ראשי זווית אישית מחושך לאור – על צילום סטודיו

מחושך לאור – על צילום סטודיו

6
0

צילום סטודיו הוא מסוג הצילומים בהם הצלם הוא סוג של אלוהים ומלאכת הבריאה מתרחשת בו בכל יום מחדש… 'ויהי אור' היא לא פקודה תנכי"ת לצורך העניין 'וחושך על פני תהום' היא תחושה שצלם סטודיו חש על בסיס כמעט יומיומי.

למדתי צילום סטודיו במקום שנחשב בזמנו לאחת המכללות המובילות בארץ. איזה כיף זה היה לפגוש לראשונה את הסטודיו על כל המכלול שבו, את השחור שמתוכו נוצרים צילומים… הכרתי תאורה חמה ותאורת מבזקים, הכרתי סוגי פורמטים בצילום בהם לא נתקלתי בעבר, פורמט בינוני, פורמט גדול, פורמט עוד יותר גדול… ואז במהלך שנה ג' גם פורמט דיגיטלי וגב דיגיטלי שהיום הוא ארכאי אבל אז היה פסגת הטכנולוגיה… 15 שנים עברו מאז…

בסטודיו אפשר ליצור מכלום, עולם ומלואו. אפשר לדוגמא, להתבונן על הבוקר, על איזה ראש שום רגיל למראה ולהפוך אותו למלך בסטודיו, ליצור סביבו את הממלכה, לשחק עם האור כדי להבליט ניואנסים (שאף אחד אולי לא היה שם לב אליהם אבל התת מודע או המכלול עושים הכל) ולהגיש את השום הזה לעולם. פתאום כולם מתבוננים בשום הזה.

השום 'ישב' אצלי על הסט יומיים שלמים. מזל ששום הוא מסוג הירקות שאינם מתקלקלים מהר… זה היה לפני המון זמן, כשרק סיימתי ללמוד. הייתי מובטלת, גרתי בדרום ת"א ועוד לא היה לי סטודיו. בסלון דירה קטנטנה וצפופה יחד עם שותפה ושני כלבים 'הרמתי' סט והפכתי את הבית לבלתי נגיש בעליל. שותפתי לדירה נאלצה לבצע תרגילי גמישות ואקרובטיקה (שעד עצם היום הזה לא ממש ברור כיצד צלחה אותם) בכדי להגיע לשירותים שלא לדבר על המטבח. הפרצוף שלה אמר כל: עובדת הי-טק מסורה שרגילה לכיסא המחשב ולנוחות המשרדית המשופצרת, שנתקלה בטעות ב'צד האפל של הירח', הסט שלי.

בכל אופן, כפי שציינתי, השום 'ישב' על הסט יומיים. לא שלא ידעתי מה לעשות איתו, ידעתי שאני רוצה ליצור צילום אווירה מתקתק, רך נעים לעין… והיות ואחד הדברים שעמדו לרשותי היה זמן (בשפע!) התחלתי 'לשחק'.

יצירת צילום דומה לכל יצירה אחרת. החומר איתו צלם יוצר הוא אור. האור יכול לגלות או להעלים, להפחית או להעצים. בעזרתו נחשפת אט אט את תפארתו של השום, הטקסטורה שעל המפה והמוחשיות של התריס… בעזרתו נוצרת אווירה של בוקר, של יום חדש (למרות ששום מתחבר לי דווקא לצהריים…).

מצלמה טכנית' היא לאו דווקא מוצג מוזיאוני... (צילום סיגל קולטון)
מצלמה טכנית היא לאו דווקא מוצג מוזיאוני... (צילום סיגל קולטון)

לרוב האנשים המביטים בצילום ברור כמעט לגמריי שהוא מצולם ב'אור טבעי'. לא כך הדבר. כל הסט מבויים, מאלף עד תו. אין כאן שום מקריות, אין כאן שום 'לחכות לרגע הנכון'. הוא מצולם כולו בתאורת מבזקי אולפן. אין בצילום הזה שום דבר טבעי אלא תאורה מלאכותית המדמה, בעזרתי, אור טבעי. התלבטויות רבות ליוו אותי ביצירת הצילום כמו מיקום האלמנטים בפריים, גבולות הפריים, איזורים כהים ואיזורים בהירים, עומק השדה… עבדתי עם מצלמה טכנית בפרמט 5×4 אינץ', זו מצלמה גדולה כשבין העדשה לגב מחבר אקורדיון שחור (מסוג המצלמות שלצורך הצילום איתן מתכסים בבד שחור בכדי לראות את הדימוי על זכוכית המט  הממוקמת בגב המצלמה, בוודאי ראיתם כאלו בסרטים).

המצלמה הזו היא 'מצלמה גמישה' המאפשרת הטיות שונות של הגב אל מול העדשה. התכונה הזו מאפשרת לי ליצור למעשה מספר מוקדי חדות בצילום כשבינהם קיים טשטוש. זו המצלמה האהובה עליי עד עצם היום הזה ועל מנת לשים דברים על דיוקם, היות ורוב הבריות בטוחות שהמצלמה הזו שייכת לפרה-היסטוריה של הצילום, היא עדכנית כמו כל מצלמה אחרת כי אם פעם היו 'מלבישים' עליה סרטי צילום, היום 'מלבישים' עליה גב דיגיטלי. באחד השיעורים של המסלול המתקדם שלנו בדרך צילום, אני מציגה את המצלמה הזו והיא מתקבלת בהתלהבות רבתי. לפתע נפתח פתח אל עולם צילומי חדש…

ואם נחזור לרגע לשום… רוב צילומי הסטודיו המוזמנים הם תוצאה של שיתוף פעולה בין מזמין הצילום לסטייליסט שתפקידו לעצב את הפריים ולצלם שתפקידו ליצור את הצילום. במקרה של השום, כל הסט לקוח מהרחוב. אני כצלמת הייתי הלקוח של עצמי והסטייליסטית של הסט. את המפה מצאתי בערימת בגדים מעופשת, התריס הוא ארון כביסה ישן, שוכב על צידו… ואת השום פגשתי כמובן בחנות הירקות. בדרום של ת"א אפשר למצוא הכל וכפי שציינתי בתחילת דבריי – יצרתי יש מאין, כינסתי אל תוך סט אחד אלמנטים שבמציאות אין ביניהם קשר כלל. הם היו מפוזרים, זרים והתחברו לכדי שלם אחד אצלי על הסט בדירה המצומצמת.

15 שנה עברו מאז… נוסטלגיה. השום כבר מזמן עוכל אך הצילום קיים, זהו כוחו. מאז ועד היום, אני עוסקת בצילום סטודיו על בסיס יומיומי, הטכנולוגיה משתנה ומשתדרגת ואני- איתה. אינני בוחלת באף אחד מהאמצעים הטכנלוגיים, חדשים כישנים. לדעתי, ככל שיש מבחר יותר גדול- יותר טוב ואני לומדת כל יום משהו חדש על צילום סטודיו. זה מה שכיף בו.

סיגל קולטון: צלמת פרסום, תעשייה ואמנות, מרצה בכירה ושותפה בבית הספר דרך צילום.

טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

6 תגובות

  1. לזרסון

    21/07/2010 ב 5:27 PM

    כשהשום מככב מול המצלמה
    ———————-
    מה אומר לי השום של סיגל?
    מה הוא מדמה לי?
    איזה אסוציציה הוא יוצר במחשבה, דרך העינית שלי?
    אולי בקבוק כרסתן עם פיה דקת-צוואר, המזליפה בושם עתיר ריח?
    שמא אחורי-אגס ים-תיכוניים, המודגשים עלידי גזרה דקת-ממד,
    או אולי גירוי פילוסופי של משהו על הסף, חי על הקצה?
    הצילום של סיגל פתוח למחשבת המתבונן בו וזה ערך מוסף לצילום הטכני המעולה שלה לכשעצמו, שלא לדבר על הסיפור המלווה והמתאר שלה – פרוזה סיפורית במיטבה.

    שעיה לזרסון

    השב

  2. ABH

    21/07/2010 ב 10:35 PM

    סיגל כל הכבוד על הטור הנפלא.
    החזרת אותי שנים אחורה אל היצירה של עולם יש מאין בסטודי של המכללה.
    תודה,
    אבי בית הלחמי

    השב

  3. ציפי רוזן

    24/07/2010 ב 6:36 PM

    כדירוג 10כוכבים, כי התמונה היא לא רק לראיה, היא משתפת את המתבונן בקרביים של השום, יש לו חיים, כמעט אפשר להריח, הוא מזמין ליטוף, היא חויה רב חושית, שמלבד יצירת הסט והבימוי, הביצוע נפלא. כל הכבוד סיגל. ציפי

    השב

  4. הדוד חזי

    24/07/2010 ב 6:50 PM

    קראתי את המאמר בנשימה עצורה. בצעירותי קראנו למצלמה הטכנית "פוטו רצח", כינוי המעיד על איכות המוצר הסופי…
    עכשו למדתי על קצה המזלג לאיזה הוקוס פוקוס הכלי הזה מסוגל.
    אולי לזה התכוון ביאליק ב"אלוף בצלות ואלוף שום"?ץץץ
    תודה על החוויה.

    השב

  5. ספי

    25/07/2010 ב 3:31 PM

    כן יהיה רצון ונאמר אמן.
    כל אחד הוא האלוהים הקטן ביצירת הצילום בסטודיו או בסטודיו המאולתר שלו.
    ויהי אור.

    השב

  6. סיגל

    26/07/2010 ב 5:59 PM

    המון תודה על התגובות החמות!

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *