על נועם גלאי אולי טרם שמעתם אבל סיכוי לא מבוטל שנתקלתם לפחות באחת מתמונותיו. הצלם הישראלי הצעיר המתגורר כיום בניו יורק, אחראי לאחת התמונות אשר זכו לחשיפה הרבה ביותר בעולם בשנים האחרונות (ללא ידיעתו). בין פינג פונג עם דוראן דוראן וקפיצה לצילומים בבית הלבן הספקנו לתפוס את גלאי לשיחה על הפרשה שהסעירה את עולם הצילום אך בעיקר על עבודתו כצלם ישראלי בתפוח הגדול.

בשנת 2006 נועם גלאי, צלם צעיר אשר עבר זה מכבר לניו יורק, צילם והעלה לאתר שיתוף תמונות סדרה של פורטרטים עצמיים בהם הוא נראה צועק. הצילומים הפכו ויראליים והתפשטו בכל רחבי הרשת ועד מהרה החלו להופיע באתרים רבים, אך גם בעולם האמיתי כאיורי גרפיטי ובאין ספור גרסאות וחיקויים על חולצות והדפסים שונים – כל זאת מבלי שגלאי עצמו אישר או זכה לתגמול כלשהו.

הסיפור עצמו זכה לחשיפה רבה בכלי תקשורת בכל רחבי העולם ובמקביל המשיך גלאי עצמו לפתח קריירה צילומית פורייה בניו יורק כשהוא מחלק את זמנו בין צילומי ספורט מקצועני (NBA אך גם מכבי תל אביב), סלבריטאים (ג’יי-זי, ביונסה, גרין דיי, ליידי גאגה ואחרים) ודמויות ציבוריות (כולל ברק ומישל אובמה). ב-2011 זכתה תמונה של העיר ניו יורק אותה צילם נועם, להיבחר לתמונת השנה של המגזין LIFE.

תמונת הצעקה שצולמה ב-2006 והפכה מאז לסמל – בעולם הצילום ובעולם האמיתי

3

ראיון עם נועם גלאי

ש: איפה גדלת?

ת: נולדתי וגדלתי ברחביה בירושלים. אחרי התיכון התגייסתי ושירתתי בשריון בחטיבה 500 ז”ל כבוד.

גלאי בפריז בגיל 6, עם מצלמה חד פעמית, מתעד את המשפחה9

ש: איפה למדת?

ת: מעבר ללימודים בתיכון (שם לא למדתי שום דבר שקשור לצילום או אומנות) לא הלכתי ללמוד באוניברסיטה או מכללה. הספיקו לי 12 שנים כדי להבין שלימודים זה לא הצד החזק שלי, ושאני לא רוצה ‘לבזבז’ עוד 3-4 שנים מהחיים על לשבת בכיתה, בזמן שאני יכול ללמוד מהחיים האמיתיים שם בחוץ, מחוץ לכיתה. אני חושב שעצם העובדה שלא למדתי צילום בכיתה נתן לי סוג של יתרון, כי אישית אני חושב שבלימודים מאוד מגבילים אותך עם חוקים, אומרים לך מה נכון ומה לא נכון, וזה משפיע אחר כך על הסגנון צילום שלך. אני חושב שאני הרבה פחות מתייחס לחוקים, ויותר מתייחס למה נראה לי נכון וטוב לעשות בסיטואציה שאותה אני צריך לצלם. זה נותן לי זווית וסגנון קצת שונה אני מניח. מה שכן עשיתי היה לקחת קורס קצר של כמה מפגשים כדי ללמוד על ציוד תאורה וקצת על העבודה עם הציוד בסטודיו. ציוד שבזמנו לא היה לי גישה אליו, והקורס היה הדרך היחידה שלי באמת להתנסות וללמוד על הציוד.

להקת Breathe Carolina בסשן בסטודיו

5

ש: מתי התחלת לצלם?

ת: שאלה מורכבת. בעיקרון תמיד צילמתי בתור ילד עם המצלמת פילם פלסטיק הפשוטה שקיבלתי מהמשפחה, או עם מצלמות חד פעמיות. אבל זה לא היה צילום אומנותי, או שום דבר עם מחשבת תחילה. צילמתי בעיקר כדי לתעד אירועים משפחתיים או חברתיים כמו ארוחות חג וטיולים. תמיד צילמתי על אוטומטי, בלי להבין שום דבר בנוגע לצילום. אפשר להגיד שהתחלתי לצלם על-אמת, מה שאומר שבאמת הבנתי מה אני עושה, סביב גיל 20 כשקיבלתי את ההזדמנות לצלם דברים בשביל מכבי בכדורסל. אם שואלים מתי החלתי לצלם בצורה מקצועית, אני אומר שסביב גיל 21, למרות שכשאני מסתכל היום על דברים שצילמתי אז אני מזועזע לחלוטין מהרמה ובשוק שמישהו נתן לזה לקרות.

סופוקליס שחורציאניטיס אחרי סל חשוב בפיינל פור בברצלונה

41

ש: מה משך אותך לצילום ומי לימד אותך את הבסיס?

ת: לא חושב שיש משהו ספציפי שמשך אותי לצילום, אבל תמיד היה חשוב לי לתעד את החיים שלי ושל הסובבים אותי, כדי שיהיה לי מזכרת מאותו מאורע. כמו שאני נורא נהנה היום להסתכל על תמונות שלי, של המשפחה או חברים מלפני 10-20 שנה, אני יודע שאני והאנשים שאני מתעד ייהנו להסתכל על התמונות שאני מצלם היום, עוד 5, 10 או 20 שנה. לדוגמא אני יודע שאם לא אתעד את האחיינים שלי ביום יום, לא יהיה להם תמונות להסתכל עליהם כשיגדלו, ולכן נורא חשוב לי לעשות את זה. מניח שזה מה שמושך אותי לצילום בגדול. כשאני מצלם אנשים ידועים, אני מבחינתי מתעד אותם כמו שהם היום בשביל המעריצים שלהם, או בשבילם, לעוד כמה שנים. החומרים האלה מבחינתי שווים המון.

פנתינאיקוס חוגגים זכיה בגביע אירופה באתונה

26

מי שלימד אותי את הבסיס היה יניב בן סימון, שהכרתי דרך המשחקים של מכבי ת”א בכדורסל וניסה ללמד אותי קצת על מונחי יסוד בצילום (עוד בתקופת הפילם). מאז השתדרגתי ל-DSLR שבדיוק עשתה הופעת בכורה בעולם, ואז כבר היה הרבה יותר קל ללמוד לבד, וזה מה שעשיתי.

שחקני הניו יורק ניקס מה-NBA

25

ש: מה הייתה המצלמה הראשונה שלך?

ת: המצלמה ה’מקצועית’ הראשונה שהייתה לי היא ה-Nikon N65 שקיבלתי מההורים. משם השתדרגתי ל-Nikon D70 (שהייתה אז שיא הטכנולוגיה), ואז Nikon D300. כיום אני מצלם עם הNikon D800 ולא יודע מה עשיתי לפניה.

מאחורי הקלעים עם להקת Breathe Carolina וה-D800

20

ש: מתי ידעת שצילום הוא מה שאתה רוצה לעשות בחיים?

ת: מעולם לא חשבתי להיות צלם, ומעולם זו לא הייתה שאיפה. עד היום לא באמת קיבלתי החלטה כזו, אני פשוט זורם עם זה ועושה את זה כי זה מה שאני אוהב. לא הייתה נקודה בחיים שאמרתי “זהו, צילום זה מה שאני רוצה לעשות בחיים”. זה פשוט קרה עם הזמן ואם הולך טוב ואני נהנה אז למה לא.

הזמרת ‘קימברה’ בהופעה

6

ש: מתי עברת לארה”ב ומה גרם לך לעבור?

ת: עברתי לניו יורק ב-2006 אחרי השחרור מהצבא בגלל הצעת עבודה שקיבלתי מסטארט-אפ ישראלי שעבדתי בו לפני הגיוס (QUIGO). אחרי ההגעה לפה AOL רכשה את החברה, ושם אני עובד עד היום.

שחקני ה-NBA כרמלו אנטוני, ג’ייסון קיד וצ’אנסי בילאפס משתעשעים באימון לקראת משחק האולסטאר ב-2010 בדאלאס

7

ש: יוצא לך לבקר בישראל לא מעט וגם לשוחח כאן עם צלמים – מה אתה חושב שההבדל הגדול ביותר בין להיות צלם ישראלי בארץ לצלם ישראלי בארה”ב?

ת: יש לא מעט הבדלים, אם זה בסגנון העבודה, בתחרותיות או בתרבות הצילום. ישראל לפעמים מרגישה לי כמו ביצה בתחום הצילום: תמיד אותם 10 צלמים מצלמים ספורט, תמיד אותם 10 צלמים מצלמים הופעות,  אבל מן הסתם זה ככה כשיש רק 5-10 כלי תקשורת בארץ. בארה”ב יש מאות כלי תקשורת, ויש הרבה יותר גיוון באירועים, וגם בכמות הצלמים שעובדים בתחומים השונים.

עוד הבדל גדול שאני רואה זה בהתנהגות הצלמים. בארץ זה לפעמים כמו בשירות הצבאי – הפז”מניקים “תופסים תחת” על הצעירים, ודופקים אותם כל עוד זה עוזר להם להוציא תמונה טובה יותר. בארה”ב ההתנהגות בין הצלמים היא הרבה יותר חברותית ומתורבתת, לא משנה אם זה צלם שצילם 50 שנה, או צלם שמצלם רק שנה – כולם שווים.

דרק שארפ חוגג סל חשוב במשחק בהיכל נוקיה

35

הבדל נוסף ומאוד משמעותי לדעתי הוא הכבוד שנותנים לצלמים וצילום בארה”ב. המון פעמים יוצא לי לקבל פניות מכלי תקשורת בארץ שרוצים להשתמש בתמונה שצילמתי, וכשאני שואל כמה כסף הם משלמים, הם מתעצבנים ואומרים שהם רוצים בחינם, “תמורת קרדיט כמובן”. בארה”ב מתייחסים הרבה יותר בכבוד לצלם ולעבודתו ואם הם רוצים משהו, סיכוי טוב שיפנו עם הצעה כספית, בלי לעשות פרצופים.

מיקי חיימוביץ’ מספר חודשים לפני שעזבה את תפקידה כמגישת החדשות בערוץ 10

34

ש:אתה רואה את עצמך חוזר לישראל באופן קבוע בעתיד?

ת: כן. אבל אין תאריך יעד ספציפי. בסופו של דבר הבית הוא בארץ, ולא רואה את עצמי חי רחוק מהבית לתמיד.

תגי צלם שונים שנצברו לאורך השנים: כדורסל, הופעות ופוליטיקה

10

ש: למרות שהיית צעיר ולא מקומי בניו יורק, הצלחת להתברג ולעבוד עם כמה מגופי התקשורת הגדולים בעולם ועם לא מעט סלבריטאים – איך עשית זאת?

ת: כשעברתי לניו יורק לא היה לי תיק עבודות, לא היה לי ניסיון כל כך ולא הכרתי אף אחד בעולם הצילום/תקשורת בארה”ב. פשוט צילמתי דברים קטנים פה ושם, והתחלתי להעלות לחשבון הפליקר שלי. בגלל העבודה עם מכבי לפני המעבר לניו יורק יצרתי קשרים עם גופי התקשורת בארץ, והם החלו לפנות אלי בנוגע לצילום אירועי ספורט בארה”ב באופן נקודתי – כשיש משהו שקשור לישראל או יעניין ישראלים. ככה נוצרו הקשרים מול ה-NBA, ומול גופי תקשורת גדולים שמסקרים את המשחקים. עם הזמן בניתי תיק עבודות בפליקר, שם ביקרו כבר מעל מיליון איש, ובהמשך בניתי את עמוד הפייסבוק שלי ששם אני מעדכן כמה פעמים בשבוע עם עבודות חדשות, מאחורי הקלעים, וטיפים קטנים. בפייסבוק עוקבים אחרי קרוב ל-10,000 איש, וזה ללא ספק עוזר בבניית השם/מיתוג, ועוזר להביא עוד עבודות.

ג’סטין ביבר בהופעה

40

להגיע לעבוד עם סלבריטיז זה משהו שקרה באופן הדרגתי, והיה יחסית תהליך ארוך. מה שלמתי זה שנורא קשה להגיע לעבוד עם אנשים ידועים בלי שיש לך תמונות של אנשים ידועים בתיק עבודות – ככה שזה בעצם סוג של ביצה ותרנגולת. בפעמים הראשונות צריך מזל, וקצת ‘לדחוף עם מרפקים’, ואח”כ זה כבר יותר קל להגיע לעבוד איתם – במיוחד כשהם מספרים אחד לשני עליך והם כבר מכירים את השם שלך.

סטיבי וונדר בהופעה

43

ש: ספר על האירוע במסגרתו הזדמן לך לצלם את הנשיא אובמה.

ת: בשנה האחרונה צילמתי גם את הנשיא אובאמה, וגם את מישל אובאמה בשני אירועים שונים. את מישל צילמתי בבית הלבן, ביום שהיה מאוד מיוחד בשבילי – זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבית הלבן, ויצא לי להסתובב שם פחות או יותר חופשי בכל החדרים, מה שהרגיש לי מאוד סוריאליסטי.

הגברת הראשונה מישל אובאמה, באירוע בבית הלבן

39

את הנשיא צילמתי ביוני האחרון בבוסטון, שם הוא ערך את אירוע ההתרמות האחרון למען קמפיין הבחירות שלו. את האירוע צילמתי באופן פרטי לגורמים בקמפיין, ולא לגוף תקשורת כזה או אחר.

נשיא ארה”ב, ברק אובמה, במהלך נאום במסע הבחירות הנוכחי1

ש: הזדמן לך לצלם שורה ארוכה מאד של דמויות מפורסמות – מסטיבי וונדר ועד ג’ימי פאלון ואלטון ג’ון – יש מישהו אחד שהעבודה איתו זכורה לך במיוחד ולמה?

ת: מכל אחד שאני עובד איתו או מצלם אותו יש לי זיכרונות טובים כאלה ואחרים, אבל ללא ספק יש כמה שקופצים לי לראש בתור סשנים מגניבים.

אלטון ג’ון בהופעה

37

לדוגמא, הראפר די-אמ-אקס הגיע לסשן צילום קצר, משהו שהיה אמור לקחת פחות מ-10 דקות. בסופו של דבר הוא נשאר כשעתיים, ובנוסף לצילומים בסטודיו הוא גם זרם ועלינו לגג לצלם על רקע ניו יורק. בסוף אותו ערב הוא לקח אותי להופעה שלו בעיר, ויצא לבלות איתו לא מעט.

אגדת הראפ DMX בצילומים על גג המשרד

50

עוד מוזיקאים שזכורים לי הם דוראן דוראן. בלי קשר לזה שהם אגדות מוזיקה, הם היו סופר נחמדים, ושיתפו פעולה בזמן הצילומים. תוך כדי הצילומים הם ראו בזוית העין את שולחן הפינג פונג שיש לי פה במשרד, ותוך כמה שניות מצאתי את עצמי משחק פינג פונג עם דוראן דוראן. מסוג הדברים שבחיים לא חשבתי שאחווה.

חבר להקת דוראן דוראן, ניק רודס

48

עם חברי להקת דוראן דוראן לאחר סיום צילומי הסטודיו – פינג פונג במשרד?

11

עם ג’יינה קריימר לאחר הצילומים (קרדיט: ג’ינו דפינטו)

18

ש: אתה עובד בשנים האחרונות עם מכבי ת”א – איך נוצר הקשר ואיך אפשר לעבוד עם קבוצה ישראלית כשאתה יושב בעצם בניו יורק?

ת: הקשר נוצר תוך כדי השירות הצבאי, כשדובי יעקובוביץ’, שהקים את אתר מכביפאנס לקח סיכון ונתן לי את ההזדמנות הראשונה שלי כצלם, ונתן לי את הבמה לצלם עבור אתר האוהדים. בגלל הקשר ההדוק בין אתר האוהדים לבין הקבוצה עצמה, עם הזמן התחלתי לצלם/לכתוב/לערוך עבור אתר הקבוצה ועבור הקבוצה עצמה בהזדמנויות שונות.

סופוקליס שחורציאניטיס בהטבעה במהלך משחק של מכבי אלקטרה ת”א בהיכל נוקיה

45

עם המעבר לניו יורק רוב העבודה שלי איתם מתמקדת בעיקר בעריכה גרפית (מסכים להיכל, שערים של חוברות וכו’), וכשיוצא, אז גם צילום (אם זה כשאני בארץ, או אם זה במשחקים שלהם בחו”ל ופיינל פורים).

 עמרי כספי (בתקופתו במכבי). תמונה שצולמה דרך זכוכית הסל

29

גלאי בגמר ה-NBA 2012 במיאמי (קרדיט: גלעד שליט)

22

ש: הרבה אנשים מכירים אותך בגלל סיפור תמונת “הצעקה” שנגנבה (או למעשה הועתקה) – למי שלא מכיר תוכל לספר בכמה מילים על מה מדובר ואיפה זה עומד כיום?

ת: קשה לספר את כל הסיפור בכמה מילים, אבל בגדול מדובר על תמונה שצילמתי את עצמי צועק והעלתי לאתר שלי ולפליקר. לאחר כשנתיים הופתעתי לגלות שהתמונה ‘נגנבה’ ע”י אלפי אנשים שהשתמשו בה לשימושים שונים. חברות גדולות החלו להשתמש בתמונה לשימוש מסחרי כמו עטיפות ספרים, חולצות, עטיפות אלבומי מוזיקה וכו’. בנוסף לשימושים מסחריים, התמונה הפכה לסמלי מהפכות ומאבקים ברחבי העולם. באביב הערבי לדוגמא התמונה הפכה לסוג של סמל, והיה אפשר לראות את הפנים שלי על קירות כיכר תחריר בתור גרפיטי, או על שלטים גדולים שהמפגינים החזיקו. התמונה גם הופיעה בסוריה, איראן, בחריין ואפילו בעזה. עוד דוגמאות למקומות שהתמונה הופיעה בה: ספרד, גרמניה, ארה”ב, ארגנטינה, הונדורס, מקסיקו ופחות או יותר כל מדינה בעולם. כל יום אני מוצא עוד כמה דוגמאות חדשות, וזה נהיה סוג של מחקר אנתרופולוגי על החברות השונות והשימושים השונים.

גלאי “ושימושים” שונים של הצעקה (קרדיט: ג’ינו דפינטו)

14

סיפור הצעקה שנגנבה (הפקה של האתר fstoppers)

[vimeo]https://vimeo.com/20718237#[/vimeo]

ש: אתה עובד היום גם עם אתר הצילום fstoppers – איך התרחש החיבור איתם?

ת: אתר Fstoppers היה אתר שגלשתי בו מיום הקמתו פחות או יותר. אחרי מספר חודשים מיום ההקמה, יצא לי לפגוש את אחד ממקימי האתר (לי מוריס) ולשבת איתו לארוחת צהריים. שם סיפרתי לו בכמה משפטים על סיפור הצעקה הגנובה, סתם כך בתור אנקדוטה, והמשכנו הלאה. אחרי מספר חודשים הוא אמר לי שמאז ששמע את הסיפור ממני, יצא לו לספר את זה ללא מעט צלמים שפגש, וכולם נדהמו מהסיפור, וביקש לעשות איתי מיני-סרט-דוקומנטרי/ראיון על הסיפור. החלטתי ללכת על זה, והראיון הפך ללהיט, ותפס הרבה כותרות בעולם (כתבות ב-TIME, NBC, גיזמודו, וכו’).

חוף בניו ג’רזי ביום אביך

27

כחצי שנה לאחר פרסום הסרט, כשבזמן הזה מקימי האתר עקבו באופן יומיומי בפייסבוק אחרי העבודות שאני מעלה, הם פנו אלי לבדוק אם אהיה מעוניין לסגור מעגל עם האתר, ולעבוד עבורם.

ש: האם כשאתה מצלם יש לך את התמונה בראש או שמדובר בתהליך שסופו אינו ידוע מראש בהכרח?

ת: נורא תלוי. לרוב כשאני מצלם את עצמי יש לי רעיון מוגדר בראש, ואני משתדל ליישם אותו קרוב למה שאני מדמיין. כשאני מצלם עם דוגמנים/יות אז לרוב אני נותן לעצמי יותר חופש, ופשוט רואה מה נראה טוב ומה לא, ומקבל רעיונות תוך כדי. כשאני מגיע לעבוד עם סלבס, אז אני חייב לבוא מוכן עם קונספט, ורעיון כללי לצילום. שם אני לא יכול לאלתר לצערי.

התמונה בראש לפני הצילומים? 52

ש: עד כמה אתה מאמין שחשוב להכיר טוב את האדם שאתה מצלם בכדי לצלם אותו בצורה שתתאים לאופי שלו (יוצא לך לדבר עם מצולמים לפני ובמהלך הצילום ומה קורה כשאין זמן?)

ת: חושב מאד חשוב לדעת מי המצולם, בייחוד אם זה תמונות של אחד על אחד בסטודיו. לפני שמגיע אלי זמר כזה או אחר לסטודיו, אני יושב במשך כמה ימים ומקשיב למוזיקה שלו, מסתכל על תמונות ומקשיב לראיונות מהתקופה האחרונה. לפעמים יש לי סה”כ 5 או 10 דקות להתחיל ולסיים את הצילומים (לעיתים אפילו פחות), ככה שבמקרים כאלה אין הרבה זמן להתחיל לדבר ולהכיר את האדם ברמה אישית, וחשוב מאוד לעשות את ההכנה המוקדמת ולבוא כמה שיותר מוכן וכל מה שנשאר זה לגרום להם להרגיש כאילו אנחנו חברים ולגרום להם להשתחרר, ואני כבר אדע מה יתאים לו ומה לא.

מנחה תוכנית הלייט-נייט, ג’ימי פאלון

47

אגב, זה לא רק הכנה מוקדמת מבחינת הכרת הנושא – אלא גם הכנה מוקדמת של הסט. בגלל שלא תמיד יש לאנשים האלה זמן, נורא חשוב להכין את כל הסט ולעשות בדיקות הרבה לפני שהם מגיעים לבניין, באופן כזה כשהם נכנסים הם לא צריכים לחכות שאתחיל לשחק עם הפלאשים ולראות מה נראה טוב. כשהם נכנסים, הכל מוכן פיקס. זה גם חוסך זמן, וגם הם מקבלים ביטחון שמדובר במשהו רציני ולא משהו חובבני.

הראפר טיטו לופז

 51

ש: את מי הכי היית רוצה לצלם וטרם יצא לך?

ת: אשמח לצלם אנשים כמו מייקל פלפס, ריאן סיקרסט, או קייטי פרי לדוגמא. אלו חבר’ה שעוד לא יצא לי לצלם ואני מאוד מעריך את מה שהם עושים. יש דמויות מוכרות שכבר צילמתי, אבל אשמח לצלם שוב, הפעם באחד-על-אחד כמו ג’יי-זי, ביונסה, ליידי גאגה ואחרים. בכלל, אשמח לצלם שוב את כל מי שכבר צילמתי. תמיד אפשר לשפר…

 שחקן הטלויזיה/קולנוע אדריאן גרניה (הפמליה”) בצילומים שנערכו לאחרונה בניו יורק

54

ש: איך נראה בשנים האחרונות סדר היום שלך?

ת: לרוב אני מתחיל את היום בלענות על מיילים, לסיים לערוך תמונות מהיום הקודם, לשלוח/להעלות את התמונות לאן שצריך ולסגור פינות אחרונות.

בשעות הבוקר המאוחרות אני מגיע למשרד, שם אם יש לי צילומים באותו יום אז אני מארגן את הסט, בודק את התאורה ומתכונן לצילומים.

בשעות הערב או שאני חוזר הביתה לערוך את התמונות מאותו היום, או שיוצא לצלם הופעות/משחקים. יש תקופות שבקושי יש לי זמן לנשום, ויש תקופות שהכל הרבה יותר באיזי.  בגלל שאני עובד לבד, אז אני צריך לדאוג לכל האספקטים של הביזנס: מהתקשורת מול הלקוח, דרך הצילום עצמו, העריכה, העברת החומרים וגביית הכסף – ובנוסף לכל זה לדאוג לעדכן את הפייסבוק, טאמבלר, טוויטר, פליקר ושאר הפלטפורמות ולוודא שמי שעוקב אחרי יקבל עדכונים כמה שאפשר. לפעמים זה דורש ממני המון זמן וסבלנות, אבל בינתיים זה עובד בסדר.

בצילומים עם השחקנית וזמרת הקאנטרי ג’יינה קריימר

 24

ש: אתה מעדיף לצלם בסטודיו שם יש לך יותר שליטה בתאורה ובמה שקורה או בשטח שם יש יותר משתנים אבל הסביבה יותר “טבעית”?

ת: שאלה טובה, אני לא בטוח. לכל דבר יש את היתרונות והחסרונות שלו. מה שאני אוהב בצילום סטודיו זה שקודם כל זה מאוד אינטימי, ויותר קל לפעמים להתחבר ככה עם המצולם. גם כשיש זמן מוגבל, ברגע שהסטודיו מוכן אז לא צריך להתעסק הרבה בתאורה, ואפשר פשוט לצלם.

בחוץ אני אוהב לצלם כי לרוב זה נותן תוצאות הרבה יותר מעניינות, ומספק סיפור לתמונה. לרוב כשמגיע אלי זמר לסטודיו, אני מנסה לשכנע אותו לתת לי עוד כמה דקות לאחר הצילום בסטודיו, ולוקח אותו לכמה דקות לצלם בחוץ, גם אם אני לא יכול להביא איתי תאורה של ממש – לוקח רפלקטור, או פלאש קטן שאפשר להחזיק עם היד.

טקס הענקת פרס השחקן המצטיין במשחק פוטבול מזוית לא שגרתית

38

ש: האם יש דבר כזה מצולם “פוטוגני” או שצלם טוב יכול להוציא תמונה טובה של כל אחד?

ת: לדעתי יש אנשים שמצטלמים טוב ויש כאלה שלא. כמובן שככל שנוצר חיבור יותר טוב בין הצלם למצולם יש סיכוי טוב יותר שיצאו תמונות טובות יותר, אבל עדיין יש אנשים שגם אם הקשר טוב עדיין יצאו מוזר בתמונות.

עם ההכנה המוקדמת אפשר ללמוד קצת מה הזויות שמחמיאות למצולם יותר או פחות, איזה תאורה תוציא אותו באור חיובי או אם לנסות לצלם אותו רציני או צוחק. אז כמובן שיש דברים שהצלם יכול לעשות כדי לשפר את המצב, אבל לא הכל בתחום השליטה של הצלם.

דוגמנית על הסט – היש מצולמים פוטוגניים? 55

ש: אם לא היית צלם מה היית עושה?

ת: עובד בתחום המחשבים, שזה מה שאני בעצם עושה גם ככה…

כריסטינה אגילרה בהופעה36

ש: באיזה ציוד אתה משתמש? איך אתה מסתכל על המרוץ העכשווי להחליף מצלמה כל שנתיים-שלוש? האם המעבר לדיגיטלי עשה טוב לעולם הצילום? (יצא לך עוד לעבוד עם אנלוגי בכלל?).

ת: בימים אלו המצלמה שלי היא הניקון D800 המדהימה, ואני משתמש ב-3 עדשות עיקריות: 24-70 מ”מ f/2.8 ו-70-200 מ”מ f/2.8 וגם ב-50 מ”מ f/1.8.

לדעתי המעבר לדיגיטלי שינה לגמרי את עולם הצילום. הדור המבוגר יגיד אולי ששינה לרעה, ואני טוען ששינה לטובה. תמונות חדשותיות מגיעות היום תוך מספר שניות לכל כלי התקשורת, לא צריך לחכות יום או יומיים כדי לראות את התוצאות. בנוסף מבחינה אישית, הרבה יותר קל ללמוד צילום במצלמה דיגיטלית, בניגוד למצלמת פילם שתהליך הלמידה עליה הוא ארוך פי כמה.

אין לי בעיה עם החלפת המצלמות כל 2-3 שנים, בסופו של דבר, בניגוד למצלמות הפילם, המצלמות הדיגיטליות משתפרות בצורה משמעותית מדור לדור, ומצלמה שלפני 3 שנים הייתה מדהימה, היום היא פחות מבינונית יחסית לדגמים החדשים. הניקון D300 שאיתה צילמתי עד השנה הייתה מדהימה, אבל מרגע שעברתי ל-D800 אני לא יכול לחזור לצלם עם ה-300, היא מרגישה לי כל כך הרבה פחות איכותית.

יש אירועים הדורשים הרבה מעבר לציוד הבסיסי – ציוד לצילום אירוע בוושינגטון

15

ש: מהי מצלמת החלומות שלך? מה חסר לך במצלמה?

ת: ה-D800 מבחינתי היא מצלמת החלומות. אם הייתי יכול להוסיף שם 2-3 אופציות, כמו נניח צילום מהיר ברצף (היא מצלמת כ-4 תמונות בשנייה, שזה בסדר, אבל לא מהיר כמו ה-D4 או ה-D300 לדוגמא), היא הייתה באמת המצלמה המושלמת. כמובן שהייתי שמח גם אם היה חיבור פשוט ל-FTP [שרת. ע.ג.] דרך המצלמה ודרך פשוטה לשלוח תמונות ישר מהמצלמה לאן שצריך אם צריך.

פורטרט עצמי קפוא. המצלמה הופעלה עם שלט ואצבעות הרגליים

46

ש: פוטושופ – כלי נפלא או רעה הכרחית?

ת: מבחינתי בלי פוטושופ אני כצלם לא קיים. צילום זה ללא ספק 50% מהעבודה, וכדי להוציא תמונה מוגמרת וטובה, אין ברירה אלא להשתמש בפוטושופ, גם אם זה לדברים קטנים. אנשים צריכים להבין שגם בתקופת הפילם היו עורכים תמונות – אמנם בחדר חושך ולא עם עכבר ומסך, אבל עדיין ערכו. לא חייבים להקצין ולערוך כמו משוגעים, אבל תיקוני צבע קלים, קרופ בהירות וכו’ זה דברים שמשנים לגמרי את התוצאה הסופית.

פורטרט עצמי. לא מומלץ לנסות בבית (או בשום מקום אחר)32

ש: פרגן (שני צלמים בינלאומיים ולמה)

ת: איימי לין – היא ללא ספק אחת הצלמות הכי מוכשרות בעולם כיום, ומה שמדהים זה שהיא בסך הכל בת 23. איימי מרימה הפקות ברמה מטורפת גם בתחום הסטילס וגם הפקות וידאו כבר כמה שנים, ועובדת עם צוות שלם של אנשים – ממאפרים, מעצבי אופנה ומה לא. היא מבחינתי אחת הצלמות שהכי מעניין לראות – גם את סגנון העבודה, וגם את התוצאות הסופיות. אתפלא אם לא תהפוך בעתיד לשם דבר בשוק.

בנג’מין וון וונג – צלם צעיר שעד לפני שנה אף אחד בעולם לא הכיר וכיום הוא מתחיל להתבסס כצלם עולה, מצליח וכשרוני. לא רק שהוא מצלם דברים מטורפים ברמה בינלאומית, הוא גם מתעד הכל בוידאו ויוצר סרטוני “מאחורי הקלעים”, כדי שצלמים אחרים יוכלו לראות קצת מהדרך שבה הוא עובד. כיף לראות את העבודות שלו, וכיף לראות את צורת העבודה שלו מאחורי הקלעים [Von Wong הוא אורח קבוע באתר ופרויקטים שלו כיכבו ב-MegaPixel לא אחת ע.ג.].

ש: חוץ מצילום מה התחביבים שלך?

ת: אני אוהב כדורסל וכדורגל, מוזיקה (לא לשיר, רק להקשיב), אוכל וכמה שיותר שינה. שמח שיוצא לי לשלב את כל התחביבים שלי ביחד (חוץ מצילום שינה, זה עוד לא יצא לי לעשות).

להקת בלאקברי סמוק בסשן בסטודיו49

ש: תן כמה טיפים לצלם ישראלי שרוצה להצליח בתפוח הגדול.

ת: לא חושב שיש לי טיפים ספציפיים לניו יורק או למקום אחר. בגדול הכי חשוב זה לצלם בסגנון שלכם. אם תעשו את זה טוב, תקבלו עבודות שתרצו לעשות. אם תציגו תמונות שאולי נראות טוב, אבל הן לא באמת ‘אתם’, ולא בסגנון שאתם באמת אוהבים לצלם – תקבלו עבודות שאולי יביאו כסף, אבל לא יהיו משהו שתיהנו לעשות.

תשמרו על הסגנון

33

גם חשוב שתמצאו את התחום שהכי מעניין אתכם לצלם. אם זה צילום אוכל – אז תתמקדו באוכל. אם זה צילום חדשות אז תתמקדו בחדשות. אל תצלמו משהו כי זה אולי יביא לכם תהילה רגעית, או מפגש עם מפורסם כזה או אחר. אם תתמקדו במה שאתם באמת אוהבים, ותתמקצעו בתחום הזה, תצליחו הרבה יותר.

פורטרט עצמי28

ש: לסיום, מה התמונה שלך שאתה הכי אוהב?

ת: יש הרבה תמונות שאני אוהב. אם אני צריך לשפוט מבחינת הצלחה, אז יש שתי תמונות שהצליחו יותר מכל תמונה אחרת שצילמתי: תמונת הצעקה, והתמונה של ניו יורק שצילמתי ממסוק במלאת עשור לאסון התאומים, תמונה שזכתה להיכלל בתמונות השנה של מגזין לייף, וגם בתמונות השנה של המגזין ואניטי-פייר בסוף 2011.

ניו יורק בערב השנה העשירית לציון אסון התאומים. תמונה שצולמה במסוק שהושכר עבור מטרה זו.

2גלאי עם תמונת השנה שצילם במגזין LIFE (קרדיט: לורה קסקוף)

19

עוד על נועם גלאי ניתן למצוא באתר האינטרנט שלו, בעמוד ה-500px ובפליקר. ניתן לעקוב אחרי נועם בפייסבוק ובטוויטר.

טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב 

4 תגובות

  1. Avatar

    מעוז

    26/10/2012 ב 10:47 AM

    יצא לי להכיר את נועם בברצלונה. הוא צילם את הפיינל פור עבור מכבי ואני צילמתי בשביל אחד הספונסרים, חשוב לי לציין שנועם לא רק צלם מוכשר אלא גם בן אדם מקסים ואדיב. כשנפגשנו במקרה באוטובוס בדרך לאיצטדיון דיברנו קצת וסיפרתי לו ששמעתי על סיפור הצעקה ומאוד התרשמתי מהדרך שהוא התמודד עם כול הסיפור. ואז, נועם שאל אותי אם אני מצלם עם ניקון, שעניתי בחיוב הוא אמר לי שניקון הקימו דוכן באיצטדיון הכדורסל ושהם משאילים בחינם עדשות לכול צלמי ניקון. כמובן שהתרגשתי מהמידע ונועם אפילו הוביל אותי לדוכן משום שגם הוא מן הסתם היה מעוניין בעדשה או שתיים. אלא מה, כשהגענו לדוכן נשארה רק עדשה אחת וכשאמרתי לו שכמובן לו יש עדיפות לקבל את העדשה הוא התעקש שנתחלק ושחצי מהזמן אני אשתמש בעדשה ובחצי השני הוא. הייתי המום מהאדיבות שלו ומהרצון שלו לסייע לי גם ביום הצילומים. כן ירבו צלמים כמוך נועם!!!!!

    השב

  2. Avatar

    יוסי רוזנבוים

    26/10/2012 ב 3:44 PM

    כתבה מהממת !!!
    בתור אחד שמכיר את נועם עוד בתקופה ששנינו היינו פעילים מאד בפורום של מכבי-פאנס, הכל מדוייק פה.
    צלם מוכשר…ומעבר לזה אחלה בן אדם שבעולם
    תמיד שיש לי שאלה, הוא עוזר ומייעץ בכל שעה שאני רק פונה אליו
    תמיד כיף לדבר איתו, ולראות מה הוא עושה בארה”ב.

    נועם תמשיך כך !!! ובקרוב ניפגש !!!

    השב

  3. Avatar

    Giora

    28/10/2012 ב 1:59 AM

    איזה כיף של כתבה! גם השאלות, גם התשובות וכמובן שפע התמונות שממחישות את המדובר, פשוט בית-ספר שלם. בטוח אחזור לעיין וללמוד מזה עוד כמה וכמה פעמים. שאפו לכם וכמובן לנועם; צילומים מרהיבים!

    השב

  4. Avatar

    tttt

    15/02/2013 ב 11:43 PM

    שאפו עצום על התמונות!!!!!!!!
    הדרך שבה התמודדת עם סיפור הצעקה הדהימה אותי. החשיבה היצירתית שלך מפליאה אותי כל פעם מחדש… אתה מודל לחיקוי לכל צלם בעולם. אתה אדיר.
    כשאני אהיה גדול, אני רוצה להיות נועם 🙂
    חובב צילום בן 13

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *