קרוב לאפס מעלות מכרבלות אותי בשלוש שכבות, מגפיים, כובע חם עם מגיני אוזניים וכמובן כפפות – מה שלא עוזר לשלוף את המצלמה מהתיק שטלי השאילה לי. סנטראל פארק בניו-יורק הוא יעד מועדף מבחינתי, בכל מזג אוויר, והכרכרות הצבעוניות שחונות בשוליו הן נקודה מצויינת להתארגנות ולצילומים ראשונים בעיר המדהימה הזו. תוך כדי הליכה אני בודק תאורה ומכוון את העניינים כשלפתע אני שומע צפצוף משונה שמורכב בעיקר ...להמשך קריאה »

תמיד אהבתי צילום. עוד בילדותי רכשו לי הורי מצלמת Canon PowerShot A510 פשוטה, והתחלתי לתעד את המשפחה והחיים שלי באופן שוטף. עבר זמן, וחסכתי מספיק כסף קניתי לעצמי Nikon D40 עם עדשת קיט 18-55mm וחצובה. במשך יותר משנה, ניסיתי לצלם את כל סגנונות הצילום: רחוב, נופים, פורטרטים, ספורט (כדורגל בשכונה גם נחשב) וסטודיו. האחרון, תפס אותי ולא נתן לי לעזוב. גיליתי את עולם הפלאשים, הרקעים ...להמשך קריאה »

צילום הופעות הוא אחד מתחומי הצילום המאתגרים, המיוחדים והמספקים שיש לדעתי. אחרי מעל שש שנים שאני מצלם הופעות אפשר להגיד שנדבקתי בחיידק הזה. אתה מגיע לאולם/בר, לרוב הכל עדיין חשוך ואין יותר מדי רמזים למה הולך לקרות על הבמה בעוד מספר דקות – איך התאורה תהיה, מה יעשו האמנים ואיזה רגע אתפוס. לא משנה אם זה אמן שצילמתי כבר כמה פעמים. יש משהו בחוסר ודאות הזו שממכר, אצלי ...להמשך קריאה »

שמי עמי חסון ועד לשנת 2010 צילמתי בעיקר שמחות משפחתיות, טיולים וכ"ו כתיעוד בלבד. גם העובדה שבין השנים: 1989-2001 ארגנתי את תערוכות הצילום "פוטומיקס" בגני התערוכה בתל אביב, לא חיברה אותי מהותית לענף הצילום. כאמור ב-2010 האסימון נפל. התחלתי לצלם תוך הבנה שדרך העדשה ניתן "לייצר" ולהראות  יופי, כולל מהדברים הפשוטים המקיפים אותנו ביום יום. הבנתי שהצילום, מעבר לפונקצית התיעוד (החשובה כשלעצמה), מהווה גם פתח ליצירתיות ...להמשך קריאה »

מאז סיום לימודיי לתואר B.Sc במדעי הים והסביבה הימית, השתתפתי במספר "דיגומים" או סקרים תת ימיים אשר בוצעו בראשות "חקר ימים ואגמים לישראל"- חיא"ל. השתתפותי בסקרים אלו קשורה רבות לעובדה ש"פיתחתי" יכולת מרשימה לצילום קוואדראטים מתחת למים בתקופת לימודיי בעקבות בעיה שזיהיתי בקרב המדענים הימיים בצילום תת ימי. היכולת לצלם קוואדראט אינה קשורה רק ביכולות הצלילה או הצילום שלי אלא מתחילה הרבה לפני זה, על שולחן ...להמשך קריאה »

כשהוצאתי את ה-Certo Dollina* העתיקה מתוך תיק העור המתפורר שלה, הזכרתי לעצמי שזו מצלמת פילם, מבוגרת אפילו ממני בכמה שנים טובות, ולכן אני חייב להאט ולכוון מחדש את תנועת האצבעות שכל כך מורגלות לדיגיטלי. אני לוקח אותה בשתי ידיים, מרגיש את גוף המתכת הפשוט והמחוספס קצת זר ומוזר לאחיזה, אבל אז הקופסה הזו פשוט לוקחת אותי עשרות שנים אחורנית – גורמת לאצבעותי ללכת בעצמן ולחפש ...להמשך קריאה »

"איש באמונתו יחיה" וכך גם אישה ומטפחתה. הקשר שלי לעולם המטפחות התחיל קצת לפני שהתחתנתי. כבר במהלך ההכנות הקדחתניות לחתונה אשתי החלה לבלות שעות נוספות מול המראה בנסיונות בלתי פוסקים למצוא את הקשירה שתחמיא לה. המשבר שחוותה במעבר בין חיי השיער הפרוע של הרווקות לבין חיי השיער הממוסדים של הנישואין היה ניכר. נדמה לי כי הקושי שלה ושל רבות אחרות העוברות תהליך דומה הוליד מגוון רחב של סגנונות ...להמשך קריאה »

כשיצאתי מהרכב קצת לפני 06:00 בבוקר והתקדמתי בכיוון האורווה, מגרש החנייה היה עדין שומם, המשרדים נעולים ואפילו הסוסים שהציצו מתוך התאים שבמרחק – נראו לגמרי מנומנמים. השמש עוד לא זרחה אבל אורה כבר החל לגרש את החושך, צובע הכל בגוונים חמים, ובאוויר בוקר הקריר ממש יכולתי להרגיש בעורפי את הליטוף שבא עם התאורה. עוד כמה דקות זה יעלם, לכן אני מחיש את צעדי, האצבע כבר ...להמשך קריאה »

השריפה הנוראית שהתרחשה ביערות הכרמל בחודש דצמבר לפני כשנתיים היא אש שלא דועכת, הגחלים עדין רוחשים, מותירים כוויות בלב המשפחות שאינן מוצאות מרגוע, גם לא ניחומים על אובדן חיים כל כך יקר. כמה ימים לאחר השריפה נסעתי, כמו רבים אחרים שהתקשו להכיל את האסון, ליערות הכרמל. הכביש המוביל לתוך יערות הכרמל נראה בתחילתו ירוק ומזמין, לא הסגיר או הסתיר את מה שעומד להגיע בעיקול הדרך: בבת אחת הכול ...להמשך קריאה »

כשמישהו שולף מצלמה מולי, אני מיד שולפת חיוך. חיוך אוטומטי. גם מול מצלמות לא אוטומטיות. למעשה, החיוך לא תמיד הופיע בתצלומים. מהמצאת המצלמה ועד תחילת המאה ה- 20 נדיר היה למצוא חיוך בתצלום. ממחקר קצר שעשיתי גיליתי שיש השערות רבות לכך וביניהן: זמן חשיפה ארוך: למצלמות הראשונות נדרש זמן חשיפה ארוך שדרש ממבקשי הפורטרט יכולת לשבת זמן רב בלי לזוז כדי להימנע מתמונות מטושטשות. חיוך טבעי ...להמשך קריאה »