זווית אישית צילום רחוב ככלי משפיע ע״י נינו הרמן פורסם ב 22/08/2010 10 0 לפני למעלה משנה חזרתי לצלם, אחרי כמעט 15 שנים של הפסקה. חזרתי לעידן אחר – דיגיטאלי, וגם חזרתי לצילום ממקום אחר בתוכי. חזרתי לרחוב שממנו התחלתי בשנות השבעים כצלם עיתונות. אז צילמתי ממקום פחות מודע לאדם שבי, לאדם שמולי, ויותר מכוון מטרה. הרבה פעמים שכחתי שמולי עומד בן-אדם, כי הייתי מכוון להצלחה. היום אני יודע שלהיזכר להיות אדם, זה לראות את האחר ולראות את עצמך ולדעת שזה אותו דבר. ברקע שלי קריירת צילום ארוכת שנים כצלם עיתונות, דרך היותי צלם במשרד ראש הממשלה מבגין עד פרס שאיתו המשכתי כצלם אישי. אחר כך עבדתי כעורך צילומים בדסק החדשות של מעריב, יועץ תוכן וויזואליה ב”סט-הפקות” , יצרתי סרטי תעודה משפחתיים כצלם, עורך ומפיק. ב-1996 התחיל השינויי. היה בי רצון לעבור ממתבונן החוצה למרחב אחר. נחשפתי לדרך ולמורה והתחלתי מסע מרתק של לימוד חכמה כידע חי. בשנת 2000 איבדנו את יאיר בננו שהיה צלם צבאי ונהרג בתאונת דרכים בדרך הביתה לנטף. הכאב הבלתי נסבל והעצב העצום דחפו אותי להכריע במה לבחור, באיזה נתיב ללכת. אני מודה לנשמתי, לרעייתי תחיה ולילדי איתן ודניאל שהיה בנו הכוח והרצון לבחור בנתיב של התמרת הכאב לעוצמה ואהבה. עשינו ואנחנו עושים דרך ויש בנו שמחה ליצור ולברוא את חיינו כל יום מחדש. זה מה שאני מביא איתי היום לצילומים, לרחוב, למפגש עם אנשים. יש בי אהבת אדם, יש לי רצון לבוא בין אנשים, להעצים אותם, להראות להם את היופי שלהם. את הרגעים הקטנים של החיים, זו עבורי מהות החיים. תמונה: נוקי בקפה “קבינה” שדרות ושינגטון בפלורנטין ברקע אניטה, אור מצוי של בין הערביים (צילום: נינו הרמן). הרצון שלי ליצור צילום שנוגע, שפוגש ומזכיר למתבונן משהו על אנושיות, על יחד, על אינטימיות, חיבור בין אנשים, על פשוט, על תמים. יותר ויותר אנשים מספרים לי שהצילומים פוגשים אותם במקום הזה אליו אני מכוון וזה מאוד מרגש ומעצים אותי. “זה לא הטכניקה, או האור, או המקצועיות, זה משהו אחר השייך למרחב שמעבר למילה, “לא יודע להסביר, נגעת בי…”. עם הזמן התבהר לי כיצד מתרחש הקסם הזה, בצילום כמו גם בשאר מרחבי החיים אני פועל עם אותה חוקיות של התכוונות ומימוש. אני עובר מסע עמוק של חיבור לחוקיות היקום – אותם חוקי תודעה שמתקיימים תמיד, ללא קשר אם אנחנו מאמינים בהם או לא. ראייתי עוברת דרך ניסוחים שרונית גלפו, מורתי וחברתי, אימנה בהן את עיניי, את תודעתי וליבי. למדתי שאפשר לקדד מושגים אחרת ממה שאנו מכירים בהגיון הרווח. לדוגמא: המילה “אומץ לב” בהגיון האחר משמעותו המאמץ הנדרש לחזור אל הלב. כששמעתי זאת לראשונה חשתי את האמת שבדבר, גם אם לא הבנתי עד הסוף את המשמעות שמאחורי הדברים. התחלתי להתנסות, לדבר, ראיתי שלהביא דיבור אמיתי, נוגע, אינו פשוט לי. חשתי שיש בי עילגות. חזרתי לעצמי כי הבנתי שנדרש ממני אומץ לפתוח את הלב מעבר לרגשות הרגעיים. התחלתי לחוש באותו מאמץ הנדרש כדי לחזור אל הלב. לקחתי את המילה אומץ למרחב הצילום. מה נחשב צילום אמיץ בעיני? אמיץ לא על מנת לכבוש לעצמי שם ותהילה בעולם, על חשבון אנשים אחרים, אלא אמיץ שיש בו אחריות כלפי עצמי, כלפי האחר. משם אני חוזר לצילום, ליצירה, למרחב האדם, מלא אהבה, ובמפגש שלי היום עם אנשים אני מביא גל אנרגיה שאנשים חשים בו ומתמסרים אליו באמת ובפשוט. אותו אמון והתמסרות שאני מקבל מאנשים מאפשר לי להמשיך את התנועה שלי בפשטות ובתמימות ומאפשר ליצירת הלב לנבוע לאט לאט. תמונה: צליל בהפסקת עישון ב”הודנא” פלורנטין ביו הערביים + תאורת מכוניות (צילום: נינו הרמן). למדתי שאני עושה אמנות על אנשים שחוזרת לאנשים, אני הולך ברחוב רואה, מרגיש, נוגע, מנציח-לרגע, מעביר. דרך הצילום מזכיר לעצמי ולאחרים שאין משהו גדול יותר מהיום. משהו בי רוצה לצאת החוצה לעוד ועוד אנשים ולספר להם מה מיטיב איתי, לספר להם שזה אפשרי לראות דימויים כאלה של אנושיות, קרבה, אינטימיות, אמון, גם בחייהם שלהם. אז איך זה עובד? אני מדמה בעיני רוחי את המקום הבא שאליו אני רוצה להגיע, מדמה את הדבר אותו אני רוצה לפגוש, מדבר איתו, והוא כבר מחכה לי. זה דורש ממני לשאול עצמי השקם והערב מה הרצון שלי, למה אני מכוון, איזה דימויים אני רוצה לקרב לחיי? למדתי שלאן שאני מפנה את תשומת ליבי, את המשאבים של הלב שלי – לשם הולך המימוש, לשם הולכים החיים שלי. זו חוויה מדהימה לראות את מושאי הדמיון שלי מתממשים. הכי חשוב לומר כאן שנדרשים תשומת לב וניתוק מהתוצאה, לאחר שיצרתי בי כוונה אני מנתק עצמי מהתוצאה, לא עוסק בזה, פשוט מניח ליקום לעשות את העבודה, זה יכול לקחת יום, שבוע, או שנה, אבל למדתי עם הזמן לראות שזה מחכה לי, רק לי. יש לי הרבה דוגמאות לכך ביום יום. הבלוג שלי מלא מצבים אנושיים או דימויים או צבעים שאני פוגש, מצלם, שדמיינתי אותם, שביקשתי לקרב אותם בעיני רוחי, שהתכוונתי אליהם והם הופיעו בדרך כלל במקום לא צפוי. עם הזמן אני יותר ויותר מודע לחוקיות הזו. תמונה: ג’ואל קנטור במפגש מקרי לגמרי ברחוב עם בתו נעמי בפלורנטין. שניהם חברים שלי לא ידעתי על בואם וזכיתי להיות ברגע מכונן בו הזדמן לי היות נוכח. רגע של חיבור עמוק שאני מאוד אוהב, רגע אינטימי אותנטי של שני אנשים יקרים מאוד (צילום: נינו הרמן). כל פעם שאני ער להקשר כזה אני מתפעל מהחוקיות הזו, זה כל כך לא מובן מאליו וזה גם היופי של החיים, שלצד ההתכוונות והרצון יש לא נודע גדול ואין הבטחה – ברור לי שמי שמעז לצאת לחיים, להתנסות – חווה ניסים. הרבה מהצילומים שלי נוצרו כך. אודה שלקח לי זמן להבין שזה פרי ההתכוונות שלי, שזה מה שביקשתי לזמן לחיי, לקח לי זמן להבין שאני מסוגל לברוא את המציאות של חיי בהרבה יותר מרחבים ממה שהאמנתי, לצד המורכבות שקיימת. ברגע שראיתי זאת, והסכמתי שאני מסוגל להרבה יותר ממה שאני מאמין על עצמי, השתנו חיי והשתנו מן הסתם גם הצילומים שלי. הבלוג שיצרתי הוא עוד צורת ביטויי של הרצון לחלוק, לשתף, ליצור יחד. זהו מרחב חדש שהכרתי שמאפשר לי להציג את עבודתי לאנשים. אני מעלה תצלומים ודיבור לב ונהנה ממשובים מעצימים. הבלוג הוא בהחלט יצירת לב שלי – יום ועוד יום של יצירה, פעימת לב אחת ועוד אחת ומה שנוצר הוא מרחב שמביא את פירות העשייה, הכי פשוט ונגיש לכל אדם. דרך הבלוג אני מגיע לעומק, לרוחב, להרבה אנשים, בדומה לרשת אשר לאט לאט מתפרסת אל המרחב. יש בצילום שלי ז’אנר אחר של צילום רחוב, לא טוב יותר או פחות משל אחרים, אלא אחר. האור החזק הדרמטי של היום הישראלי שלח אותי למצוא מענה לצילום רחוב אחר. אני אוהב לצלם בשעת השקיעה ובשעות הערב המאוחרות, לתוך החשכה עם האור או העדר האור המצוי. אני אוהב את האור הזה של בין הערביים, אז מתחיל משחק מדהים של חיבור בין תאורת רחוב כתומה והאור הכחול של רגע לפני החשכה. ואת האפשרויות שפתח הצילום הדיגיטלי לצילומי לילה. אני לומד שיש לי פלטה של צבעים חדשים שלא הכרתי, אני מגלה כמו צייר שיש רגעים ואורות שאליהם אני מכוון. אולי אני ניזון שלא במודע מעולם תרבותי שלם שספגתי לתוכי עוד מבית הורי, עולם של תרבות אירופאית, ציור וצילום שחשפו בפני אימי לורה, שהייתה ציירת ואבי גבי, איש אשכולות רנסאנסי. העידן הדיגיטאלי מאפשר היום לחלוק מהר, להראות אני מאמין שהשינוי יבוא מאנשים, מהרחוב, לא מהמנהיגים ולא מהמדיה וכדי שזה יקרה צריך להזכיר לאנשים שאפשר אחרת. אנשים חווים כל כך הרבה חוויות ולא משתפים בדיבור אמיתי ונוגע. דומה שכרגע העולם עסוק יותר בלייצר דרמה. יש כל כך הרבה תוכניות פטפוט בכל הרשתות, מאשר דיבור לב אמיתי ומהותי. אני חווה יותר ויותר שהצילום שלי בא לספר סיפור שיש בו נגיעה ביופי של האדם. הרצון שמניע אותי הוא לא לייפות את המציאות, או לייצר מציאות סטרילית של צעירים יפים ומנותקים, אלא להפנות תשומת לב למרחב אחר שאני רואה ואוהב. מרחב שונה מזה שהתרגלנו לראות בחיי היום יום שלנו. כשהתקשורת מפנה את מלוא תשומת הלב לניכור, לקושי, לדרמה, היא בעצם מסכמת את חיינו כעוד יום של כרוניקה קשה שמציגה את הסיפורים הקשים כחזות הכל. כל כך הרבה תמונות של סבל מצולמות כל יום והעולם מסרב להשתנות. רק תמונת העולם הופכת לקשה יותר, ובמקרים רבים אוטמת את לב האנושות. כשאני מסתובב ברחובות פלורנטין חוזות עיני בהרבה עוני, באנשים קשיי יום ובהומלסים. אני בוחר שלא לצלם אותם. תמונה: נילי פינק, הכנות למסיבת רחוב בדרום תל אביב (צילום נינו הרמן). אני בוחר ליצור “סרט” של פחות דרמות ויותר נגיעה אישית, מפגש, הסכמה, דיאלוג עם המצולמים, ואז אני חותר לרגע בו המצולמים שוכחים מנוכחותי ואז מתאפשרת חזרה לאוטנטיות של הרגע המכונן, לדוקומנט אמיתי. אני מקפיץ את המציאות למרחב אחר קסום ומבקש לומר במובן העמוק שהחיים הם סרט, וכל אחד יכול לברוא את הסרט שלו. אני לא מביים, ולא מטפל בתצלומים בפוטו שופ, פשוט כמו שאני חווה ורואה רגעים של כל אחד. נינו (חנניה ) הרמן – צלם ,אמן, מורה. בלוג צילומים: מרחבי הלב נגיעה באדם. נינו הרמן אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay. למה שתסמכו עלינו?
LensVid Talk (פרק 1): סוני A6700, תאורות GaN, פילטרים ננעלים ועוד היום אנו גאים להביא בפניכם את הפרק הראשון של LensVid Talk (מתוך אתר הבת …
מוצר ראשון מבית LensVid בשיתוף חברת SmallRig – ה-mini L-Shaped Mount Plate אנו גאים במיוחד לפרסם היום את המוצר הראשון פרי פיתוחנו – ה-mini L-Shaped Mount …
LensVid Talk (פרק 2): ZHIYUN Crane 4, DJI Air 3, Came-TV V-Mount Clamp ועוד אנו ממשיכים היום בסדרת של LensVid Talk (מתוך אתר הבת שלנו בשפה האנגלית), שיחה …