ראשי זווית אישית הילד הקטן בים השחור

הילד הקטן בים השחור

11
0

בני ברק, צהרי היום הכי חם בשנה. אלפי חליפות שחורות עוטפות אותי מכל עבר. מבעד לעדשת המצלמה אני לא שמה לב שיצרתי אי קטן בתוך ים החרדים המיוזעים. "גברת, לכי מפה! את לא רואה שכאן הגברים?", נזף בי אחד מהם, ולפתע הבנתי היכן אני נמצאת. אימצתי את המצלמה לחיקי ופילסתי את דרכי במבוכה אל מחוץ לקהל הגברים הרחב בהפגנת הענק. לפי הכריזה המשתקת, הרבבות התכנסו כדי לתמוך בהורים הצדיקים מעמנואל שנאסרים היום על קידוש השם. או במילים אחרות, מעדיפים להיכנס לכלא מאשר לשלוח את בנותיהם ללמוד עם בנות ממוצא ספרדי.

נדחקתי אל שולי הרחוב. מהמרפסות הציצו מאות ראשים צפופים, גברים נשים וטף. על גגות הבניינים הסמוכים אברכים משקיפים על ההמון שממלא את הרחובות. באותו רגע, כלואה בגובה כתפיהם של הסובבים אותי, הצטערתי על כך שלא בורכתי בגובה נוסף. שניים שלושה מטרים היו עוזרים במקרה הזה. מספר צלמי עיתונות העפילו על מתקן טלפון ציבורי קרוב, אחד מהם טיפס על עמוד והצליח ללהטט כמה תמונות מגובה סביר. אני רציתי יותר.

תוך כדי התנצלויות תכופות ומרפקים שלופים, פילסתי את דרכי לכניסת הבניין הקרוב. אם ספרדייה משכה את זרועות ילדתה ומלמלה פסוקי זעם כשהיא נמלטת מהמקום. אף אחד מהנוכחים לא אמר לה מילה. בחדר המדרגות גיליתי שאני לא לבד. חצי בני ברק ניסתה להיכנס לדירות הסמוכות למרכז העניינים, כדי להשקיף על ההמולה מלמעלה. בנחישות עברתי דלת דלת ונקשתי בנימוס. צלצלתי בפעמון. המתנתי. אין קול ואין עונה. שני שבבניקים צעירים הביעו עניין במצלמה, וסיפרו שאין לי סיכוי להיכנס לדירות בבניין. הם כבר ניסו את כולן.

כמעט מיואשת טיפסתי קומה נוספת. גבר חרדי גדול גוף ומזוקן עמד במסדרון עם ילדו הקטן, פנה לעבר אחת הדלתות ופתאום הבחין בי. נעצרתי לידו בדממה והמתנתי לבאות. אם הוא יהיה זה שידפוק בדלת, חשבתי, יהיה לי סיכוי טוב יותר להצליח להיכנס. הוא נקש מספר נקישות והביט לעברי שוב. "את צלמת?", הוא שאל לפתע. הנהנתי בראשי. "מטעם מי את מצלמת?", שאל. סיפרתי שאני מצלמת עבור עצמי מתוך עניין, והייתי שמחה להיכנס לאחת הדירות כדי לתפוס זווית טובה יותר. חייכתי חיוך קטן, אך פניו נותרו קפואות. הוא הנהן בחדות, דפק שוב על הדלת ודרש בקול זועף מדיירי הבית לפתוח אותה.

תוך מספר דקות נפתחה הדלת בחרך צר. אישה די מבוגרת הציצה החוצה, ושאלה את החרדי שהתגלה בפניה מי הוא וכיצד היא יכולה לעזור. החרדי התעלם משאלתה ואמר לה בתקיפות את המילים הבאות ממש: "גברתי, יש כאן צלמת שנשלחה לצלם את ההפגנה מטעם עסקנים חרדיים חשובים מאוד! בהוראת רבנים, את חייבת לתת לה להיכנס ולצלם מתוך הדירה".

האישה הציצה לעברי, החזירה מבטה לפניו הקשוחות של האיש שמולה, ומלמלה מיד: "בוודאי, בוודאי. בואו, היכנסו". הדלת נפתחה ומצאתי את עצמי בסלון הדירה הצנועה. החרדי המזוקן פנה לכיוון חלון המרפסת, אשר אכלסה כמות רבה יותר של ילדים משהייתי יכולה לשער. "פנו מקום לצלמת!", הוא הכריז בקולו המאיים, "היא צריכה לצלם מכאן". מספר זוגות עיניים קטנות הסתובבו לעבר פניי הנבוכות. ניסיתי לומר שזה בסדר, ואסתדר גם כך, אבל הילדים הממושמעים פינו לי לפחות חצי מרפסת. הנהנתי לאות תודה לעבר הילדים ולאותו איש חרדי זר, שהחליט מסיבה לא ברורה לשקר בשבילי, וניגשתי לפתח המרפסת. המחזה שנגלה לפניי מאותו מקום היה לא פחות ממדהים.

אלפי כובעים שחורים כיסו את רחובות העיר. אי אפשר היה להבחין בשמץ של אספלט. אף זווית צילום לא הצליחה לתפוס את גודל ההמון שהתקבץ אותו יום לוהט, באחדות ונחישות שלא ראיתי באף מקום אחר. מתוך רמקולים אדירים נשמע קולו של אחד האבות שעתידים היו להיעצר באותו היום. סיפר כיצד ילדו הקטן האשים את בתו בכך שבגללה אבא עומד להיכנס לכלא. "אינך מבין, אמרתי לבני הקטן, לא בגללה אני נכנס לכלא", קרא בפאתוס, "אלא בזכותה אני נכנס לכלא ומקדש שם שמיים!".

ההמונים מחאו כפיים בסערה. אחת הנשים הצעירות שעמדו לצידי התרגשה עד דמעות, ושאלה את דרי הבית: "תגידו, רק ההורים מעמנואל ייכנסו לכלא, או שיש אפשרות שעוד אנשים יקדשו כך שם שמיים?". לא התאפקתי, ושאלתי אותה אם היא מתנדבת. היא השיבה לי מבט המום, והחלטתי לחזור בשתיקה למלאכת הצילום.

השחלתי את המצלמה בין סורגי המרפסת, ופתאום מבין שורות הבגדים השחורים הציץ לו ילד קטן. אביו הניח אותו לרגע על האדמה, כדי להרים דבר מה שנפל לו. ידעתי שזו הזדמנות הפז שלי. התמקדתי ככל יכולתי בילדון, שלא הצליח לראות דבר מבין האלפים שסביבו וחיפש מפלט מבין ראשיהם. "הסתכל לכאן", התפללתי בלבי, "מבט אחד למצלמה! קדימה!". הסיכויים קלושים, אני אחת מיני רבים על אחת מיני רבות מן המרפסות שמסביב. הילד האומלל הביט לצדדים, הביט לעבר אביו, הביט לעבר הגגות. מידי פעם הסובבים אותו הסתירו אותו מפניי, אך אני המשכתי והתמקדתי בו, משחרת לצוד את התמונה האולטימטיבית.

ברגע אחד הגיע אותו מבט חטוף. עיניים פעורות הסתכלו ממש לעברי, כאילו מתחננות להימלט מאותו מרבד אנשים אינסופי. לחצתי על כפתור הצילום. הרגע הוקפא. בלחיצה שאחרי, הילד כבר הביט לכיוון אחר, ומיד לאחר מכן נישא על ידי אביו ונעלם בהמון. משכתי את המצלמה, הודיתי למארחים ויצאתי אל דרכי חזרה. קיבלתי בדיוק את מה שרציתי. העיניים הזועקות מתוך הקהל השחור, זכו לתיעוד עולמים.

ביציאה ממדרגות הבניין, נתקלתי בכמות אנשים כפולה מזו שעמדה שם כשרק הגעתי. קולות ההורים הצדיקים, מקדשי שם שמיים, הרעידו את המקום. כשאני נוטפת זיעה, הבחנתי באנשי ארגון ההצלה כשהם מטפלים במספר מתעלפים. היה חם, כל-כך חם. אין ספק שהגיהינום הוא כאן.

אורית קופל: יוצרת, צלמת, כותבת ואמנית בנשמתה.

טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

11 תגובות

  1. ג.

    03/08/2010 ב 9:49 PM

    יופי של תמונה

    השב

  2. יאיר

    03/08/2010 ב 11:26 PM

    כתבה מרתקת. אין ספק שבנוסף להיותה צלמת מוכשרת אורית גם יודעת לספר סיפור

    השב

  3. יוסי

    04/08/2010 ב 9:15 AM

    סיפור התמונה מדגיש את המיוחדות שבה – תמונה אמיתית מהשטח ללא בימוי שמקפלת מאחוריה מסר חברתי עמוק.
    לדעתי קופחת בתחרות הפתוחה….אילו השפיטה היתה באמצעות אנשי מקצוע היית זוכה במקום ראשון בקלות.

    השב

  4. ז.ב

    04/08/2010 ב 2:55 PM

    תמונה ממש מעלפת
    והסיפור גם
    כל הכבוד

    השב

  5. kitzz

    04/08/2010 ב 4:41 PM

    אהבתי ת'סיפור וכמובן שגם את התמונה המיוחדת :-))

    השב

  6. תומר_יפה

    04/08/2010 ב 8:40 PM

    פריים אחד מדוייק שמספר את הסיפור כולו, תפיסה מצויינת.
    אני מסכים עם יוסי, זאת התמונה שהיתה צריכה לזכות בתחרות.

    השב

  7. galgal

    04/08/2010 ב 10:09 PM

    אור בים שחור.

    השב

  8. qm

    05/08/2010 ב 6:46 AM

    יופי של כתבה וצילום מדהים. בהצלחה אורית

    השב

  9. ilanka

    06/08/2010 ב 8:57 AM

    איזה יופי של תמונה ואיזה כשרון לתאר את מה שהתרחש שם. תודה לך והמון הצלחה בהמשך הדרך 🙂

    השב

  10. Crow

    06/08/2010 ב 2:41 PM

    תפיסת הרגע מה שנקרא, כל הכבוד אורית על התמונה המקסימה ועל הסיפור שמאחוריו.
    שיהיה לך המון בהצלחה בהמשך…

    השב

  11. frt222

    08/08/2010 ב 8:49 AM

    מרתק!!!

    תודה רבה על השיתוף, על הכנות…

    ואכן… לפעמים, הצילום האיכותי הוא עניין של תזמון, שלא תלוי רק בצלם… ועדיין, הצלם צריך להיות שם ולהיות מוכן לאותו רגע מיוחד…

    🙂

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *