זה היה אמור להיות ראיון קצר. לפני מספר חודשים התגנבה לאוזנינו שמועה כי ישנו צלם ישראלי אשר הצליח להסתנן בדרך לא דרך לאפגניסטן ולחזור משם עם תמונות וסיפור אישי מרתק. לא לקח לנו הרבה בכדי לאתר את הצלם – יוראי ליברמן ולקבוע מפגש. אלא שהראיון הקצר אותו תכננו התגלה עד מהרה כמבוא לאחד הסיפורים האישיים המרתקים ביותר בהם נתקלנו.

לא מעט התלבטנו בטרם החלטנו להכניס את הראיון אותו ערכנו עם ליברמן לפרויקט דוקו-צלם לצד צלמים וותיקים ומוכרים כראובן קפוצ'נסקי, אלכס ליבק ומנחם רייס. אלא שבשני העשורים האחרונים בהם פעל ליברמן כצלם עיתונות וכצלם דוקומנטרי לא קיים כמעט מגזין נחשב או גוף תקשורת בינלאומי גדול אשר לא פרסמו את תמונותיו. עבודותיו הוצגו בתערוכות בישראל, צרפת ומדינות נוספות והוא זכה בשורה של פרסים בניהם ה-European Press Photo Award (בשנת 2002) וה-NPPA – Best Of Photojournalism 2006, אך יותר מכל לא יכולנו להשתחרר מן התחושה שבשני עשורים של עבודה הצליח ליברמן לדחוס סיפור חיים ועשייה שצלמים רבים אינם זוכים לה בחיים שלמים. היום אנו מביאים את סיפורו בפניכם.

דובר צה"ל – בית ספר לצלמים מתחילים

ש: מאיזה גיל אתה מצלם?

ת: התחלתי ללמוד צילום בבית ספר ויצו צרפת (ז"ל) בת"א – חדרי חושך, פילם, לגעת בכימיקלים ולהריח אותם. אף אחד אז לא ידע מה זה דיגיטלי. זה היה סביב 1989-1990.

ש: מה הייתה מצלמה הראשונה שלך?

ת: המצלמה הראשונה שלי הייתה ניקון FA. ההורים קנו לי אותה ליום ההולדת כשהייתי בן 16. יש לי זיכרון שאני מצלם פרחים וגם קצת את המשפחה. לאבי הייתה חנות צילום וזה היה הבית השני שלי מכיתה ו' ולאט לאט נכנסתי לתחום.

ש: מתי ידעת שצילום הוא מה שאתה רוצה לעשות בחיים?

ת: אני חושב שאף פעם לא ממש ידעתי. זה משהו שאני אוהב וזה משהו שהוא חלק מהחיים שלי. כשסיימתי את בית הספר ידעתי שאני רוצה ללכת להיות צלם בדובר צה"ל ואחרי שהשתחררתי הבנתי שאני רוצה להמשיך להיות צלם עיתונות.

ש: ומה עשית בצבא?

ת: אחרי בית הספר התגייסתי לצבא ושרתי בדובר צה"ל. הייתי צלם בדובר צה"ל שנתיים – יצאתי לקורס קצינים וחזרתי לשמש בתור ראש מדור צילום בדובר צה"ל והשתחררתי סביב 1996-1997.

יוראי ליברמן (במרכז) עם כח צה"ל במהלך מעצרים בעזה – 1995 (קרדיט: דובר צה"ל/צלם לא ידוע)

יוראי ליברמן עם כח צה"ל במהלך מעצרים בעזה צילום דובר צהל (צלם לא ידוע)ש: איך תרם לך השירות כצלם?

ת: זה היה בית ספר מדהים. יש לך ציוד חינם, סרטים חינם. הצגה מדן ועד אילת. זאת הייתה חוויה לימודית ממדרגה ראשונה, קודם כל בתור צלם. המפקד שלי היה עופר לפלר – ראש המדור המיתולוגי של דובר צה"ל. כשחזרתי מקורס קצינים העבודה השתנתה והייתי צריך לנהל את הצלמים השונים בכל רחבי הארץ ולשלוח אותם למשימות ובמקביל לעבוד מול העיתונות. היו לנו בין 9-15 צלמים. היחידה השתנתה מאד מאז.

טירוני חטיבת גולני שרים בסוף מסע כומתה ליד צומת גולני – 1994 (צילום: יוראי ליברמן/דובר צה"ל).

1994 טירוני חטיבת גולני שרים בסוף מסע כומתה ליד צומת גולני. צילום יוראי ליברמן/דובר צהל

ש: אתה היית מתנהל בעצמך מול העיתונים?

ת: כן. הכול כמובן בכפוף לאישורים, אבל היינו מחליטים אילו תמונות להפיץ, מדפיסים ואז שמים לעורכי העיתונים בתיבה ומתקשרים לומר להם שיש תמונה מוכנה. זה באמת היה בית ספר מטורף.

ש: הוא טוב יותר מכל בית ספר מסודר שבו צלמים הולכים ללמוד צילום לא?

ת: כן. בתקופה ההיא לא היו ממש בתי ספר כמו היום. מה שטוב היה שכל הצלמים הבכירים היו אנשי מילואים שלנו – הייתי מביא אותם שיעשו לצלמים ביקורת עבודות והרצאות. היה מאד מעניין. וצריך לזכור שבאותו זמן היו גם לא מעט אירועים מכוננים. רצח רבין, אסון המסוקים, דרום לבנון הייתה רותחת.

חיילי חטיבת גבעתי מפנים את העיר רפיח ככוחות הצבא האחרונים שנשארו בעיר, בעקבות הסכמי אוסלו – 1994 (צילום: יוראי ליברמן/דובר צה"ל).

1994 חיילי חטיבת גבעתי מפנים את העיר רפיח ככוחות הצבא האחרונים שנשארו בעיר, בעקבות הסכמי אוסלו. צילום יוראי ליברמן/ דובר צהל

ש: למה אתם הייתם צריכים לסקר את רצח רבין, זה הרי היה אירוע אזרחי בעיקרו, לא?

ת: אנחנו ישבנו בקריה – כמה מאות מטרים משם. אין מצב שאם היה תורן לילה הוא לא היה יוצא לצלם. ברור שזאת לא תמונה שהיינו מפיצים החוצה, אבל לארכיון צה"ל זה בוודאי חשוב.

ש: איך כל הפעילות הזאת בדובר צה"ל הכינה אותך לכל מה שקרה בשנים הבאות כצלם?

ת: אני הייתי מאד מחובר לכל מה שהוא פעילות צבאית, במיוחד לקונפליקט הישראלי-פלסטיני.

ש: כצלמים צבאיים אתם הייתם נכנסים עם נשק?

ת: וודאי. כצלם צבאי אתה קודם כל חייל ואחרי זה צלם. מצד שני כצלם אזרחי כשאני נכנס לאזור קרבות הדבר האחרון שאני רוצה זה שיהיה עלי נשק. אני עיתונאי, אני בא לסקר.


מסביב לעולם עם מצלמה

ש: מה עשית אחרי השחרור?

ת: אחרי השחרור התחלתי לעבוד עם סוכנות צילום צרפתית שנקראה בזמנו גאמא (GAMMA). החברה נרכשה מאוחר יותר על ידי קבוצה צרפתית שנקראת Hachette Filipacchi Media ששבעלותה מספר לא קטן של מגזינים.

ש: מה הופך את צרפת למעצמה כל כך גדולה בתחום סוכנויות צילום העיתונות, מסורת?

ת: כן. זה בהחלט עניין של מסורת. אצל הצרפתים כל מה שהוא אומנות ובתוך הז'אנר הזה נכלל גם הנושא של עיתונאים צלמים, מאד חזק היסטורית. סוכנות AFP למשל היא צרפתית ו-40% מתקציבה מגיע מאספקת שירותים לממשלת צרפת. לא מעט צרפתים נחשבים בעבר ובהווה כצלמי עיתונות מובילים בעולם.

ש: איך צלם ישראלי מתקבל לסוכנות צילום צרפתית כמו גאמא?

ת: אחרי שהשתחררתי לקחתי איתי את תיק העבודות שלי שהורכב בעיקר מתמונות שצילמתי במהלך השירות וטסתי לצרפת לפגוש את עורך הצילום של גאמא שהכרתי קודם לכן.

ש: לצלמי דובר צה"ל מותר להשתמש בתמונות שצילמו בעצמם? הן לא רכוש הצבא?

ת: התמונות הן בהחלט רכוש הצבא, אבל קיבלנו על זה אישורים והכול עבר גם אישורי צנזורה ואפשרו לנו להשתמש בהן (אני לא יודע מה המצב בתחום היום). זה לא משהו שאני הולך לפרסם בעצמי, זה כלי שאיתו אני יכול להתקדם מקצועית וזה מה שבאמת פתח לי את הדלת לגאמא.

מזרח ירושלים, 1997 – שוטרי יס"מ עוצרים צעיר פלסטיני שהשתתף בהפרות סדר וזריקת אבנים (צילום: יוראי ליברמן)

First Portfolio

ש: איך נראתה שגרת העבודה שלך בגאמא?

ת: מטורפת. הייתי נוסע לצלם, למשל על גבול לבנון. חוזר, הולך לפתח את הסרטים (אנחנו מדברים על עידן הפילם, סביב שנת 1998), מסמן X על התמונות שאני בוחר. נוסע עם הסרטים לצנזורה בת"א ושם מקבל חותמת שהסרטים מאושרים. מכניס את הסרטים למעטפה וממהר לנתב"ג להספיק לטיסה של 03:00 לפנות בוקר. דואג שהסרטים יעלו על טיסת מטען במעטפה מיוחדת וחוזר הביתה לנוח ולהתחיל יום חדש. בינתיים המעטפה עשתה את דרכה לצרפת שם שליח על אופנוע היה אוסף אותה, נוסע לסוכנות, בה היו מדפיסים את התמונות ומשם שליח נוסף היה לוקח את ההדפסות ודואג להניח אותן על שולחן העורך אשר החליט האם בכלל לפתוח את המעטפה ולהסתכל בהן.

ש: הטכנולוגיה קיצרה מאד את כל התהליך הזה לא?

ת: בסופו של דבר כן, אבל לא בהכרח בתחילת הדרך. בשלב כלשהו נכנסו הסורקים. אני השתמשתי בסורק נגטיבים של ניקון שהיה סורק לאט בצורה איומה. היינו יושבים לילות שלמים ורק סורקים נגטיבים ומנקים את התמונות (בדור הסורקים הראשון לא היו טכנולוגיות מתקדמות כמו אלו שנכנסו בשלב מאוחר יותר והתמונות נראו רע מאד). הפוטושופ גם היה איום ונורא באותה תקופה והיינו מסיימים לסרוק ומעבירים את התמונות באמצעות חיבור Dail-up (חיבור אינטרנט העושה שימוש במודם אנלוגי והעביר מידע בקצבים נמוכים מאד. ע.ג.).

ש: אפשר להניח שהשיפור במהירות האינטרנט מאד הקל על העבודה שלך כצלם.

ת: בהחלט. גם השיפור באיכות הסורקים עזר. אבל מה שבאמת שינה את התמונה (תרתי משמע) הוא כניסתן של המצלמות הדיגיטליות. דווקא אני כצלם עיתונות עם כל הקשיים שהיו לי עם האנלוגי דחיתי ודחיתי את המעבר לדיגיטלי, אבל בסוף זה קרה.

ש: כמה זמן עבדת בגאמא?

ת: עבדתי בגאמא עד 1999 אז הרגשתי שהספיק לי. שנים של תיעוד הסכסוך הישראלי פלסטיני התישו אותי, הכל כל כך חוזר על עצמו. החלטתי שאני רוצה לעשות משהו אחר מחוץ לבועה הישראלית. החלטתי שמעניינים אותי גם דברים אחרים, שאני רוצה להכיר תרבויות שונות, אנשים שונים, מקומות שונים ולספר את סיפורם בתמונות ונסעתי לניו יורק. כשהייתי בניו-יורק החלטתי לצאת לפרויקט אישי ראשון, מחוץ לבסיס שבו גרתי אשר עסק בילדי רחוב בגואטמאלה.

ש: היה לך מימון לפרויקט?

ת: המטרה הייתה לעשות פרויקט דוקומנטרי וקיבלתי מימון מסוים מאחד הארגונים שעוזר לילדים במקום. בשלב הזה הגעתי להחלטה מקצועית שאני עובר מתיעוד של מה שאפשר לכנות hard core news לצילום פרויקטים דוקומנטריים עבור מגזינים. הייתי בגואטמלה חודש וחצי. כשהגעתי הבנתי די מהר שבלי מינימום יכולת לתקשר עם הילדים זה לא ילך. ולקחתי שבועיים קורס אינטנסיבי בספרדית אחד על אחד עם מורה. זה נתן לי את המינימום לתקשר איתם בלי תיווך. פתאום היה לי קשר ישיר עם הילדים והזמינו אותי אליהם הביתה. זאת הייתה חוויה מטורפת ששינתה את נקודת המבט שלי על העולם ועל הצילום הדוקומנטרי במיוחד. מעולם לא הצלחתי למכור את הסיפור אבל הוא בכל זאת זכה לפרסום מסוים.

ש: אחרי הפרויקט חזרת לניויורק?

ת: כן, בשנת 2000 החלטתי שאני רוצה לעבור הלאה וטסתי לפריז שהיא המרכז השני בגודלו בעולם לצלמי עיתונות. בפריז התחברתי לסוכנות משפחתית קטנה שנחשבה כאיכותית מאד בשוק הצרפתי בעיקר בתחום החברתי שנקראה Editing. היו שם לא מעט צלמי פורטרטים וצלמים דוקומנטרים ברמה עולמית. פריז עצמה פתחה לי את עולם הצילום בצורה מדהימה. האווירה מסביב לצילום בעיר, התערוכות וגם הכבוד לצלם בקרב הקהל הרחב, זה משהו ששונה מאד ממקומות אחרים.

ש: אתה מדבר על כבוד לצלם, אנחנו נתקלנו באירופה בלא מעט קושי לצלם ברחוב ויחס לצלמים אשר לעיתים גובל בפרנויה לך לא היו התנסויות דומות?

ת: כשהגעתי לפריז זה היה זמן קצר לאחר שצרפת ניצחה במונדיאל. בתמונת השער של ה-Paris Match (אחד המגזינים הצרפתיים החשובים ביותר), הייתה בחורה יפה עם ציור של דגל צרפת על הפנים. לאחר פרסום התמונה החליטה הבחורה לתבוע את העיתון וטענה שהחשיפה גרמה לה בעיות. היא זכתה במיליון פרנק צרפתי. גם אני קיבלתי באותה תקופה לא מעט מכתבים מעורכי דין על כך שאני מועמד לתביעה. הייתה כאן זריקת אחריות מאד בוטה. עורכי הדין העבירו את התביעה למגזין אשר העביר את התביעה לסוכנות אשר גלגלה אותה לצלם. הרבה צלמים קיבלו תביעות מאד רציניות.

ש: אז איך התאפשר לכם לעשות בכלל את העבודה שלכם?

ת: קשה. מאד קשה. כשהגעתי לצרפת עשיתי פרויקט על הקהילה היהודית בפריז בתמיכת הסוכנות שלי. הגעתי לבית ספר יהודי מאד סגור. היה לי קשר עם המנהל שנתן לי להיכנס ולוויתי על ידי נציג מבית הספר במהלך הצילומים במקום. באחת התמונות רואים שני ילדים מהגב ומקדימה מורה בכיתת לימוד. התמונה התפרסמה והמורה החליט לתבוע אותי על כך שלא קיבלתי ממנו אישור לצלמו. החזרנו לעורך הדין של המורה מכתב מאד קשה שאמר שלא יכול להיות שנכנסתי לבית הספר, לתוך כיתה ועמדתי מול המורה וצילמתי מבלי שהוא ידע ולא התנגד לצילום. בשלב כלשהו הם ירדו מן התביעה כי הם הבינו שאין להם קייס. אבל זאת הייתה חוויה לא פשוטה.

ש: בשלב כלשהו היה לך מנטור, מישהו שאתה יכול לומר שלמדת אצלו צילום?

ת: לא. האמת שבפריז הייתי מאד לבד. רבצתי בסוכנות והייתי עובר על חומר של אנשים וכשהיו מגיעים צלמים לסוכנות היינו יושבים ומדברים והייתי מראה להם תמונות שלי, ואני מדבר על צלמים "כבדים" – זה היה כמו סוג של בית ספר שלישי לצילום אחרי ויצו ודובר צה"ל.

ש: כמה זמן היית בסופו של דבר בצרפת?

ת: בצרפת הייתי בסה"כ כחמש שנים. אבל בפועל את רוב הפרויקטים באותה תקופה לא עשיתי בצרפת עצמה אלא מחוץ לצרפת. בראשית התקופה שלי בצרפת הייתי הצלם הייעודי לענייני ישראל והיו שולחים אותי לישראל כל פעם שהיה משהו מעניין לצלם.

ש: ואפשר לחיות מסוג כזה של עבודות שבאות פעם בתקופה?

ת: לא ממש. אתה חי בעיקר ממכירת תמונות ארכיון וממשימות קטנות בין פרויקטים – "סע לצלם תמונה בפרבר של פריז" או משהו דומה. והרבה פעמים אתה חי ממש מהיד אל הפה והיו תקופות בלי כסף בכלל. אבל זאת הייתה תקופה מאד מעשירה הן ברמה האישית ובעיקר ברמה המקצועית. בין לבין עשיתי כל מיני פרויקטים, אחד מהם בקונפליקט בין מולדובה לטרנסניסטריה (חבל ארץ השוכן במזרח מולדובה על גבול אוקראינה ומכסה כתשיעית מן המדינה והוא כיום בעל אוטונומיה חלקית בחסות כוח צבאי רוסי. ע.ג). בראשית שנות ה-90 של המאה שעברה הייתה מלחמת אזרחים במדינה ומאז יש שם מצב של קונפליקט חמוש כולל אזור ביטחון אבל ללא אלימות. מה שכן לא ממש שומעים על הסכסוך הזה. מהסיבה הזאת המגזין האירופאי הגדול GEO (הגרסה האירופאית של המגזין National Geographic) לקח על עצמו את הפרויקט. סוג כזה של פרויקטים גדולים יכולים להתממש בכמה דרכים.

מצעד צבאי במולדובה – 2001 (צילום: יוראי ליברמן)

002 Moldavie copy

ש: אתה מתכוון למקורות מימון?

ת: בין השאר. צורת עבודה אחת היא מצב בו מגזין מתקשר אליך ומציע לך פרויקט או כתבה – סע צלם ואנחנו נשלם. צורת עבודה שנייה היא כזו בה אתה מממן מכיסך את הנסיעה ואחר כך מנסה למכור אותו למגזינים, וצורה שלישית בה אתה מנסה לגייס כסף במהלך הפרויקט. יוצא לנסיעת צילום ראשונה על חשבונך, מצלם וחוזר להציג את הרעיון בפני המגזין. אם המגזין מעוניין, הפרויקט יוצא לדרך ואתה מקבל מימון.

נערה על אופנוע בבירת מולדובה – 2001 (צילום: יוראי ליברמן)

010 Moldavie copy

ש: מקובל שהצלם הוא גם זה שכותב את הכתבה המתלווה לתמונות?

ת: בדרך כלל לא. אבל כשצלם מציע פרויקט למגזין הוא צריך לכתוב סוג של תקציר/הצעה (synopsis), בדרך כלל עמוד או עמוד וחצי בו מתואר הפרויקט, הכיוון הצילומי, באיזה דרך הוא מתכנן לצלם, מה הקשרים שלו הרלוונטיים למימוש הפרויקט ובאילו אמצעים הוא יצולם (האם ישלב גם וידאו, פנוראמות, פורמט בינוני וכו').

ש: כל כמה זמן היו לך פרויקטים בסדר גודל כזה?

ת: בתקופה שהייתי בצרפת היו לי פרויקטים באפריקה, מזרח אירופה והכמות שלהם הייתה משתנה מאד. במסגרת הפרויקט שצילמתי במולדובה הייתי שלוש פעמים במדינה בתקופה של כארבעה חודשים. באותה תקופה היו לי גם מספר פרויקטים באיסטנבול וב-2005 לערך התחלתי לעבוד עם Getty Images (סוכנות הצילום הגדולה בעולם. ע.ג.) והחלטתי שאיסטנבול תהיה הבסיס הבא שלי.

ילדה בלב המון במהלך אירועי יום העשורא בטורקיה – 2005 (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 6103 copy

ש: אי אפשר שלא לשאול אם במהלך התקופה הארוכה בה חיית בטורקיה לא הרגשת בעוינות גוברת כלפי ישראל?

ת: חייתי בטורקיה עד סוף 2010 והשאלה הזאת חוזרת על עצמה די הרבה. ההבדל בין הרטוריקה של הפוליטיקאים לבין זו של האיש ברחוב עמוק מאד למרות שזה מטפטף. באיסטנבול היו לי את החברים שלי, חלקם מערביים וחלקם מקומיים, הסביבה שלי. אם הייתי הולך לצלם בהפגנה נגד ישראל אז מן הסתם לא הייתי אומר שאני ישראלי. הייתי בכמה כאלו ואתה יכול למצוא בהן טיפוסים די דומים למה שאתה מוצא בארץ בהפגנות דומות מבחינת חתך פוליטי דתי – שמאל קיצוני מצד אחד ופונדמנטליסטים איסלמיים מצד שני.

שוטר טורקי בהפגנה – 2005 (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 6352 1 copyש: מה גרם לך לבחור לגור דווקא באיסטנבול?

ת: היה לי עניין רב מאד לגור בחברה שהיא מוסלמית ולהכיר את אורך החיים וההתנהגות לא רק דרך המשקפיים המאד צרות אליהן מרגילים אותנו כאן בארץ. בכלל התקופה שחייתי בחו"ל גרמה לי להתבונן באופן שונה על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, על האופן שבו אנו רואים את האיסלם והקיצוניות האיסלמית. החברה התורכית במיוחד מאד מקבילה לחברה הישראלית מהרבה בחינות. אתה יכול למצוא קונפליקטים דומים בין חילונים לדתיים, המעמד של הדת בתוך המדינה (בתורכיה בניגוד לישראל הדת והמדינה מופרדות מאז תקופתו של אטאטורק ועל ההפרדה הזו מופקד הצבא). אפשר גם למצוא לא מעט הקבלות בין השאיפות לעצמאות כורדית בטורקיה לבין מה שמתרחש בסכסוך הישראלי פלסטיני. צריך להבין שהמאבק הכורדי הוא לא רק על טריטוריה אלא גם על זכויות. עד לאחרונה אסור היה ללמד בבית הספר בכורדית או אפילו לדבר ברחוב בכורדית ומי שעשה את זה נעצר (הכרתי אדם שישב שבעה חודשים בכלא על כך שנתפס מדבר ברחוב עם אשתו בכורדית).

חייל טורקי באזור הכורדי (צילום: יוראי ליברמן)

IRQ 02TURKS269 copyש: הבחירה של מרביתנו בנוגע לארץ מגורים נובעת מאיכות חיים, פרנסה וכו' נראה כאילו במקרה שלך היו לך שיקולים שונים לגמרי?

ת: אחת הסיבות בגללן עניין אותי ללכת לחיות בטורקיה באמצע העשור שעבר הייתה שאלת כניסתה של תורכיה לאיחוד האירופי (שעמדה באותה תקופה על הפרק). מבחינתי המקצוע והחיים שלי משולבים זה בזה ועצם העובדה שאני מגיע למקום ואני רוצה להציע מתוך המקום סיפורים עבור מגזינים מחייב אותי לבחור מקום מגורים מתאים. אחת הבעיות שהיו לי עם צרפת הייתה שהייתי יושב שם ומחפש סיפורים בחוץ.

אזרח טורקי עם דגל טורקיה – 2005 (צילום: יוראי ליברמן)

TURKS184 copyש: ובתורכיה יש מספיק סיפורים?

ת: בהחלט. יש מספיק נושאים לסקר, בתקופה הזאת גם עשיתי עבודה על החברה התורכית. אבל האמת שגם כאן יצאתי הרבה מאד מחוץ לתורכיה, למעשה היו תקופות שכמעט כל שבועיים הייתי יוצא לצלם במדינה אחרת.

תמונה מתוך פרויקט על החברה בטורקיה – 2005 (צילום: יוראי ליברמן)

IRQ 09tif065 copy

ש: באיזה מדינות צילמת באותה תקופה?

ת: באיזה לא. רוסיה, מרכז אסיה, אירופה, אפריקה. המימון לכל הנסיעות הללו הגיע בדרך כלל ממגזינים שונים. עבדתי לאחרונה עם ערוץ דיסקברי – חשוב להם להוציא תמונות של המגיש עבור מגזינים העוסקים בטלוויזיה. עוד לקוח גדול מאד היה CNN. למעשה את כל מלחמת לבנון השנייה עשיתי עם CNN – ביליתי 24 יום עם המגיש הבכיר אנדרסון קופר (Anderson Copper) על גבול לבנון.

Josh Bernstein – מגיש תוכנית בערוץ דיסקברי באמפיתאטרון בטוניסיה – 2008 (צילום: יוראי ליברמן)

08 PORT copy

ש: כל העבודה של CNN נעשתה מהצד הישראלי של הגבול?

ת: הייתי איתם מהצד הישראלי של הגבול ואז טסנו לקפריסין לשם טסו כל האזרחים הזרים שברחו מלבנון. בשלב מסוים הם התכוונו לעלות על מסוק צבאי אמריקני שפינה אזרחים מלבנון לקפריסין והמפיק אמר לי "בוא איתנו". אמרתי לו שאני מוכן לבוא אבל אני צריך לדעת איך הוא מתכנן לצאת חזרה מלבנון. אם הוא יודע שיש לו טיסה עם מסוק אמריקני שיוציא אותו חזרה והלבנונים לא בודקים אותו אני מוכן לצאת. הוא אמר שהוא לא בטוח. שאלתי אותו מה ה-"worst case scenario"? הוא ענה שבמקרה הגרוע ביותר הם יוצאים דרך הגבול הסורי. אמרתי לו שבתנאים כאלו אני לא יכול לבוא איתו.

מגיש התוכנית "360" בערוץ CNN, אנדרסון קופר מסקר את מלחמת לבנון השניה – 2006. (צילום: יוראי ליברמן)

ISR LEB Cooper 01 copyש: מה קרה בסוף?

ת: הם נכנסו ויצאו אחרי ארבעה ימים עם מסוק אמריקני. מבחינתי אם אני לא יודע איך אני יוצא ממצב אני לא אכנס. מה שכן כשאני מסתובב עם צוות כזה יש לי אפשרות להיטמע – גם אם היינו יורדים דרומה לצלם את החיזבאללה תוך כדי לחימה, אני אחד מהצוות. באותם רגעים שקלתי ברצינות להצטרף לטיסה אבל כאמור בסוף החלטתי שמשום שאין מראש דרך יציאה בטוחה אני אוותר.

אנדרסון קופר ברגע של הפוגה באתר צילום בקפריסין בזמן המלחמה – 2006 (צילום: יוראי ליברמן)

ISR LEB Cooper 11 copy

ש: מה בעצם עשית עם הצוות של CNN בשטח?

ת: כצלם סטילס של צוות טלוויזיה היו לי שני תפקידים. התפקיד הראשון היה לתעד את האירועים עצמם (ירי, אזרחים נפגעים, קטיושות וכו') לצורך כך גם חצינו מפעם לפעם גם את הגבול ללבנון ברגל מאחורי כוחות ישראליים למרחק קצר. התפקיד השני שלי היה לתעד את הצוות של CNN עובד בשטח – סוג של מאחורי הקלעים. זאת אני חושב גם הייתה החשיפה הגדולה ביותר של תמונות שלי עד כה. לאנדרסון קופר יש ב-CNN תוכנית בת שעתיים ואת כולה הוא העביר בזמן המלחמה לשטח. היינו משדרים בשידור חי כל פעם מאתר אחר, פעם מסוללת תותחנים ופעם אחרת מאתר אחר. ההתנסות הזאת הייתה בשבילי לימוד מדהים על עולם הטלוויזיה ברמה העולמית הגבוהה ביותר.

אנדרסון קופר ומאחוריו ירי של סוללת תותחים ישראלית בזמן מלחמת לבנון השנייה – 2006 (צילום: יוראי ליברמן)

ISR LEB Cooper 14 copyש: הסתובבתם עם צוות גדול?

ת: זה מדהים איך החברה המקצוענים הללו מצליחים לעבוד עם כוח אדם מינימאלי. הצלם למשל היה ממש קוסם – הוא עשה סאונד, תאורה, את הצילום וידאו, עריכה וה-feed ואת כול זה לבד. כשנסענו לקפריסין הוא יצא עם אחד עשרה ארגזים של ציוד שעל כולם הוא היה חתום אישית. כמה שאתה מעמיס יותר אנשים אתה מכביד על ההפקה. הליבה של הצוות הייתה קופר עצמו, הצלם וידאו, המפיק ואני. כמובן שאם היינו צריכים עזרה מ-CNN ישראל או שהיינו צריכים ניידת שידור – סיפקו לנו, אבל הצוות הבסיסי היה מצומצם מאד.

מטוס כיבוי מכבה שריפה שנגרמה כתוצאה מפגיעת רקטה – 2006 (צילום: יוראי ליברמן)

00013514 CPS AC 002 copy

ש: איך היה נראה הלו"ז שלכם?

ת: מתעוררים ב-11:00 בבוקר (מייד תבין מדוע), יוצאים לשטח, עושים את הדיווח של אותו יום, חוזרים חזרה למלון או למקום בו אנחנו מרוכזים, עורכים את התוכן, עושים את ה-voice over, הולכים לנוח. ב-12:00 בלילה יוצאים לשטח, ב-03:00 מתחיל השידור החי לחו"ל ומסתיים ב-05:00 לפנות בוקר. אז מכינים "פרומואים" ליום שלמחרת, מקפלים את כל הציוד וחוזרים למלון, הולכים לישון וקמים שוב ב-11:00 בבוקר לעוד יום עבודה. כך עבדנו 24 יום.

חייל ישראלי בזמן מלחמת לבנון השנייה – 2006 (צילום: יוראי ליברמן)

ISR LEB 04 copy

ש: האם כצלם סטילס בצוות שעיקר עיסוקו הוא שידור וידאו לא הייתה לך פחות עבודה באופן יחסי?

ת: ממש לא. כמו שאמרתי היו לי שני תפקידים לאורך המלחמה וכששאר הצוות ערך את הוידאו אני הלכתי לצלם סטילס. מה שכן, בתוך התוכנית של קופר הייתה לו פעם בארבעה ימים פינה שנקראה Reporter's Notebook שם הוצגו במהלך המלחמה תמונות סטילס שאני צילמתי. אני וקופר ערכנו את התמונות ועשינו voice over בו הוא תיאר חלק ממה שעבר עליו (ולמעשה על הצוות) באותו היום וזה שודר ב-CNN. קיבלתי על זה כמובן קרדיט מלא.

אנדרסון קופר כשלצידו שתי מכוניות ישראליות שרופות – 2006 (צילום: יוראי ליברמן)

ISR LEB Cooper 04 copyאפגניסטן

ש: בוא נעבור לביקור שלך באפגניסטן איך בעצם החל כל הסיפור?

ת: הביקור נערך בשנת 2004 בתפר שבין התקופה בה הייתי בצרפת לתקופה שבה עברתי לטורקיה. הכול החל כשידידי מניו יורק שאול שוורץ (גם הוא צלם של Getty Images) ואנוכי החלטנו לנסות לצאת לפרויקט צילום באפגניסטן. ניגשנו לשגרירות האפגנית בניו-יורק וביקשנו ויזה למדינה. הם בדקו וראו שישראל איננה בין המדינות אשר לאזרחיהן אסור לקבל ויזה למדינה. ביקשו מאיתנו להשאיר את הדרכונים ולחזור לאחר שלושה ימים. חזרנו ואכן המתינה לנו ויזה (אגב הוויזה הוקלדה בתוכנת וורד נגזרה עם מספריים ועליה הוטבעה חותמת, עניין משעשע למדי).

תמונה של הויזה לאפגניסטן (קרדיט: יוראי ליברמן)

Afghan Visa copyש: כמה זמן הייתם באפגניסטן?

ת: הייתי באפגניסטן מעט יותר מחודש ימים. מתוך זה חלק מהזמן – בערך שבוע עד שבוע וחצי, הייתי עם הצבא האמריקני וצילמתי עבור המגזין דר-שפיגל הגרמני. רוב הזמן הסתובבנו עצמאית עם "פיקסר" (אדם שתפקידו לעזור לך להתמצא בשטח, לעיתים לנהוג ולתקשר עם האוכלוסייה המקומית). באותה תקופה באפגניסטן הוקמה סוכנות צילום של צלם אירני לשעבר בשם ראזה דגטי (Reza Deghati) והצלמים הזרים היו נעזרים בצלמי הסוכנות האפגאנים. כשאני הגעתי לאפגניסטן רציתי לצאת ולצלם פרויקט על גידול האופיום באפגניסטן. בסוכנות Aina אותה הקים ראזה, הצמידו לי צלם מקומי שלהם שמצד אחד למד ממני לצלם ומצד שני שימש כפיקסר שלי עם היתרון המובנה שהיה בעל ראיה צילומית.

תמונה של ה"פיקסר" – 2004 (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 1814 1 copy

ש: אפגניסטן היא מדינת עולם שלישי מאד לא מפותחת עם אחוזי אנאלפבתיות גבוהים מאד הצלמים של הסוכנות למדו צילום?

ת: Aina הוא פרויקט מאד נחמד. התקציב שלהם היה מאד נמוך והמצלמות והציוד הגיעו בעיקר מתרומות. אלו אנשים עם הרבה רצון והרבה מוטיבציה והנושא של הצילום מאד מעניין אותם. הם מגיעים בחלקם מהצד המשכיל יותר של אפגניסטן אבל סופו של דבר מדובר בעיקר על אנשים שמאד פתוחים ורוצים ללמוד.

ש: נחזור לצילום שדות האופיום איך התחלת לעבוד על הפרויקט?

ת: עשיתי את הפרויקט בשני שלבים. בשלב הראשון נסעתי לצפון מזרח אפגניסטן על גבול סין לשם הגענו עם אחד הצלמים של Aina שידע אולי עשר מילים באנגלית – סיטואציה מאד מצחיקה. כשהגעתי לשם גיליתי שצמחי הפרג עדיין קטן מידי (הפרג הוא צמח עונתי וכשהגעתי הצמחים עדיין היו שתילים קטנים למדי). מאד התאכזבתי אבל הייתי תקוע שם ארבעה ימים כי הטיסה לשם הייתה במטוס איום ונורא ועל נסיעה בכלל לא היה מה לדבר. השלב השני והמוצלח יותר, היה לנסוע לגבול פקיסטן לעיר ג'ללאבאד ולצלם בתקופת איסוף האופיום מן הצמחים (האופיום הוא השרף של צמח הפרג. ע.ג.). המקומיים היו מחזיקים את הפרח, חורצים אותו בארבע מקומות ואוספים את החומר בעלה.

חקלאים עובדים בעמק Panjshir – צמחי הפרג היו קטנים מידי – 2004 (צילום: יוראי ליברמן)

שתילי הפרג הקטנים בעמק Panjshir (צילום: יוראי ליברמן)ש: יצא לך לשוחח עם חקלאי האופיום המקומיים?

ת: כן. הם לא ידעו כמובן אנגלית אז שוחחנו דרך המתורגמן. שאלתי אחד מהם כמה הוא מקבל תמורת החומר? "120 דולר הוא ענה. אבל כשזה מגיע לאיסטנבול העלות מגיעה ל-10,000 דולר". צריך גם להבין שמדובר על החומר הראשוני ממנו מפיקים את ההרואין (עלות ההרואין עצמו בשווקי המערב גבוהה בהרבה. ע.ג.). חלק מן החומר הם מוכרים כמו שהוא וחלק מוכרים למעבדות בפקיסטן. פרויקט האופיום כולו נדחף על ידי הטאליבן ובדרך זו הם היו ממנים את פעילותם. הם היו מחלקים אישורים לחקלאים לגדל אופיום בכמות מסוימת, ואז אוספים את החומר וגורפים את הכסף.

חקלאי חורץ את צמח הפרג ואוסף אופיום – 2004 (צילום: יוראי ליברמן)

04 Opium IMG 3056 1 copy

ש: מה עוד צילמת באפגניסטן?

ת: יצא לי לצלם באותה תקופה את שני היהודים האחרונים באפגניסטן. הם גרו באותו הקומפלקס אבל היה בניהם ריב והם לא דיברו במשך 6 שנים למרות שגרו האחד מעל השני. אני ביליתי את הפסח עם אחד מהם. שניהם יהודים מבוגרים יחסית (האחד היה בן 74 והשני בן 50 פלוס), יצא לי לצלם שם בעיקר וידאו. הפרויקט המרכזי שלי היה לצלם עם הצבא האמריקני באפגניסטן אבל היה קשה מאד לעבוד איתם.

זבולון סימנטוב – אחד משני היהודים האחרונים בקבול – 2004 (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 0856 copy

ש: למה?

ת: הגענו למשרדים של הצבא האמריקני ואמרנו לקצין שאנחנו רוצים לצאת לצלם ולהשתלב עם כוח אמריקני. הוא כמעט צחק לנו בפנים ואמר שאנחנו צריכים להגיש בקשה לפחות 3-4 חודשים מראש. אמרנו לו שיש לנו 3 שבועות. אחרי פחות משבוע הוא חזר אלינו ואמר ששניים מה-ABC ביטלו ואנחנו יכולים להגיע במקומם אבל אנחנו צריכים להגיע לבסיס עצמאית (לרוב הצבא האמריקני מטיס את העיתונאים לבסיס וחוסך להם את הנסיעה המסוכנת מאד ברחבי אפגניסטן). הבעיה היא שהבסיס נמצא במחוז בשם גזני (Ghazni) באחת הערים הקשות יותר של האזור. צריך להבין שכשעוזבים את קאבול אחרי 10 ק"מ אין כבישים – הכל עפר, חוץ מדרך טבעת אותה בנו האמריקנים. מה שמצחיק הוא שהאמריקנים עצמם אף פעם לא משתמשים בה כי היא מסוכנת מאד לנסיעה. בקיצור האמריקנים אמרו לנו שאם אנו רוצים לצלם נצטרך להגיע בכוחות עצמנו ואנחנו הסכמנו בלית ברירה.

חיילים אמריקנים מלווים אזרחית אפגנית לבית באזור Ghazni (צילום: יוראי ליברמן)

Yoray IMG 2455 copy

ש: איך הגעתם?

ת: לקחנו נהג מקומי מדהים, יקר מאד (בסביבות 200 דולר ליום), אבל באמת אדם מדהים. קרה לנו כמה פעמים שהוא חילץ אותנו ממצבים מאוד לא בטוחים. לבשנו בגדים מקומיים, לי באותה תקופה היה גם שיער ארוך ואספתי אותו עם מן כיסוי ראש בשביל שלא יזהו אותנו מרחוק. יצאנו לדרך ונסענו – מדובר בנסיעה קשה מאד סביב 7-8 שעות. בשלב כלשהו היינו פשוט חייבים לעצור לאכול. עצרנו בפונדק דרכים מוזר. אנחנו נכנסים פנימה, כולם יושבים על הרצפה ואוכלים אורז עם קצת חתיכות בשר. לפי הלבוש והכובע אתה מזהה מייד שהם אנשי טאליבן. אנחנו מתיישבים ואוכלים ותוך כדי מצלמים וידאו וקצת סטילס.

כוח אמריקני עוצר לאפשר למתורגמן לשאת תפילה (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 3762 copy

ש: זה הסגיר אתכם באופן מיידי לא?

ת: זה לא משנה, ישר זיהו שאנחנו לא מקומיים. הפיקסר ישב מולי ואכלנו. אחרי זה רצינו להזמין תה והפיקסר אומר – לא, עוזבים עכשיו. אנחנו יוצאים החוצה והוא משלם ויוצא החוצה כשהוא בלחץ מטורף. והוא בן אדם לא לחוץ. אנחנו נכנסים לאוטו וטסים משם במהירות אדירה. תוך כדי אנחנו שואלים אותו מה קרה – והוא עונה לנו שהוא שאל את הטאליבנים איפה אפשר ללכת להתפלל והם אמרו שבמסגד כמה קילומטרים מן העיר.

חיילים אמריקנים ונערים אפגנים (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 3575 1 copyש: ונסעתם משם למסגד?

ת: ממש לא. נסענו לכיוון ההפוך. מה שמקובל מסתבר, הוא שבכדי לא ליצור בעיות בתוך העיירה, נותנים לך לצאת קילומטר או שניים החוצה ושם הם תופסים אותך לצורך שוד או גרוע מכך. הפיקסר שלנו פשוט טס משם וראיתי על הפנים שלו כמה הסיטואציה בה היינו הייתה מסוכנת.

כוח אמריקני נע בשעות הלילה באפגניסטן באזור קנדהר (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 3843 copyש: ואז הגעתם לבסיס האמריקני?

ת: אחרי זה הגענו לבסיס האמריקני והצטרפנו לעוד שני צוותי טלוויזיה וצלם סטילס. מהבסיס הגדודי שלחו אותנו לבסיס קדמי עם אחת מפלוגות הסיור של הגדוד. הייתי לנו אינטראקציה טובה עם החיילים האמריקנים ושם גם סיפרנו לראשונה שאנחנו ישראלים (עד אז הצגתי את עצמי כצרפתי ושאול הציג עצמו כאמריקני). ביום השני היינו צריכים לצאת לסיור רכוב ובסופו להגיע לבסיס הגדודי. היינו בשיירה של ג'יפים והאמריקנים החליטו לעצור אפגאני זקן בצד הדרך שהם החליטו שהוא אוסף עליהם אינפורמציה. אני יורד ומתחיל לצלם. מייד יורד גם הדובר של הכוח האמריקני שהיה צמוד אלינו ואומר לנו לא לצלם עד שישימו לאפגאני את השק על הראש (שנועד למנוע מהעציר לדעת לאן הוא נלקח. ע.ג.). הם עצרו את הבחור, ונסענו איתם לבסיס. שם כמו ישראלים טובים הסתכלנו איפה מורידים אותו ולאן לוקחים אותו והחלטנו ללכת לצלם. אנחנו הולכים ורואים ששמו אותו בכלוב צר מאד בו הוא יכול לעמוד ובקושי לשבת. אנחנו מצלמים ופתאום מגיע "החבר" על האזרחי (כנראה איש כוחות מיוחדים או CIA) עם הקולט 0.45 שהתחיל מייד לצעוק עלינו שניתן לו את הציוד צילום. אמרנו לו שאת הציוד הוא לא יקבל אבל העברנו לו את כרטיסי הזיכרון והוא הלך למחוק את התמונות. הוא חזר ואמר שהם מגרשים אותנו מהבסיס.

ש: ומה עשיתם?

ת: אמרנו לו "רגע בוא נדבר, לא ידענו וכו'". הוא לא רצה לשמוע, אז ביקשנו לדבר עם המפקד בסיס, שהתגלה כגרוע אפילו יותר ממנו. הוא צעק עלינו שהפרנו את החוזה (חתמנו על חוזה עם הצבא האמריקני כשהסכמנו להצטרף לכוח) ובסוף שום דבר לא עזר, לקחו אותנו ושמו אותנו מחוץ לגדר של הבסיס וסגרו את השער.

ש: באמצע שום מקום?

ת: כן. ביקשנו שיארגנו לנו לפחות הסעה חזרה לקאבול, לעשות טלפון למישהו – כלום. למזלנו היה לנו טלפון לוויני ויצרנו קשר עם הנהג שלנו. בהתחלה הוא לא רצה לבוא – הרי גם בשבילם זה סכנת נפשות. חיכינו שם משהו כמו 10 שעות מחוץ לש.ג. – אמרנו לו שייתן לנו לפחות לחכות לידו – אחרי הכול היינו באזור עוין בלי שום הגנה. בסוף הגיע הנהג שלנו וחזרנו לקאבול. מייד כשחזרנו פנינו חזרה לקצין האמריקני שסידר לנו את הנסיעה והוא קצת התנצל וקצת אמר שהכול באשמתנו.

ש: וזה היה הסוף של הפרויקט שלכם עם הצבא האמריקני?

ת: ממש לא. ביקשנו שיארגן לנו נסיעה חלופית.

ש: והוא הסכים?

ת: אחרי שלושה ימים הוא חזר אלינו ואמר שיש לו שיבוץ בשבילנו – קאנדהר. אבל… אנחנו צריכים להגיע לבד.

ש: אחרי כל מה שעברתם בנסיעה הראשונה הייתם מוכנים לעבור את זה שוב?

ת: מסתבר שכן. לקחנו את הנהג ויצאנו לקנדהר (השוכנת 450 ק"מ דרומית לקאבול. ע.ג.) שם הקים הצבא בסיס עצום בגודל של עיר שלמה מדוגם כולו בסגנון אמריקני. מרגע שרגלנו דרכה בבסיס הוצמדה אלינו קצינה בדרגת סגן של דובר הצבא האמריקני שהייתה צמודה אלינו בכל שנייה במהלך הביקור. היא לא זזה מאיתנו מילימטר – כשהלכנו בתוך הבסיס המצלמות נשארו בחדר, לא יכולנו להסתובב לבד בבסיס לשום מקום ורק את מה שהיא אישרה לנו מחוץ לבסיס צילמנו.

מפה המתארת את מסלול הנסיעה של יוראי ליברמן באפגניסטן – הקו המקווקו מציין טיסה

Map

ש: דיברתם במהלך השהות עם החיילים האמריקנים?

ת: ראיינו כמה קצינים בכירים אבל בעיקר דיברנו עם החיילים הפשוטים. הם חבר'ה טובים, עושים את זה בעיקר בשביל הכסף. הם משרתים שלוש שנים ומקבלים שנתיים לימודים חינם, מרוויחים כסף לא רע, בעיקר כי אין להם הוצאות. חלקם גם חוזרים אחרי זה לצבא עם מקצוע. אתה יכול למצוא שם לא מעט היספאנים, שחורים גם אמריקנים מהדרום/מרכז ואפילו יהודים אפשר למצוא. וכשהם לא נלחמים אתה מוצא אותם נלחמים בפלייסטיישן בבסיס.

ש: נשמע שהתחברתם אליהם.

ת: דווקא עם היחידה איתה היינו בנסיעה הראשונה (יחידה קרבית יותר מזו איתה היינו בקנדהר) התחברנו יותר. אני זוכר מקרה אחד משעשע. בערב שהגענו הם ארגנו היאבקות. הניחו מזרנים על הרצפה ולחצו עלינו שנצטרף. שאול נכנס ראשון מול לוחם אמריקני ונתן לו פייט יפה (למרות שבסוף הוא הפסיד). ואז הם אמרו לנו, טוב עכשיו אנחנו שולחים את ה-Big Guy שלנו, ונכנס לזירה הר אדם ואני לא יודע למה אבל הסכמתי להיכנס מולו. בסופו של דבר אבל זה עזר לנו להתחבר אליהם, אבל כמובן רק עד שמפקד הבסיס החליט לזרוק אותנו החוצה אחרי התקרית בה צילמנו את האפגאני בכלוב.

חיילים אמריקנים במשחקי היאבקות (צילום: יוראי ליברמן)

Yoray IMG 2708 1 copy

ש: מה צילמתם בקנדהר?

ת: בעיקר עשינו סיורים עם הכוחות בסביבה. לא היו תקריות מיוחדות. האינטראקציה שראינו בין האפגאנים לאמריקנים הייתה של "אנחנו בונים לכם תשתית, בואו תעזרו לנו למצוא את לוחמי הטליבן". המקומיים מאד מפחדים מן הסתם – בעוד שהאמריקנים חוזרים לבסיס המוגן שלהם אחרי כל פטרול כזה האפגאנים נשארים וחשופים למרותם של לוחמי הטליבן. מצד שני האמריקנים באמת מנסים לפתח להם בתי ספר ולשפר את החינוך והתשתיות.

ש: ומההתרשמות שלך זה מהלך שהצליח להם באותה תקופה?

ת: האמריקנים מאד ניסו, הצליחו – הרבה פחות, בעיקר משום שהם עשו את זה בסגנון מאד אמריקני שממש לא התאים לחברה האפגאנית. מצד שני כל הפרויקט של דרך הטבעת (אותה דרך היקפית סלולה אותה בנו האמריקנים המקיפה חלקים גדולים של אפגניסטן. ע.ג.) היה מאד חשוב לאפגאנים מבחינת מסחר ותחבורה וזה היה פרויקט עצום. צריך להבין שהחברה האפגאנית שונה באופן מאד עמוק ממה שהאמריקנים מכירים, היחס לנשים הוא דוגמא אחת.

ש: רואים נשים ברחובות באפגניסטן?

ת: במשך חודש שלם הסתובבתי באפגניסטן ולא ראיתי אישה. אתה הולך ברחוב ורואה גוש כחול (בורקה). וצריך להבין שחם שם בצורה בלתי נתפשת. יש סיפורים בלי סוף על הנשים באפגניסטן. היחס אליהן בחברה האפגאנית הוא איום, כאילו הן כלום. יש על הגבול האירני בית חולים שיש בו מחלקה מיוחדת לנשים שהעלו את עצמן באש.

נשים אפגניות לבושות בורקה (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 0765 1 copy

ש: למה הן עשו את זה?

ת: הן כל כך מיואשות. ילדה בת 16 שחיתנו אותה עם מישהו בן 50. היא רואה מה רוצים ממנה, מבינה מה הולך להיות איתה עד סוף חייה ומחליטה שהיא לא רוצה לחיות. אז היא לוקחת בקבוק נפט ושופכת על עצמה, עם הבורקה, ומדליקה.

מציאות ופנטזיה ברחובות קאבול (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 1708 copy

ש: ויצאת לתעד בבית החולים?

ת: לא. לגברים כמעט בלתי אפשרי להיכנס לדבר כזה, אבל צלמת בשם Lynsey Addario זכתה בשורה של פרסים על פרויקט צילום מאד עוצמתי שהיא עשתה במקום. היא תיעדה שם את השיקום של הנשים האלו כי חלק מהן ניצלו ממוות. ארגוני נשים השקיעו שם כסף ויש שם תהליך ארוך וקשה שבו מבצעים שיקום של העור בנשים הללו.

אפגנים המשתתפים בספורט ה-Buzkashi המסורתי (צילום: יוראי ליברמן)

02 Bushkashi 03 copy

ש: היו עוד מקומות בהם יצאת לצלם בטרם סיימתם את הביקור?

ת: המקום האחרון שידעתי שאליו אני חייב להגיע מרגע שנסעתי לאפגניסטן בעיקר מסיפורים של חברים צלמים שביקרו במדינה הוא ה-Panjshir Valley (מעבר הררי צר במיוחד, כ-150 ק"מ צפונית לקאבול, אשר בזמן הכיבוש הסובייטי של אפגניסטן בראשית שנות ה-80 של המאה שעברה, התפרסם בשל הנפגעים הרבים אשר נגרמו לכוחות הפולשים כתוצאה מתנאי הלחימה הקשים ויכולתם של לוחמי המוג'הדין האפגאנים להסתתר ולהלחם בהרים המקיפים את העמק. ע.ג.). באזור הזה פעל אחד המנהיגים הכריזמטיים ביותר בתולדות אפגניסטן – אחמד שייח מסעוד, אשר הנהיג את לוחמי המוג'הדין בזמן הפלישה הסובייטית והצליח לעצור עם קבוצה לא גדולה של לוחמים חלק לא מבוטל מן הכוח הפולש הסובייטי. יומיים בלבד לפני פיגועי ה-11 בספטמבר בשנת 2001 הגיעו שני "עיתונאים רוסים" לראיין את שייח מסעוד. למרות השמירה ההדוקה סביבו אפשרו להם לקיים את הראיון אך בתוך מצלמת הוידאו של אחד מהם הוחבא חומר נפץ שהתפוצץ והרג אותו. מאוחר יותר התברר כי "העיתונאים" היו ככל הנראה אנשי אלקעידה מחופשים. הוא היה איש מאד מרשים. למען האמת הזדמן לי בתקופה שהייתי בפריז לצלם אותו במספר פגישות שהוא ניהל בצרפת.

הכניסה ל-Panjshir valley – ניתן לראות שלוש תמונות של הגנרל מסעוד (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 4359 1 copy

ש: מה עשיתם ב-Panjshir Valley?

ת: נסענו לצלם באופן כללי בלי משימה מיוחדת. החלטנו בנסיעה הזאת לא לקחת את הנהג איתו נסענו עד אז בעיקר כי הוא היה יקר, עניין שהתגלה כטעות פטאלית. הנהג שלקחנו פשוט לא ידע לנהוג, נסענו בטויוטה 4X4 בדרך לא דרך והיה מאד קשה ולקח המון זמן להגיע לשם. בדרך עברנו בקבר של שייח מסעוד – קבר מאד מרשים על הר. אירחו אותנו שם בצורה מאד מאד יפה ונתנו לנו חדר מרשים. הבעיה היחידה היא שלא היה אוכל. בסוף מישהו ירד לכפר סמוך להביא אוכל, והוא חוזר עם בשר עם רוטב לא ברור. אמרנו לעצמנו – או שנשארים רעבים או שלוקחים סיכון. היה טעים בטירוף. באמצע הלילה קמתי ובליתי את כל הלילה בשירותים. בחמש לפנות בוקר יצאנו משם, זה כבר היה יומיים לפני הנסיעה חזרה ואני נתלה בקושי על הנהג שלנו – הייתי כולי לבן והרגשתי איום ונורא, ואז אני מסתכל אחורה ורואה את הנוף המדהים של העמק וההרים מצדדיו ולקחתי בקושי את המצלמה ונתתי קליק אחד. משם יצאה אולי תמונת הנוף הכי טובה שצילמתי באפגניסטן. בכלל המקום יפיפה. אפגניסטן היא אחד המקומות המרהיבים ביותר בהם ביקרתי. יש שם כמעט כל סוג של נוף שאפשר לדמיין, מדבריות, הרים, אזורים עם צמחיה, אזורים חמים וקרים – זאת מדינה עצומה. מרכז אסיה היא אזור מאד מיוחד אני יכול להגיד במאמר מוסגר שהייתי גם בקירגיסטן (במרכז אסיה) במשימה עבור הניו יורק טיימס ב-2005 ומדובר באמת מקום מדהים.

Panjshir valley – תמונה אחת (צילום: יוראי ליברמן)

13 Panjshir 06

ש: ומשם חזרתם לקאבול ועזבתם את אפגניסטן. מה יצא מכל הפרויקט איפה הוא פורסם?

ת: התמונות שצילמתי לדר שפיגל התפרסמו בטפטופים בעיתון, לא בכתבה ספציפית. התמונות מסדרת ה-6 על 6 נלקחו לכל מיני כתבות בכל מיני מקומות. הדבר המרכזי שיצא הוא סדרת התמונות שיש לי אבל הן לא פורסמו כסדרת תמונות במגזין כלשהו. מה שכן התמונות נמכרו כהדפסים – אנשים קנו אותם לאוספים שלהם.

ש: כמה מהתמונות שצילמת ופורסמו?

ת: אין אפשרות לעקוב אחר מספר הפירסומים, התמונות היו בארכיון Getty וגם משם נמכר. יש תמונות שהתפרסמו פעם, פעמיים, ויש שפורסמו הרבה יותר, כמו התמונה של החקלאי וביתו בשדה האופיום.

תמונה מתוך המבנה בו קבור הגנרל מסעוד (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 4420 1 copy

ש: עם איזה ציוד הייתי באפגניסטן?

ת: הייתי עם קנון 10D – הדיגיטלית הראשונה שלי. מצלמה קטסטרופאלית עם מסך זעיר, איטית בטירוף – אתה מצלם ועומד לחכות לראות את התמונה בזמן שעל המסך מופיע: "Please Wait". אני זוכר שהלכתי לצלם איתה את ההלוויה של ערפת. היו שם מליון אנשים ואז מוציאים את האלונקה עם ערפת ואני רץ, כולי מתנשף ואני מחזיק את המצלמה באוויר ומצלם בטירוף ופתאום המצלמה נתקעת. אם לא הייתה לי עדשה עליה אני אומר לך, הייתי מרסק את המצלמה מעצבים. באפגניסטן בכל מקרה צילמתי עם ה-10D וממיה 6 האנלוגית.


מחשבות על צילום והחיים בכלל

ש: אתה מתחבר לכל הנושא של ציוד צילום?

ת: אני פחות מתחבר לנושא הציוד. ציוד מבחינתי הוא כלי. כמובן שאם יש לי אפשרות אני מעדיף לייקה שהיא קטנה ויותר קל להסתובב איתה ממצלמה גדולה וכבדה.

ש: מה אתה עושה בשנים האחרונות אחרי שחזרת מטורקיה?

ת: חזרתי אחרי 11 שנה בחו"ל. השיקול הפעם היה פחות מקצועי ויותר אישי. יש לי ילד, אני רוצה לתת לו קצת מהישראליות. אני ממשיך לעבוד עם המגזינים שעבדתי איתם גם בעבר, אבל אני נוסע הרבה פחות לחו"ל יותר בארץ וברשות הפלסטינית. לאחרונה עשיתי כמה כתבות על הכלכלה ברשות עבור TIME Magazine. יש שם תנופת פיתוח כלכלי ופיתוח נדל"ן גדולה מאד.

פועל בניין פלסטיני בראמללה 2010 – תנופת בנייה (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 0956 copy

ש: מה גרם לך לבחור מלכתחילה בצילום עיתונאי/דוקומנטרי ולא בסגנון צילום אחר?

ת: אנשים וסיפורים של אנשים תמיד משכו אותי. העניין שלי הוא לפגוש תרבויות אחרות וסיפורים של אנשים. החרות ללכת לצלם מצב שהוא כאן היום ומחר הוא לא יהיה. מה שכן, לאחרונה נכנסתי קצת יותר לתחום המסחרי. העבודות שצילמתי ל-CNN ולערוץ דיסקברי הן עבודות Cooperate אבל הן מסוג כזה שמאפשר לי להכניס את הסגנון הצילומי והראיה הייחודית שלי. לפני כמה שנים הלכתי לצלם למשל כנס בנושא מים עבור חברת המים הצרפתית בגבון (מדינה במרכז-מערב אפריקה). הביאו לשם כל מיני גופים חיצוניים לכנס וצילמתי במפעל עצמו. ועשיתי שם עבודה תיעודית עבור גוף שהוא לא עיתונאי אבל דרך המשקפיים שלי.

כניסה לקניון פלסטיני בג'נין (צילום: יוראי ליברמן)

IMG 1741 copy

ש: את מי הכי היית רוצה לצלם וטרם יצא לך?

ת: אם הייתי צריך לבחור דמות אחת – צ'ה גווארה. אם הייתי צריך לבחור פרויקט שטרם צילמתי (למעשה טרם השלמתי) אני בוחר בפרויקט שלי העוסק באמונה ועליות לרגל. הייתי בסנגל בעליה לרגל מוסלמית באירוע יוצא דופן ואני מאד רוצה לחזור לשם. אני חיפשתי פרויקט שמציג על האמונה של האנשים והכוח שהדבר נותן להם. הייתי שמח לצלם גם באיראן ובצנעה שבתימן אבל זה קצת פחות פרקטי.

מוסלמים במהלך טקס פולחן לילי בסנגל (צילום: יוראי ליברמן)

11.5 Baye Fall 030 1 copy

ש: יש מישהו שלא היית מוכן לצלם? יש עבודת צילום שלא היית לוקח?

ת: כן בהחלט. לא הייתי לוקח עבודה שיכולה לעזור להעביר מסר שהוא גזעני או מעודד הרג. הייתה לי עבודה למגזין קיצוני ימני צרפתי שהתחמקתי ממנה. לא הייתי הולך לצלם כנס ניאו-נאצי מטעם גוף בעל דעות דומות אבל מצד שני בהחלט יכול להיות שהייתי יוצא לצלם גוף כמו החיזבאללה כפרויקט אישי אם היה יוצא לי. חשוב להבהיר אבל מה ההבדל כאן. כל עניין התיעוד הוא לספר היום את הסיפור שמחר יהיה שונה. אם נסתכל על דוגמא אחרת – אנחנו מאד צמאים לדעתי היום לסוג של תיעוד אובייקטיבי של הנאצים למשל – הם כמובן תיעדו את עצמם באובססיביות אבל התיעוד שלהם היה מן הסתם מגויס.

צילום עצמי בעיר הקדושה טובא כ-200 ק"מ מהבירה דקר שבסנגל. ברקע המסגד של העיר טובא אליה עולים כל שנה כמיליון מוסלמים מזרם המורידיזם לחגוג את ה"מגל של טובא" (צילום: יוראי ליברמן)

Tuba Senegal copy

ש: האם יש בעיניך בכלל דבר כזה תיעוד אובייקטיבי?

ת: לא, אין. אבל זה לא נוגד את מה שאמרתי קודם. ברגע שצלם הוא מגויס זה עניין אחד, אבל צלם שמגיע עם נקודת המבט הסובייקטיבית שלו לא אומר בהכרח שהוא מגויס. אם ארגון פרו נאצי היה מבקש ממני לצלם כינוס שלו בתשלום לא הייתי עושה זאת, אבל אם היה לי את החופש המלא לבוא ולתעד מנקודת המבט שלי אני לא רואה עם זה בעיה. הרי בעצם מדוע אנחנו מתעדים היום? בכדי שנוכל להסתכל על התיעוד גם מחר ונוכל לדעת איך היה ומה קרה באותה תקופה, ואיך אנשים התלבשו ומה הם עשו וכו'. במובן הזה התיעוד הופך לאמיתי את מה שקורה בכל מקרה במציאות וזה חשוב מאד, גם לדורות הבאים.

ש: הסרט Triage (בישראל מוכר כ-"הפצוע") בו משחק קולין פארל, מתאר צלם עיתונות לאחר טראומה בעקבות חווית קשות אותן עבר כשצילם באזורי הקרבות בין הכורדים לעיראקים באמצע שנות ה-90. האם כצלם עיתונות יצא לך להיות מעורב במקרים בהם אנשים נהרגו?

ת: יצא לי להיות בסיטואציה בצומת ראמללה ב-1999 לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה. עמדנו כמה עיתונאים בצומת, מטר מאיתנו עמד צלם וידאו פלסטיני שצילם עבור רשת גרמנית. תוך כדי שאני משוחח עם צלם אחר התחילו יריות, הצלם הפלסטיני חטף כדור בחזה, נפל, גררנו אותו ובסוף הוא נפטר מפצעיו.

ש: מה היה האינסטינקט הראשון שלך בסיטואציה לצלם או לעזור לו?

ת: קודם כל להתכופף, כי מיד מגיע עוד כדור. אני זוכר שמייד אחרי שגררנו אותו הצטופפו הרבה אנשים ואז לקחתי צעד אחורה וצילמתי. התמונות לא התפרסמו, אבל לא מדובר בהחלטה שעשיתי. העובדה שאדם עומד למות היא חלק מן המציאות, אני כמובן לא יצרתי את הסיטואציה, אבל אני לא חושב שהמקום שלי כצלם הוא לצנזר את המציאות. אני חלק מהמציאות ומתעד אותה. יש כאן כמובן עניין עדין – המשפחות וכו', אבל בסופו של דבר מוות הוא חלק מן העולם בו אנו חיים והתפקיד שלי כעיתונאי הוא לתעד.

הצלם הפלסטיני אשר נפגע מטופל על ידי חיילי צה"ל (צילום: יוראי ליברמן)

10 jornalist wounded copy

ש: אם לא היית צלם מה היית עושה?

ת: אולי הייתי אנתרופולוג.

ש: פרגן – שני צלמים בינלאומיים שאתה מעריך וצלם ישראלי.

ת: דידייה לפבר (Didier Lefevre) – צלם צרפתי שנפטר ב-2007 מדום לב. עבדתי עם דידייה בסוכנות Editing בפריז, הוא היה לא רק צלם בחסד, אלא גם אדם נעים מאוד. ישבנו שעות יחד בסוכנות ודיברנו. למדתי מדידייה המון על צילום דוקומנטרי. הוא אהב מאוד את אפגניסטאן ובכל הזדמנות שהיתה לו הוא נסע לשם (כמובן שמדובר על לפני ספטמבר 2001 והפלישה האמריקאית). לעיתים קרובות אני פותח את ספרו על אפגניסטאן ומתמלא השראה. דידייה היה Photojournalist בכל רמח איבריו, צילם תמיד עם מצלמת הלייקה שלו בשחור לבן ולא אהב להכנס לתחום המסחרי.

ג'ונס בנדיקסן (Jonas Bendiksen) – חבר מלא בסוכנות Magnum, צלם צעיר יחסית שעובד על פרויקטים ארוכי טווח. הוא עובד כבר זמן רב על הפרוייקט Satelites בו הוא מתעד מדינות, מחוזות וקהילות לא מוכרות בפריפריה של ברית המועצות לשעבר. הוא עבד במשך שבע שנים על הפרויקט – עבודה מדהימה. לא רק שאני מאוד אוהב את התמונות של ג'ונס, אני מוקיר צלמים שעובדים על פרויקטים ארוכי טווח ומודע לקושי שיש בכך.

צלם ישראלי שאני מפרגן לו, בנוסף לשאול שוורץ שכבר הוזכר כאן בנסיעתינו המשותפת לאפגניסטאן, הוא אוריאל סיני, חבר וצלם מצויין. אוריאל הוא צלם דינאמי, כזה שמסתגל לשינויים בתחכום באופן מאד מרשים. את אוריאל פגשתי לראשונה בהתנתקות מעזה, שם כיסינו יחד את הארועים עבור Getty Images, מאז אוריאל רץ קדימה ללא מעצורים והיום תחומי עשייתו הצילומית מגוונים מאוד.

ש: חוץ מצילום מה התחביבים שלך?

ת: לטייל. אני אוהב ספורט ולהיות בים.

ש: לצלם עיתונות יש בכלל זמן למשפחה?

ת: כל דבר שאתה עושה בא על חשבון האחר וזה נכון במיוחד לגבי צילום עיתונות של צלם עצמאי. מצד שני זה מגיע בתקופות ויש תקופות שאני הרבה בבית ויש תקופות שאני לא נמצא הרבה זמן. יש כמות לא מבוטלת של צלמי עיתונות שמתקשים מאד לשמור על חיי משפחה נורמאליים.

ש: תן כמה טיפים לצלם שרוצה להפוך לצלם דוקומנטרי מקצועי.

ת: התחילו בלצלם ולא בשאלה למי תמכרו את התמונות. תרימו פרויקטים ועם הפרויקטים האלו לכו אחרי זה וקדמו את עצמכם. לא כל פרויקט מתפרסם בסופו של דבר וזה לא נורא. עצם הקיום של הפרויקט והעשייה חשוב לא פחות גם לתיעוד וגם להתקדמות האישית שלכם. צאו מן המקובעות הרעיונית ונסו להגיע כמה שיותר פתוחים עם יכולת הקשבה וצפייה בנושא ותמיד היו מודעים לכך שאין תיעוד אובייקטיבי – כל אחד בא עם המטען האישי שלו לעבודה. דבר אחרון – בואו מוכנים לכך שלא תתעשרו מצילום עיתונות וראוי כי תחשבו על כיוונים נוספים להרוויח מהם.

ש: אתה באמת מרגיש שהעידן הדיגיטלי שינה את המקצוע של צילום עיתונות בשנים האחרונות?

ת: ללא ספק. גם המהפכה הדיגיטלית וגם השינוי שחל בשנים האחרונות והמעבר למדיה מקוונת קיצר מאד את כל התהליך שקשור בהבאת התמונה לקורא. הרבה צלמי עיתונות שאני מדבר איתם היום בעיקר במערכות העיתונים, מרגישים כסוג של שליחי פיצה. הרוב המכריע של צילום העיתונות כיום בארץ הוא כזה. מצד שני עדיין נותר גם מקום לצילום מגזיני וצילום דוקומנטרי.

Will Gadd מבצע סקי חולות במרוקו (צילום: יוראי ליברמן)

13 DIS copy

ש: לסיום, מה התמונה שלך שאתה הכי אוהב?

ת: תמונות שאני צילמתי אני אוהב בשני מישורים. ברמה האסתטית – קומפוזיציה תאורה וכו'. ברמה אחרת אני אוהב גם תמונות ברמה הרגשית של החוויה. אני לא יודע לומר מה התמונה שאני הכי אוהב אבל אחת התמונות שאני מאד אוהב היא תמונה שלא מזמן הגדלתי ותליתי בסלון. מדובר על תמונה מאפגניסטן של מכונית ישנה נוסעת באמצע שום מקום.

רכב ישן באמצע שום מקום (צילום: יוראי ליברמן)

Parwan004A copy

טען עוד כתבות קשורות
  • IMG 5808

    סווטה בוטקו: בחזרה לילדות

    אחרי הפוגה ארוכה אנו חוזרים היום לסדרת "צילום מקומי" של MegaPixel בה אנו מארחים …
  • yoram main

    יורם רשף: שירת הברבור

    חלודה נתפשת אולי בעיננו כתופעה חד מימדית אחידה ומשעממת (יש יגידו לא אסתטית בעליל), אך בתער…
  • שלך בקן ראשי1

    יוסי אשבול: טבע חי

    הוא אחד מצלמי הטבע הבכירים והוותיקים בארץ. למעלה מ-40 שנה עוקב יוסי אשבול אחרי עולם הטבע ה…
טען עוד ב צילום מקומי

33 תגובות

  1. חיים זיו

    13/06/2011 ב 6:53 PM

    היי יוראי,
    עכשו אני יודע לאן נעלמת -:)))
    קראתי ונהנתי! מרשים ומרתק מאוד מאוד.
    מאחל לך להמשיך ולהצליח.

    חיים זיו.
    http://www.birds-photos.com

    השב

  2. נינו הרמן

    13/06/2011 ב 7:27 PM

    אהבתי את הבחירה של המכונית באפגניסטאן , רגע פשוט בלי דרמה שמספר סיפור חיים שלם , יוראי תודה לשיתוף ותודה לכם .

    השב

  3. הוגושביץ

    13/06/2011 ב 10:03 PM

    אחלה תמנות איש מענין

    השב

  4. אדם הירש

    13/06/2011 ב 10:16 PM

    אחת הכתבות המרתקות שקראתי בעולם הצילום ובכלל.
    אין עליכם מגהפיקסל!

    השב

  5. ענת

    14/06/2011 ב 12:46 AM

    כתבה מעולה , תמונות מדהימות, כישרון יוצא דופן

    השב

  6. Wolf

    14/06/2011 ב 9:00 AM

    יופי של כתבה ויופי של תמונות.
    ישר כח!

    השב

  7. דניאל ליברמן

    14/06/2011 ב 12:37 PM

    שלום יראי,
    אני גאה בך, בהישגך ובמשפחה הנפלאה שלמרות
    סיפור חייך המרתקים הצלחת להקים.

    חזק ואמץ לך ולמשפחה,
    דניאל.

    השב

  8. אביב פרסבורגר

    14/06/2011 ב 1:02 PM

    לא יכולתי להוריד את העניים מהמסך.
    כתבה מלאת השראה.
    כל הכבוד.

    השב

  9. אלכס רוזקובסקי

    14/06/2011 ב 3:39 PM

    וואווווו…………. מדהים!!!!!!!

    השב

  10. david k

    14/06/2011 ב 6:18 PM

    פשוט מדהים! כל הכבוד לכם על ההשקעה ועל הבמה שאתם נותנים לצלמים ישראליים!

    השב

  11. הידי ליברמן

    14/06/2011 ב 6:48 PM

    עוברות מהר 11 שנים……..
    כנסו לאתר של יוראי, יש עוד המון תמונות מאלפות.
    http://www.yorayliberman.com

    השב

  12. נתלי

    14/06/2011 ב 9:40 PM

    כתבה מטורפת ותמונות חריגות!! בהחלט מרתק!

    השב

  13. עדי ויסמין

    14/06/2011 ב 10:38 PM

    כתבה מרתקת – תמונות מדהימות – כל הכבוד – נותר רק לקנא….

    השב

  14. אורן זכות

    14/06/2011 ב 11:18 PM

    מדהים, כל הכבוד חזק ואמץ

    השב

  15. אסי צור

    15/06/2011 ב 3:33 AM

    יוראי, איזה סיפור מ-ד-ה-י-ם !!!! אני גאה להיות חבר שלך. ובערך 1% מהסיפור חיים שלך. יש כבוד !

    השב

  16. חלי ניר

    15/06/2011 ב 1:41 PM

    כל הכבוד,עבודה של שנים רבות מרתקת ומקצועית.הצלחה בהמשך
    נשמח להיות שותפים לתוצאות. אוהבים.

    השב

  17. רפי פרץ

    15/06/2011 ב 2:05 PM

    כתבה מרגשת . מקיפה עם עבודות מצויינות

    השב

  18. תומר

    15/06/2011 ב 2:46 PM

    סיפור וצלם מדהימים. תשמור על עצמך.

    השב

  19. ברקן רות

    15/06/2011 ב 6:23 PM

    הצלם יוראי ליברמן- כתבה מדהימה,מרתקת ומשאירה רושם שהבחור רציני ,אוהב את מה שהוא עושה, נותן את כולו ללא שחצנות ועם פירגון לצלמים אחרים.

    השב

  20. גבע

    15/06/2011 ב 6:27 PM

    נהניתי לקרא את כל הכתבה. תמונות יוצאות דופן. ביום חג של פתיחת שבוע הספר נאחל שתוציא אלבום תמונות שלך בעתיד

    השב

  21. mona

    15/06/2011 ב 7:43 PM

    outstanding – may success follow success

    השב

  22. anat

    16/06/2011 ב 3:41 PM

    אתה תותח!
    המשך כל!!
    עלה והצלח!!!

    השב

  23. shmulik shwartz

    16/06/2011 ב 6:34 PM

    אדם מרתק וצלם מדהים !!! נהניתי מאד גם מהראיון ועוד יותר מהצילומים .

    השב

  24. תמי סער

    20/06/2011 ב 12:36 PM

    כתבה מפרגנת ומרגשת על בחור שזורם עם האמנות שבלבו ויצר חיפוש האמת שבדמו…

    השב

  25. רונה ואורון

    20/06/2011 ב 7:27 PM

    וואו! נהנינו מאוד מהכתבה ובעיקר מהתמונות
    ממש מדהים ומעורר השראה, כל הכבוד!

    השב

  26. נועה זליבנסקי

    21/06/2011 ב 6:07 PM

    יוראי היקר,בראש וראשונה אתה אמן אמיתי,מרתק לראות את הצילומים המדהימים ובעיקר לקרא את הסיפורים המלווים אותם.זו בהחלט גאוה גדולה לכולנו, כל הכבוד!הצלחה בהמשך הדרך!!!

    השב

  27. חזון אלונה

    24/06/2011 ב 8:26 AM

    צלם מספר 1 בישראל
    מאחלת לך הצלחה בתחום הלא פשוט הזה
    אומץ הוא חלק מהמשחק אבל תשמור על עצמך
    חזון אלונה

    השב

  28. גאולה ודני סרן

    25/06/2011 ב 6:40 PM

    אמן אמיץ, השגי ומקצועי. אנו גאים בך. למזלך לא נפלת רחוק מהעץ……

    השב

  29. אסתי בר

    28/06/2011 ב 9:30 PM

    לכל החברים שקראו פה באינטרנט, תלכו לשמוע ולראות, הרצאה מענינת,על נושאים אקטואלים העשור האחרון, בתחום הסוציו- פוליטי, איש מיוחד, מעביר את סיפורו בשפת גוף סוחפת,,ומסקרנת,,, ספורים מרתקים, וצילומיים מרהיבים,,,,נפלא, ממליצה לכולם, ובמיוחד לצלמים הן מיקצויים והן חובבים
    'שאפו ' ממני, כל הכבוד

    השב

  30. kopitchinski

    24/07/2011 ב 7:36 PM

    i enjoyed your work tremendously. keep on the good work, thank you!

    השב

  31. אריק חרמוני

    05/10/2011 ב 1:23 PM

    היי יוראי , הגעתי במקרה לכתבה ומאד נהנתי אשמח אם תיצור איתי קשר 0506299894,להזכירך מצלם עבור משהב"ט

    השב

  32. גיא

    17/12/2011 ב 5:21 PM

    כתבה מענינת מאוד ותמונות – נהדרות !

    השב

  33. אביב חורשי

    28/05/2012 ב 7:41 AM

    הייתי בהרצאה שלך במועדון הצלמים בראשון לציון,נהננו מכל רגע,צילומים מרתקים,תפיסות של הרגע,ממש מדהים!

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *