ארכיאולוג ההווה – ראיון עם אלכס ליבק

ברחובות שלנו

בראשית חודש יוני 2010 יצא צוות MegaPixel לפגוש את הצלם אלכס ליבק, אחד הוותיקים והמוכרים שבצלמי העיתונות הישראלית בעשורים האחרונים.

ליבק שיתף אותנו בסיפור חייו המרתק, מיערות האמזונס דרך רחובותיהם של לונדון ופריז ועד לחזרתו ארצה. עבודתו כצלם עיתונות ישראלי אשר שיאה המוקדם הגיע בחשיפת פרשת קו 300 בראשית שנות ה-80 והמעבר ההדרגתי לעיסוק בצילומי רחוב, כולם משתלבים יחד המטרה לחשוף את הסיפור שמאחורי התמונה.

רומן ברזילאי

ש: איפה גדלת?

ת: גדלתי בתל אביב ברחוב טבריה. למדתי בבית ספר יסודי תל נורדאו (שם למד גם אבי) בראשית שנות ה-50. בהמשך למדתי בתיכון עירוני ה'. עשיתי שירות צבאי בחי"ר ואחר כך בחיל האוויר בראשית שנות ה-60 ובעקבותיו הלכתי ללמוד באוניברסיטת ת"א פילוסופיה ופסיכולוגיה.

ש: מתי התחלת לצלם?

ת: בגיל 15 או 16 – אבי קנה לי מצלמה במתנה והחלטתי לנסות. את התמונות הראשונות שלי צילמתי על הגג בשקיעה. לקחתי כמה פסלים שהיו לנו בסלון וצילמתי אותם.

ש: איזו מצלמה זו הייתה?

ת: זאת הייתה מצלמת בראוני (Brownie), מן מצלמת Box כזאת משנות ה-50 המאוחרות.

ש: כשהתחלת לצלם ידעת שזה מה שתעשה כל חייך?

ת: לא, זה התחיל כתחביב. אז צלם היה דבר נחשב מאד. צילמתי מאז שקיבלתי את המצלמה הראשונה בתיכון ואחר כך בתקופת הצבא והלימודים באוניברסיטה. הייתה לי מעבדת פיתוח בדירה של ההורים…באמבטיה. כשהייתי סטודנט יצא לי לעבוד כעורך לילה בעיתון "היום", כך גם התוודעתי לעיתונות. במקביל עבדתי גם קצת כצלם פרילנס במעריב.

ש: אחר כך הגיעה מלחמת ששת הימים. מה עשית במלחמה?

ת: הייתי במלחמה ליד לטרון, איפה שפארק קנדה היום, אבל לא ממש עשינו כלום. אחרי המלחמה הייתי בן 24 והחלטתי שקצת נמאס לי מהמקום הזה ורציתי לנסוע רחוק ליעד שאיננו אירופאי ויש בו מזג אויר חם, טרופי. אז לא היה מקובל טיול של אחרי צבא כמו היום, למעשה עד אז לא נסעתי בכלל לחו"ל. חשבתי לנסוע לארגנטינה אבל חודש לפני הנסיעה פגשתי בארץ בחור ברזילאי וכשסיפרתי לו שאני רוצה לנסוע לארגנטינה הוא הציע שאחליף את היעד לברזיל והוא ייתן לי את כתובתו של אחיו.

ש: איך הגעת לברזיל?

ת: לא היו אז טיסות ישירות. יצאנו באוניה מחיפה לכיוון נאפולי. משם למרסיי ואחר כך לליסבון. בסופו של דבר הגענו לריו. כל הסיפור לקח יותר משבועיים. אבל זה טוב כי זה יותר מתאים לדרך בה אנו בנויים כבני אדם, המעבר הרבה פחות פתאומי. אז היה מאד לא מקובל לנסוע לחו"ל. למעשה לא פגשתי אף בחור ישראלי בכל השנה בה ביליתי בברזיל.

ש: מה קרה אחרי שהגעת לריו?

ת: הגעתי לריו בספינה בשם תיאודור הרצל. היה חם נורא כשהגענו לנמל ואני זוכר כשאוניה נקשרה לרציף הייתה להקה שניגנה "הבאנו שלום עליכם". בהמשך הצטרפתי לבחור בשם אנטוניו סוארס שהיה סטודנט לאנתרופולוגיה. הוא עשה מחקר על התודעה הלאומית הברזילאית, משהו די מופשט אבל זה נתן לו הזדמנות להסתובב בכל ברזיל. אז הייתה דיקטטורה צבאית במדינה ולא היה פשוט לנוע שם באופן חופשי.

ש: זה נכון שגנבו לך את ציוד הצילום כשהגעת?

ת: כן. בשבוע הראשון שהגעתי לברזיל גנבו לי את הציוד. אבל היו לי חברים מקומיים שאספו קצת כסף ותוך שבוע קנו לי חזרה מצלמה. המקומיים שהכרתי הרגישו כנראה רגשי אשמה ולכן קנו לי את המצלמה.

ש: מה צילמת בברזיל?

ת: בפעם הראשונה שהייתי בברזיל צילמתי הכול, בעיקר דברים סביב העבודה של סוארס, אנשים נופים וכו'. הנסיעה, נמשכה כמעט שנה ועלתה לי בסך הכול 400 דולר, היית יכול להיות בבית מלון בדולר וחצי או שני דולר ליום. היום ברזיל יקרה משמעותית אבל אז היה אפשר להסתדר עם מעט מאד כסף.

ש: איך הסתדרת עם השפה?

ת: לקחתי כמה שיעורים פרטיים לפני שטסתי אבל לא ממש ידעתי לדבר. אז גם לא דיברו בברזיל  אנגלית (היום בערים הגדולות יודעים אנגלית). תוך שלושה חודשים כבר דיברתי שוטף, זאת שפה קלה.

ש: איך הסתיים הטיול הראשון לברזיל?

ת: אחרי כשנה בברזיל נגמר הכסף. אפילו כסף לכרטיס חזרה לא נשאר לי. הייתי בנמל בצפון ברזיל. כל יום הלכתי לאוניה אחרת שנסעה לאירופה עד שבסוף לקחו אותי כעובד על האוניה והגעתי לליסבון.

עמודים: 1 2 3 4

עידו גנוט

עידו גנוט הוא עורך ומייסד אתר הצילום מגה פיקסל. הוא מסקר חדשות טכנולוגיה מאז סוף שנות ה-90 וכתב וערך עבור שורה של מגזינים בינלאומיים מובילים. הוא עוסק בתחום הצילום מאז שנת 2009. עידו הוא גם מייסד שותף בחברת ההפקה Shooteat.co.il העוסקת ביצירת תוכן ויזואלי עבור חברות מסחריות.

אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו

משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay.

למה שתסמכו עלינו?