ראשי זווית אישית יוצאת מהבועה

יוצאת מהבועה

1
0

לפני זמן מה נשאלתי בהרצאה אותה נשאתי מול תלמידי שנה ג' לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים, מהי משמעותה של הטכנולוגיה עבורי. לא נזקקתי ליותר מרגע קצר אחד כדי להלל את העידן בו אני חיה. כמי שנולדה כבדת ראייה וכבדת שמיעה, העולם עבורי הפך להיות עולם מתקשר ומתוקשר הרבה יותר כולל בתחום הצילום.

הצילום עבורי הוא אהבה ישנה שהוזנחה במשך שנים ארוכות. היא החלה במצלמה "פושטית" בגיל תשע וחצי שלבסוף נזרקה לפח על ידי הצלם המיתולוגי של עיר מגוריי כשסירב להמשיך לפתח תמונות ממנה. "צילום זו לא אמנות!" סברו בסביבתי הקרובה והטמיעו בנפשי הרכה, כך שתפסתי את התחום כתיעודי בעיקרו.

כילדה שביקשה לעצמה מקום בעולם קשה לה במיוחד, מצאתי אפיקי יצירה נוספים: הציור והכתיבה. הציור היה שאיפת חיי, עד כדי תקווה להיות אמנית מוכרת המציגה בתערוכות. מן הסתם נתפסה זו על ידי יקיריי כשאיפה מגלומנית לאור הנסיבות האישיות שלי.

נסיבות החיים גרמו לי להזניח את הפן היצירתי. והמצלמה? נשלפה כמעט רק בדרך למטוס כשאוטוטו דרכו רגליי בחו"ל…..ביקשתי לעצמי כמעין עין נוספת, שתשקף לי דברים שאולי הפסדתי בתהליך המתרחש בכל ביקור תיירותי.

איך זאת שלא התגעגעתי ממש לאותו חלק רב-הבעה בנפשי? כשאני מנסה לתת תשובה לכך, אני יכולה רק לשער שחשתי חוסר אמון ואמונה ביכולתי האישית המיוחדת הזו בתוך המאבק היומיומי המתיש להשתלב בחברה הרגילה.

המפנה הגיע רק לפני מספר שנים, כאשר חזרתי לכתיבה – פתחתי בלוג – ושילבתי בו גם צילומים. הדבר הביא להחלטה זוגית (האיש שלי ואנוכי) על שדרוג ציוד הצילום הפשוט שברשותי.

חבר טוב במיוחד גויס למשימה ועשינו פנינו לחנות צילום גדולה. "אוי, כמה שהמצלמה כבדה!" נאנחתי כשראיתי מה בחרו השניים עבורי. "את תתרגלי", פסק האיש שלי ושלף את כרטיס הפלסטיק שלו. התמונות הראשונות בה שצולמו במסעדה בה חגגתי באותו היום יום הולדת, יצאו חשוכות להפליא.

מה זה ISO, צמצם, תריס, התחיל חברנו להסביר לי. לראשונה הבנתי את המושגים הבסיסיים האלו. עיניי החלו להיפקח, תרתי משמע. על הפחד מהמצלמה בהיותי מעט (רק מעט? – צוחק האיש שלי…..) טכנופובית התגברתי רק אחרי מספר שבועות.

"גם אני רוצה מצלמה, אבל קומפקטית" , אמר לי היקר שלי אחרי מספר חודשים כשראה אותי מאחורי העדשה. קנינו לו. הבעיה הייתה רק אחת: בתוך יומיים ניכסתי אותה לעצמי כפריט חובה בתיק שלי……הוא החליט להשאיר לי את הבמה הצילומית, לדגמן בה לעת-מצוא ולתמצת: "את לא יכולה ללכת בלי לצלם, לצלם, לצלם!"

וזהו זה: נתפסתי לעולם הצילום בלי ניכוי שליש ובלי ועדות שחרור. גיליתי את החדווה של עולם הצילום הדיגיטלי: להסתכל, לצלם, למחוק, לנסות, להסתכל שוב, לצלם שוב, למחוק שוב, לנסות שוב… את היכולת גם ללטש, לשפר, לעדן, לחתוך, להחיות גיליתי מאוחר יותר עם למידת הפוטושופ, שמהווה כלי זהיר בידי.

מן הסתם אנשים הסתכלו על הנוסעת המשונה, לתפיסתם, שמצלמת תוך כדי נסיעה בתחבורה ציבורית. אך אני המשכתי בדרכי תרתי משמע. חלק קטן אך מייצג מן התוצאות המרתקות של נסיעות כאלו הוצגו בתערוכתי הראשונה, "אור קולי" בינואר 2012 בגלריה "פיטשארט" ברעננה. עולם עשיר הצגתי בה: צומח, השתקפויות, לילה, שקיעות, מוחשי, אבסטרקטי, כולו היה שלי.

IMG 2g

IMG 8g

IMG 7g

IMG 6g

IMG 4g

IMG 3g

IMG 5g

שם התערוכה התאים בסמליותו הייחודית. קול ואור הם מוטיבים חשובים בחיי בהם חושיי אינם מושלמים פיזית ולא יהיו לעולם. אני מביאה אותם לידי ביטוי בעשייתי הצילומית. "קול ואור" הוא גם שמו של הבלוג אותו אני מנהלת בקפה דה מרקר.

שנה וחצי חלפה מאז אותה תערוכה, שפתחה לי את הדלתות. הצגתי בתערוכות קבוצתיות, הופעתי בספר על אודות עיצוב הבית, שיתפתי פעולה במיזם צילומי אמנותי מיוחד עם ליונס-ישראל, הצגתי את תערוכתי בסמינר הקיבוצים, הרציתי בפני קהלים שונים על חיי ויצירתי בידיעה שאין תחליף למגע האנושי החי והממחיש המפחית רתיעה וחשש מפני קשר ותקשורת מול אנשים עם מוגבלויות.

זו הייתה שנה וחצי בה למדתי, בעיקר באופן עצמאי של ניסוי וטעייה אך גם מפגישות מדי פעם בקבוצות צילום, לפתח עוד מיומנויות צילומיות, לחשוב מעט לפני הלחיצה על הכפתור, לשאול את עצמי מה אני רוצה להראות. יותר מכך, התחושה שלי שאפילו יכולת הראייה שלי מבקשת להשתפר באופן סובייקטיבי גם אם לעולם לא יהיו לכך מדדים אובייקטיביים.

התחושה שהיופי הוא אפילו בסביבתי הקרובה, אין צורך להרחיק נדוד, הולכת וצוברת תאוצה כל הזמן, כשאני מגלה כל מיני פכים קטנים שעשויים להיראות לזולת החולף לידם זניחים. אלו יכולים להיות טיפות של גשם, בועות של סודה או אף שלולית על המדרכה.

מוטיב המים אשר החל בתערוכתי הקודמת, "אור קולי", ממשיך אפוא ביתר עצמה בתערוכתי השנייה שתיפתח בקרוב: "בועות". אך סמלי הוא שתמונה מיוחדת במינה, אחת האהובות ביותר על קהל המבקרים בתערוכתי הקודמת, הפכה לתמונה מובילה ומייצגת לתערוכתי הנוכחית כהמשכו של חותם אישי.

IMG 1gg

כל אותן פינות רטובות ויפות שגיליתי יוצגו על קירותיה של האכסדרה בבית ספיר בכפר סבא, עיר מגוריי.

IMG 10gg

IMG 11g

IMG 12gg

IMG 13gg

IMG 14gg

חגיגות אני מקווה, מגיעות גם הן בצרורות: בקרוב יעלה לאוויר האתר החדש שלי. זה יהיה אתר הבית שלי לתצלומיי, לתערוכותיי, לפרסומים, לבלוגים, להגיגים שלי ולנושאים חשובים על סדר יומי, הן הצילומי והן בכלל בחיי. אני יוצאת מהבועה הזעירה שלי לעולם הווירטואלי הענק. יסולח לי על הקלישאה, אך זו התחושה שאני מאחלת לעצמי כל יום מחדש: ניצחון הרוח האנושית על מגבלות הגוף.

כך כתבה המשוררת רחל בשנת תר"ץ (1930) ולמדתי אני לפני יותר מ- 30 שנים:

רַק עַל עַצְמִי לְסַפֵּר יָדַעְתִּי.

צַר עוֹלָמִי כְּעוֹלַם נְמָלָה,

גַּם מַשָּׂאִי עָמַסְתִּי כָּמוֹהָ

רַב וְכָבֵד מִכְּתֵפִי הַדַּלָּה.

שנים רבות הזדהיתי עם השורות האלו, זו הייתי אני. היום אני חשה שבזכות כל הקורה אותי בשנים האחרונות, עולמי משתנה ומתרחב. בזכות העיסוק בתחום המרתק הזה, הצילום, שאני יודעת עדיין רק את אפס קצהו, אני זוכה לתהליך של ראייה אחרת במובן המעמיק והולך של המילים שגם אותן למדתי לשמוע טוב יותר, תרתי משמע.

אודות: לירית שפיר שמש, צלמת חובבת רצינית, מספרת על דרכה כאישה כבדת ראייה וכבדת שמיעה, אל עולם הצילום ועל תרומתו המיוחדת עבורה (לבלוג של לירית).

תערוכת הצילום בועות Bubbles של הצלמת לירית שפיר שמש תיפתח ביום שני ה-1.7.2013 בשעה 20:00 באכסדרת בית-ספיר, רח' ירושלים 35, כפר-סבא. התערוכה תינעל ב-15.7.2013. שעות פתיחה: 09:00-19:00 (אוצר: גיא עולמי).

טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

תגובה אחת

  1. אשר גיבל

    03/09/2013 ב 6:31 AM

    לראות את עבודותייך כיום ולדעת איזו כברת דרך עשית לירית זה לראות את הקולות, שנה טובה לך לירית יקרה , בידידות רבה אשר

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *