אריק אוגדן: אימפרסיוניזם הוליוודי

אריק אוגדן הוא צלם ייחודי. הוא נולד וגדל בפלינט, עיירת מערב-תיכון אמריקאית טיפוסית במישיגן. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטת מישיגן עבר להתגורר בניו יורק ולצלם.

משנת 2004 אוגדן הספיק לזכות בלא פחות מארבעה פרסים (פעמיים בפרס הצילום האמריקאי השנתי), השתתף בשלוש-עשר תערוכות, מהן שתי תערוכות יחיד ולעבוד עם כמה מן החברות הגדולות ביותר בשוק דוגמת נייק, ניו-יורק טיימס מגזין, הניו-יורקר, סוני, וניטי-פייר, ערוץ דיסקברי, ואולפני וורנר-ברדרס ופאראמאונט בהוליווד.

אריק אוגדן מצלם פורטרטים של סלבריטאים ומוסיקאים מהשורה הראשונה (וגם משורות אחרות). תוכלו למצוא אצלו את איגי פופ לצד פנלופה קרוז, את סטיבן שפילברג מול פרגי (הסולנית של  Black Eyed Peas, לא הדוכסית הבריטית), את הסופר קורמאק מקארתי ואפילו, שומו שמים, את פריס הילטון.

פריס הילטון (צילום: Eric Ogden)

לפורטרטים של אוגדן, למרות חזותם המלוטשת וטביעת אצבעו הבימאית, נוסף גם קורטוב עז של ריאליזם אימפרסיוניסטי. בראיון שנערך עימו לקראת תערוכה שהתקיימה בשנת 2009 תחת הכותרת “character”, אמר אוגדן כי למרות התכנון הקפדני אשר כלל בחירת לוקיישן והתאורה, הוא מחפש תמיד את הספונטניות המתפרצת מהמצולם, את הרגע הלא מתוכנן והלא מבוים, הרגע שבו המצולם מסיט את מבטו לרגע מהצלם ונתפס “לא מוכן”. זה הרגע בו נוצר הקסם שבפורטרט, שהנה עוד רגע, יקום המצולם וייצא מהפריים, כאילו באמת תפסנו אותו ברגע אחד מתוך הרגעים הרבים שמרכיבים את המציאות.

הניגוד בין האלמנטים הטכניים המוקפדים (התפאורה, תאורה איפור וכו’), הנותנים תחושה חזקה של בימוי, ומצד שני, המתח הרגעי, המודגש על ידי העמדת האובייקט המצולם באופן הנראה ספונטני, יוצר את הסיפור מאחורי התמונה ומבדיל אותו מצילום פורטרט בנאלי.

בצילום של פנלופה קרוז, עומדת השחקנית בפתח שירותי הגברים, מבטה נישא אל דבר מה מעבר לתמונה, מעבר לנו. מה היא רואה שמגניב את הדריכות אל עיניה? שמלת הערב היקרה והמראה המלוטש של קרוז עומד בניגוד עז לתפאורה המחוספסת שמאחוריה. החיתוך הקומפוזיציוני והדלת הפתוחה יוצרים את תחושת הרגעיות – משהו צריך לקרות: היא תסתובב על עקביה, הדלת תיסגר מאחוריה בטריקה ואנו נשמע את אוושת שמלתה ואת הלמות עקביה המתרחקים בחשכה.

פנלופה קרוז (צילום: Eric Ogden)

הסיפור שהוא יוצר, אומר אוגדן, מושפע בצורה עזה מעולם הקולנוע. בהעמידו לפני המצלמה שחקני קולנוע, אנשים מתחום הבימוי וההפקה, סופרים ואפילו מוסיקאים (שהרי גם הם באיזשהו מקום שחקנים), אוגדן מתעתע במציאות ובנו, מציב לנו מראה ומיד הופך אותה, יוצר סיפור בתוך סיפור וגורם תוך כדי כך לתהיות מצידנו: האם קרוז משחקת תפקיד כלשהו בתוך הסיפור שיצר אוגדן עבורה ועבורנו? האם הסיפור הוא בעצם המציאות שלה? האם אנו צופים פסיביים או חלק מהעלילה?

בצילום נוסף, זמר הראפ פ. דדי ישוב במושב האחורי של מונית. פני הנהג חצויות ומטושטשות, זרזיפי הגשם על החלון האחורי נדמים כזרמי דמעות. חלקן השמאלי של פניו מוארות באור חזק אך שאר ראשו נותר בחשכה. מבטו אינו מופנה אלינו, זרועו מונחת ברישול על גב מושב הנהג. הוא נראה כשרוי בעולם משלו. גם כאן משחקת התאורה המוקפדת תפקיד מרכזי: הגוון הכחלחל מעצים את תחושת הבדידות של המצולם. הצללים – היעדר האור, יוצרים מעין מסגרת לתמונה ומדגישים את המצולם. תחושת התנועה עזה: המונית בנסיעה. ההרגשה היא של חיתוך פריים מדויק מתוך סרט או וידיאו קליפ. נדמה שהנה ירים פ. דדי את ראשו, יישיר מבט, ויתחיל\ימשיך לשיר.

פ. דדי (Eric Ogden)

כל אלו, לדעתי, הם המייחדים את יצירותיו של אוגדן. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. הוא הבמאי, המספר הכל יודע, האל היוצא מן המכונה. אבל למרות כל זאת הוא מותיר בידנו את הניחוש והבחירה. הוא מכניס אותנו מיד לסיפור אך משאיר לנו לנחש לבד את המשך העלילה.

פירס ברוסנן (צילום: Eric Ogden)

ונסה ויליאמס (צילום: Eric Ogden)

Green Day (צילום: Eric Ogden)

מתיו מקונוהי (צילום: Eric Ogden)

ניתן למצוא עוד מעבודותיו של Eric Ogden באתר האינטרנט שלו.

הכותבת: מירב יצחקי, אומנית, מעצבת גרפית ובוגרת החוג לתולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים.