הגדולה לכשרונותיך ולתרומה שלך לקהילה.

    ל"צלמן" (מתגובה 3) ולאסף (4) אני רוצה להשיב:
    אתם צודקים. זהו צילום תיעודי וזה בדיוק מה שנדרש בצילום של ארועים מסוג זה.
    גיורא הוא צלם בחסד. הצילומים האמנותיים שלו הם באמת ברמה אחרת לגמרי. תחפשו אותו בגוגל ותבינו…
    אבל כאן נדרש מהצלם להשאיר את האגו בצד,
    להימנע מלהפגין (וזה לגמרי לא קל…) כמה הוא יודע לצלם צילומים מיוחדים ברמה אמנותית .
    אלא לתעד את הארוע, את האנשים בדיוק כמו שהם,
    כמו שהם היו רוצים לראות את עצמם,
    ולא בצילום פלצני שמתיימר להיות אמנותי, ולפאר את שמו של הצלם.

    גיורא, למרות שאני לא מכירה אותך כאדם הנחבא אל הכלים,
    דווקא כאן צניעותך באה לידי ביטוי.

    יישר כוח בדרכך,
    ליזי

    השב

  9. Wolf

    26/05/2012 ב 4:25 PM

    נהנתי והתרגשתי מכל תמונה ומילה. תודה!

    השב

  10. Talli

    26/05/2012 ב 4:59 PM

    The purpose and results are beautiful and moving. If only one of these pictures can brighten up these people's lives, mission is accomplished. Photography wise, I especially liked the one of the gentleman in the straw hat. The look in his eyes and the shadows on his face are beautiful. I also like the way in which his suspenders match the wall behind him. Great composition.

    השב

  11. Giora

    26/05/2012 ב 7:18 PM

    תודה וולף, ותודה ענקית ליזי – אין לי יכולת להגיב למילים שלך אלא בדמעות. באמת. אכתוב לך בפרטי.

    השב

  12. Giora

    26/05/2012 ב 7:37 PM

    Hi Talli, Shooting this project had in fact 3 goals: The goal of my photography was "simply" to make these guys happy, the goal of my camera was to bridge the gap and start a discussion, and the use of these photos is "just" to be printed and given personally by “Shorashim” to Melanie, Mina, Ernest, Ester, Michael, Peter, Aliza, Ilia, Roza, galena and the other nineteen survivors whom we didn’t even know one week ago… Thanks for your kind input!

    השב

  13. דוד צוקר

    26/05/2012 ב 11:21 PM

    מאת דוד 26.5.2012
    הפעילות ההתנדבותית שלך חשובה ומרגשת ,כל הכבוד לך !
    כיון שזאת לא הפעם הראשונה שהנך פועל בהתנדבות למען הזולת,
    ברצוני לברך את היזמה ,הרצון והביצוע היפה מאד שלך .
    יישר כוח !!!

    השב

  14. אמיר

    28/05/2012 ב 10:16 AM

    מרגש מאוד!!

    השב

  15. איילת

    28/05/2012 ב 10:23 AM

    הולכת לאכול לראשונה בפיר 23…..מי שנותן ככה מהלב, מגיע לו שיקבל בחזרה כפול!!!
    תמי- כל הכבוד על היוזמה, לעשות נעים לניצולי השואה, ולא רק בחגים, אלא ב"סתם" ימים, אכן משמח ומרגששששש…

    השב

  16. נןרית ביסקר אלמוג

    28/05/2012 ב 10:47 AM

    גיורא אינני מכירה אותך אבל הצלחת לרגש אותי מאד….להתבונן מבעד לחשיבה שלך..כמה רוך ורגישות..והצילומים המרתקים…
    לעת זקנה אל תשליכני…ואהבת לרעך כמוך זו כל התורה .
    תודה מקרב לב…
    אשרינו שישנם אנשים כמוך בתוכינו ..תודה לעמותת שורשים ולתמי המדהימה .
    שאפו!

    השב

  17. danawow

    28/05/2012 ב 10:58 AM

    קבוצת שורשים היא דוגמא מצוינת לחבורת אנשים, נטולי יומרות ומשחקי אגו, שפשוט באים ועושים, מתוך ההבנה, שנתינה היא 'מתנה' עוצמתית, שבן אדם יכול לתת למישהו בצורה הכי אורגנית, טהורה ובו זמנית לקבל 'מתנה' בעצמו, חזק ואמץ, כן ירבו!

    השב

  18. אסנת יפה-קיזלשטין

    28/05/2012 ב 7:29 PM

    גיורא יקר
    הכל בחיים זה בומרנג,
    ותודה על ה,וכשאתה מצלם ניצולי שואה שמרגשים בסיפורים עד דמעות,ולמרות זאת מחזירים למתנדבים חיוך של תודה זה שווה מיליון….
    אני מצתרפת לכל מילה שכתבה ליזי מתגובה 8.
    יישר כח לכל ההתנדבויות המרגשות שלך. ותודה שאתה משתף אותנו.
    מהמפרגנת והמעריכה מאד מאד אסנת

    השב

  19. צור ריכטר-לוין

    28/05/2012 ב 8:22 PM

    גיורא, גברא מנדיל היה אחד מהמנטורים שלי בצילום מאז שהייתי ילד וכל מילה של רותי – בסלע! צילומים נהדרים והמילים רק מחזקות אותם. פשוט הנאה לקרוא ולצפות!

    השב

  20. Giora

    29/05/2012 ב 12:18 PM

    תודה קיבוצית אבל באמת מעומק לב למגיבים שנוספו כאן – דוד, אמיר, איילת, נורית, דנה, אוסי, צור… וגם לאלה שמצאו דרכים אחרות כדי לחלוק איתי את הרגשתם באופן אישי. אני רק בורג קטן בכל הפרוייקט הזה, אבל בזכות התגובות כאן ובפייסבוק – הכתבה כנראה מגיעה להרבה מתנדבים ולשמחתי מתחילים להסתמן "שיכפולים" שונים של הרעיון בכל רחבי הארץ (כן ירבו!), בעזרתה של "קבוצת שורשים" כמובן. שנזכה תמיד להיות בין הנותנים!

    השב

  21. רותי

    01/06/2012 ב 5:31 PM

    כל מי שעושה למען הקשישים משהו שמוציא אותם ולו לרגע מהבדידות הקשה שלהם, הזכרונות, הכאב, יבורך!!! (ואגב, גם קשישים שאינם ניצולי שואה).

    השב

  22. Giora

    05/06/2012 ב 2:47 PM

    לרותי –
    ברכותי לכל מי שמתנדב בכלל ולמען קשישים בפרט, אבל עם כל הכבוד – שום דבר בעולם לא מתחיל אפילו להתקרב למה שעבר על ניצולי השואה ומה שהם סוחבים איתם בכל דקה מחייהם – הרבה לפני שהפכו, בנוסף לכך, גם ל"סתם קשישים" במדינת ישראל. אומרים שלקשישים יש בעיית שיכחה? נדמה לי שזה לא הם אלא אנחנו שלוקים בזכרוננו – זכרון השואה – ומצבם האומלל הוא ההוכחה לכך.

    השב

  23. יפעת

    19/07/2012 ב 2:45 AM

    יופי של כתבה, יופי של תמונות, יופי של אירוע. יישר כוח!

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *