זווית אישית אחריי! מאדם לאדם ע״י גיורא פנחסי פורסם ב 06/04/2012 11 0 קיבלתי השבוע מייל קצר מבחור מקסים בשם אדם, דרוזי מהגליל שזכיתי להכיר בעמותת “אחריי!” ושהתגייס לא מזמן לצה”ל. מייל פשוט וחברי כפי שאנחנו מחליפים ביננו מידי כמה חודשים, אבל אצל אדם הכותרת היא תמיד קצת מחוייכת וגם הפעם הוא הצליח להצחיק אותי בפתיחה: “לאדוני הצלם שלום”… לפני קצת יותר משנה הכנתי עבור “עיגול לטובה” משהו שאמור היה לעלות לאתר שלהם ולתאר כל אחת מהעמותות שלהן הם עוזרים; קראתי לזה “צילומילים” וזה אמור היה לכלול צילום אחד חזק ועוד כמה מילים, שביחד יוצרים סיפור קטן, אישי, שמייצג את העמותה. הפרוייקט אמנם לא הצליח להתרומם (מה ששווה אולי כתבה נפרדת…) אבל הסיורים שהתחלתי לעשות לצורך ה”צילומילים” בכל קצוות הארץ הפגישו אותי עם אנשים מקסימים, נותנים ומקבלים, שכמעט עם כולם נשארתי בקשר הדוק או לפחות שכנעתי ו”השארתי מאחורי” צלמתנדב אחר שיעזור להם בעבודה השוטפת. עמותה אחת שבשום פנים לא הצלחתי להבין בזמנו מה היא עושה, למרות כל ההסברים שקיבלתי, היתה תנועת “אחריי!”. כשביקשתי לתאם ביקור הם אמרו “תגיד מתי אתה מגיע ונארגן לך פעילות”… כששאלתי איפה הכי מתאים שאצלם הם ענו “בכל מקום שנוח לך, רק תבחר ונתאם”… האתר שלהם דיבר על “טיפוח מנהיגות צעירה” כמו אצל עמותות רבות אחרות, הצילומים בפייסבוק יכלו בקלות להיות של כל קבוצת נוער בארץ, כך שתקשורת מקצועית זה לא היה… אבל הסקרנות שלי רק הלכה וגברה לקראת מקום חדש שבו אוכל אולי לעזור באופן משמעותי בצילום וקצת גם מנסיוני הקודם בתקשורת ובשיווק. יום אחד עלה בדעתי לשאול בצורה הפוכה: “אולי במקרה מתוכננת לכם איזו פעילות גדולה במיוחד (עדין לא הבנתי איזו פעילות זו יכולה להיות…) בבוץ או במדבר כדי שאבוא לראות? כי אז סביר שגם יהיה מה לצלם, שאולי אבין מה אתם עושים ואוכל סוף-סוף להפיק את ה”צילומילים” המיוחל ולשלוח אותו לאישורכם”. לשמחתי, זה דווקא עבד…! ופברואר 2011 קיבלתי הזמנה ל”מסע לזכר אילן ואסף רמון” בגליל, אירוע “קטן” יחסית שבמרכזו מסע אלונקות לאורך 5 ק”מ, בהשתתפות כ-500 חניכים וחניכות של “אחריי!” בגילאי 16-18 ועוד כ-40 מלווים ומדריכים. ובאמת, אחרי ימים לא רבים הצטרפו לחגיגה הזו גם עבדכם הנאמן, ה-D700 שלי שיצאה לדרך כשהיא חדשה וחזרה עייפה אך מרוצה… וגם הסובארו B4 סטיישן שמעולם לא היה “קרבי” ועליז יותר – תוך שהוא מחליק ומתיז בוץ יותר מאשר נוסע… כשהגעתי אל מכשול מים עמוק שלא יכולתי בשום אופן לעבור – ממש תעלה שבתוכה נעו באיטיות מים מצחינים בעומק של מטר לפחות – ירדתי ושלפתי את הציוד, והתמונה הראשונה שאני זוכר שממלאת לי את הפריים היא של בחור צעיר שעומד בשוליו שדה חרוש, בתוך תלמים כהים ומלאים במים, פליס צהוב מקפיץ את מראהו מתוך הנוף ובידיו… גיטרה! ממש באמצע כלום הוא עומד לו ושר, אפילו לא נראה לי אז כמי שמחכה למשהו, אבל אז אני פתאום קולט ממרחק זרם גדול של אנשים קצת מוזרים רצים לכיוון שלנו… עד שאני מזהה שאלה הם חניכי “אחריי!” עם אלונקות עמוסות על הכתפיים – הבחור כבר ארז את הגיטרה, שם אותה במקום יבש ו… קפץ כמו שהוא לתוך המים הקרים והמלוכלכים בכדי לתת יד ולתמוך בנערים ובנערות שעוד אינם יודעים אבל בעוד דקה הם עומדים להחליק יחד עם האלונקות והציוד שעליהן אל תוך בוץ עמוס וסמיך, להשאיר כמה זוגות נעליים בקרקעית אבל אז למשוך ולצאת איכשהו בשלום אל הגדה השנייה כשהם רטובים ומטונפים, אבל קורנים מגאווה! שלוש שעות עמדתי שם וצילמתי, פשוט לא יכולתי להפסיק, כי בכל קבוצה שהגיעה היה אפשר לקרוא סיפור אחר, מרתק ומסקרן מקודמו; נערות נעריות מצויידות כהלכה יחד עם ספק-דוגמניות שירדו-נפלו לבוץ במכנסי טייץ מנומרות ונעלי עיר מהודרות… נער רוסי חיוור ומבוהל שמוצא את עצמו דוחף אל היבשה בחור אתיופי ענק שמעולם בטח לא הזדקק לעזרה… מדריך שיושב לו בנחת על האלונקה ומחלק בבטחון הוראות לחניכים שסוחבים אותו אבל אז, בשנייה, הוא מוצא את עצמו מתחת לכולם, בתוך הבוץ, נחלץ ע”י חניכיו כשכל פניו חומות ופתאום הוא נראה בדיוק כמוהם – רק הרבה יותר מבויש… ערבים ויהודים בחיבוק של קצה היכולת בכדי לא להפיל את האלונקה… דתיים וחילוניות עם כמה דתיות וחילוניים… ומי היחד שנשאר לעמוד כל הזמן בתוך מכשול המים, ולמשוך ולדחוף, ולעודד? זוכרים את הפליס הצהוב עם הגיטרה? שלוש שעות ומצלמה היו די והותר בכדי להכיר שם את אדם (ההוא מהמייל בו התחלתי…) שבסיום אותו פרק במסע, רק כשאחרון החניכים יצא מתוך הבוץ והתרחק, הסכים לעלות לגדה שממנה צילמתי כשכולו רועד מקור, שחור מהבוץ ותשוש מהמאמץ אבל מחייך ושואל אותי: “תגיד אדון צלם, איך בעצם קוראים לך?”… מזל שב”ג’יפ” שלי היה בקבוק מים בו שטפתי אותו, שמיכה בה כירבלתי אותו ושפשפתי את גבו בכדי שקצת יתחמם, וגם פנקס קטן בכדי לכתוב את שמו “אדם המדריך”. זה כל מה שידעתי עליו באותו הרגע, אבל כאן גם הבנתי סוף-סוף גם מי זה “אחריי!” ולמה כל כך קשה להסביר מה הם עושים! הם “פשוט” עושים טוב לנוער שקצת מתקשה למצוא את הדרך הנכונה בעצמו, בעיקר דרך הרגליים; תופסים אותם ממש בישורת האחרונה אל הבוגרות ובמאמץ אדיר, איסופי, שם את מרביתם על הדרך הנכונה לקראת בגרויות, ואח”כ גיוס, דרך עשרות פרוייקטים קהילתיים שהנערים עצמם יוזמים ומבצעים בסביבתם. אדם הוא רק במקרה הסיפור שלי, כי רק במקרה הזדמנתי דווקא למכשול המים שבתוכו הוא עמד ואני במקרה נשביתי למראה האתגר, הנחישות, הביחד, והסיפוק האדיר של הנערים והנערות הנפלאים שעברו לי מול העדשה. ההתנדבות ב”אחריי!” גררה לתוכה בהמשך עוד כמה חברים-צלמים שהצטרפו לשמחתי למסעות מרתקים בגליל ובנגב; עידן, ליזי, אורנה, ליאוניד וגם מנחם עם הלנדרובר המדהים שעזר לנו להגיע ולצלם בכל נקודה שרצינו לאורך שדרת המסע. תודה גדולה לכולם, וכמובן לדני ולאורי מ”אחריי!”, אבל את התודה אשאיר ברשותכם לתמונות, ואילו במילים אני רוצה לחזור אל אדם. בסיום המסע שתיארתי כתבתי לעמותת “אחריי!” והצעתי שיחשבו על איזה צל”ש לבחור, משהו שמקובל אצלם בכדי להביע הוקרה מיוחדת. בתגובה, קיבלתי העתק מהמלצה שהם עצמם הגישו עוד קודם לכן, לקראת יום העצמאות תשע”א (2011) יחד בקשה מיוחדת לכלול את אדם בין מדליקי המשואות, לצד מנכ”ל העמותה. הנה ממש טיפה מתוך מה שנכתב שם, ומי שרוצה רשאי כמובן לדלג… אדם פאדל נולד בכפר מעא’ר שבגליל, החל את פעילותו בתחום החברתי בקהילתו כבר בגיל צעיר ובין השאר התגורר בקריית ביאליק במסגרת שנת שירות “אחריי! בקהילה”. מגוון תוכניות שבהן השתתף כולל: קורס ליצנות רפואית, יו”ר מועצת התלמידים, יועץ יו”ר המועצה המקומית לענייני נוער, קורס מגישי עזרה-ראשונה בכירים, חניך ב”נוער מכבי”, חניך “מנהיגות ירוקה”, מדריך ומנחה בסמינרי מנהל חברה, חניך בקבוצת המנהיגות “אחריי לצבא”, מלווה קבוצת טרום מד”צים, מצטיין קורס הישרדות ארצי, רכז ספורט בתוכנית מעברים, קורס סיור וניווט, חניך בקבוצת המנהיגות “אחריי לצבא”… נימוקים לבקשת הדלקת המשואה: אדם מהווה דוגמה נהדרת למנהיג צעיר, פעיל ומצטיין בחברה הישראלית. כבר בשלב מוקדם בחייו החל לקחת חלק בפעילויות שונות בכפר בו גדל ובמגזר הדרוזי וגם מחוץ לכפר ובחברה הישראלית. בפעילותו הענפה ניתן לראות ביטוי לרצינות, אכפתיות ורצון לתת מעצמו למען החברה והקהילה שבה הוא חי… ביטוי נוסף ניתן לראות בהחלטתו לדחות את השירות הצבאי בשנה ולצאת להתנדב בשנת שירות למען הקהילה… שאיפתו למצוינות ולהנהגה בכל תחום מחזקת עד כמה הוא דמות מייצגת וראויה, בזהותה ובפועלה, להדליק משואה בטקס.” אבל מה לכל זה ול”זווית אישית” שלי במגהפיקסל? ובכן, לפני כמה ימים קיבלתי עוד מייל אחד, מצלמת שקראה המלצה שלי למתנדבים לצלם קרוב ומבפנים והיא כתבה לי בכדי להסביר לי ש”צלמים לא באמת מעורבים במתרחש, הם דווקא מבודדים את עצמם מאחורי המצלמה, וכך גם נכון לעשות אם רוצים להשקיף על הכל מהצד ו”לתפוס את הרגע”… אינני יודע באיזה קורס לומדים שאפשר לעמוד רחוק ומנותק מהנושא, בלי להבין את הנעשה אבל עדין “לתפוס את הרגע”. אולי בקורס למצלמות-מהירות בצמתים? או קורס למצלמות-אבטחה? אלא אם אתה צלם עיתונות באזורי-קרבות, צלם-טבע אקסטרים או צלם-רחוב מחונן כמו אלכס או פליקס – כמה רגעים בכלל מזדמנים לצלמת חובבת מתוך אלה שעבורם יש הגיון לעמוד ולחכות? ונניח שתפסנו רגע כזה, מה גודל הסיכוי שהוא יגע גם באחרים ו”יעשה” להם משהו? “צלמים אמיתיים” אולי באמת לא יוצרים מעורבות, אבל אני בהחלט כן, כל הזמן ועם כל דבר שאני מצלם, והדבר האחרון בערך שאני יכול לחשוב על מצלמה זה להתחבא מאחוריה. מצלמה מבחינתי זו שפה, סוג של גשר, כלי גילוי והבנה ותקשורת ויצירת יחסים ארוכי-טווח – מעין-לעין ובין אדם לאדם, אדם פדאל מ”אחריי!” או כל אדם אחר שראוי לכך. אדם – גיבור הסיפור אשמח לשמוע האם גם לדעתכם המצלמה היא סוג של מחיצה? האם גם אתם מייצרים “דיסטאנס” בכדי לתפוס את הרגע? גיורא פנחסי: יוזם ומצלם פרויקטים חברתיים בהתנדבות. האלבומים של גיורא בפליקר. ללכל הטורים של גיורא באתר. גיורא פנחסי אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay. למה שתסמכו עלינו?
LensVid Talk (פרק 1): סוני A6700, תאורות GaN, פילטרים ננעלים ועוד היום אנו גאים להביא בפניכם את הפרק הראשון של LensVid Talk (מתוך אתר הבת …
מוצר ראשון מבית LensVid בשיתוף חברת SmallRig – ה-mini L-Shaped Mount Plate אנו גאים במיוחד לפרסם היום את המוצר הראשון פרי פיתוחנו – ה-mini L-Shaped Mount …
LensVid Talk (פרק 2): ZHIYUN Crane 4, DJI Air 3, Came-TV V-Mount Clamp ועוד אנו ממשיכים היום בסדרת של LensVid Talk (מתוך אתר הבת שלנו בשפה האנגלית), שיחה …