ראשי זווית אישית חייכו למצלמה. או שלא.

חייכו למצלמה. או שלא.

0
0

כשמישהו שולף מצלמה מולי, אני מיד שולפת חיוך. חיוך אוטומטי. גם מול מצלמות לא אוטומטיות.

למעשה, החיוך לא תמיד הופיע בתצלומים. מהמצאת המצלמה ועד תחילת המאה ה- 20 נדיר היה למצוא חיוך בתצלום. ממחקר קצר שעשיתי גיליתי שיש השערות רבות לכך וביניהן: זמן חשיפה ארוך: למצלמות הראשונות נדרש זמן חשיפה ארוך שדרש ממבקשי הפורטרט יכולת לשבת זמן רב בלי לזוז כדי להימנע מתמונות מטושטשות. חיוך טבעי אינו משהו שניתן לשמר על הפנים לאורך זמן, לכן היתה העדפה להבעת פנים כמעט קפואה.

3

בריאות הפה: החיוך באותן שנים לרוב לא חשף מראה מלבב. היגיינת הפה לא היתה מפותחת עדיין ורק בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הפכה רפואת השיניים לתחום מכובד יותר וכירורגי העומד בפני עצמו ולא כהתמחות של רופאים כלליים.

קשה לצייר שיניים: ציור שיניים נחשב מיומנות מסובכת בקרב ציירי הפורטרטים ולכן לרוב נמנעו הציירים מלצייר פה חושף שיניים. יכול להיות שהמעבר מאמנות הציור לתצלומי פורטרט שימר את ההרגל לא לחייך.

תהיו רציניים: עד התקופה שבין מלחמות העולם הראשונה והשנייה החיוך לא נחשב מכובד דיו עבור מעמד שלרוב עלה סכום כסף רב מאוד ולעתים היה יחיד במינו במהלך חייו של אדם ממוצע.

1

תהא הסיבה אשר תהא באשר להיעדר החיוך מהתצלומים המוקדמים, נראה שהיום החיוך הינו בגדר חובה מהרגע שבו תינוק לומד לחייך. צלמים יהיו מוכנים לעשות מחוות שונות כדי לגרום לנו לחייך למצלמה, מה-Say Cheese המוכר ועד להמצאות משעשעות ובלתי צפויות אחרות כדי להביא לאותו חיוך ספונטני ולכאורה טבעי.

למה בעצם חשוב לנו להנציח את הרגע בחיוך מזויף? למה אדם שלא יחייך בתצלום משפחתי ייחשב סורר? גם לכך השערות שונות ונראה שהחובה לחייך פרצה את גבולות אמנות הצילום וחדרה אף לחיינו החברתיים. נחייך לזר שעובר לידנו ונחייך למראיין כמחפשי עבודה – כיוון שזה מעיד על אופי טוב. אם נעבור ליד קולגה במשרד ולא נחייך מיד נישאל “מה קרה?”. מחקר באוניברסיטת פן מצא שכשאנו מחייכים אנו לא רקו נתפסים כחביבים יותר ואדיבים יותר, אלא גם נראים כבעלי יכולת גבוהה יותר. עכשיו תבדקו אם אתם מחייכים בתמונות הפרופיל שלכם בלינקדאין וברשתות חברתיות אחרות.

החיים המודרניים מזמנים לאדם אתגרים רבים ואיתם רגעי משבר וכאב. משהו פנימי מונע מאיתנו לשמר את הזיכרון של עצמנו מציגים את התחושה הקשה הזו. החיוך הוא לעתים מסכה שאנו עוטים ברגע הצילום כדי לא לאפשר לעולם הפנימי שלנו להיחשף לעיני המתבונן בתמונה הפומבית. כמה נעים לדפדף באלבום התמונות הישן ולגלות את עצמנו מאושרים כל כך. אנחנו נאנחים בפולניות וחושבים “כמה יפים וקלים היו החיים אז”. אנחנו נשלוף מצלמה ברגעים מאושרים כדי לשמר את הרגע. נדיר שנשלוף אותה ברגע של כאב. זה ייחשב לא מנומס.

דוגמה הפוכה ניתן למצוא היום ברחבי העולם באמצעות ארגונים שונים השולחים צלמים מתנדבים לבתי חולים לצלם משפחות שהתינוק שלהם נולד מת או שנותר לו זמן קצר מאוד בעולם (מדקות ועד ימים ספורים), במקרה של בעיות רפואית ידועות במהלך ההיריון. למרות הקושי הרגשי והאישי, המשפחה רוצה במזכרת ובשימור הזיכרון – כואב ככל שיהיה. אולי יש בזה משהו שמעיד על אופי כשאנו מאפשרים לעצמנו לתעד ובכך לקבל את הקושי. לתת לו מקום. ואולי אפילו יום אחד להסתכל בתצלום ולומר: “שרדתי את זה”.

אולי זה ניסיון שלנו לשכנע את עצמנו שאם רק נחייך יותר אז יהיה טוב יותר, כמאמר “ספר החינוך”: “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות”. מחקרים רבים שנעשו על החיוך מצאו שמי שמחייך יותר חי חיים טובים יותר, ארוכים יותר ובריאים יותר (כנראה בזכות כל מיני חומרים המופרשים במוח ובגוף בעקבות חיוך). פרויקט מחקר באוניברסיטת וויין (2010) בחן את הבעת הפנים של שחקני בייסבול בקלפי משחק מלפני 1950. נמצא שרוחב החיוך יכול לנבא את אריכות החיים של השחקן. אלה שחייכו בתמונה חיו בממוצע כמעט 80 שנה לעומת אלה שלא חייכו וחיו בממוצע 72.9 שנים.

4

ואולי זה נובע בכלל מסיבה גופנית. דנקן דוידסון, צלם הבית של ההרצאות הפופולריות של TED, ניסה לתת הסבר משלו לכך שפעמים רבות אנשים לא אוהבים את איך שהם נראים בתצלומים. אנחנו בעצם היחידים שלא רואים את עצמנו במציאות. הדימוי שלנו עובר דרך מראה או אמצעים אחרים ולכן זה מבט מעוות משהו ולא טבעי. בדומה לכך שאנחנו לפעמים נרתעים מהאופן שבו אנחנו נשמעים בהקלטת אודיו, כך גם יש רתיעה בהסתכלות על עצמנו, כיוון שזה לא תמיד תואם את הדימוי הפנימי שלנו את עצמנו. סוזן סונטאג התייחסה לדימוי הגוף וצילום וטענה שאנשים מבקשים תמונה שעברה אידיאליזציה, שבה הם נראים במיטבם. אם המצלמה אינה עושה עבודתה נאמנה ואינה מחזירה תמונה שלהם המושכת יותר מאשר במציאות, הם חשים נזופים ומרומים. כשאנחנו מחייכים אנחנו מרגישים טוב, ואולי חושבים שאנחנו גם נראים טוב.

ומה בעצם קורה למתבונן בתצלום כשהוא מביט אל אדם שהחליט שלא לחייך למצלמה? חיוך עובר מסך ומאפשר למתבונן להתחבר לתמונה בקלות, ואולי אפילו לחייך בחזרה בלי לשים לב (במיוחד כשמדובר בתינוק חמוד שמחייך מאושר טבעי). מבע פנים רציני יותר או לחלופין מבע עגמומי עלול לגרום לכמה רגעים של חוסר נוחות אצל המתבונן הנבוך. יש תצלומים שבהם הצלם מנסה בכוונה לגרום לתגובת חוסר-נוחות אצל המתבונן, אך לרוב אין זאת כוונתו, לכן אדם שאינו מחייך יותיר את המתבונן תוהה מה לא בסדר עם האיש הזה שאינו מוכן לחייך למצלמה.

5

מחקר שנעשה באוניברסיטת אופסלה בשבדיה מצא שקשה מאוד להזעיף פנים כשמתבוננים במישהו מחייך. מבחינה אבולציונית החיוך מדבק והוא מדכא את השליטה שיש לנו על שרירי הפנים. חיקוי החיוך עוזר לנו להבין אם החיוך אמיתי או מזויף כך שנבין את המצב הרגשי של המחייך. במחקר שנעשה באוניברסיטת קלרמונט-פרנד בצרפת גילו שכשמונעים מנבדקים את האפשרות לחייך (על ידי החזקת עיפרון בפה בזמן שמתבוננים בחיוכים) הם מתקשים לקבוע אם חיוכים הם אמיתיים או מזויפים.

אבנר ורלי אברהמי שמצלמים כבר שנים רבות משפחות בהרכבים שונים (״מצב משפחתי״) מספרים בכתבה בעכבר העיר  שלאמהות חשוב שיחייכו כדי להפגין אחדות גורל וקשר חזק בין בני הבית. בצחוק (או בחיוך) אבנר מציע שלספר הבא שלהם יקראו ״לא חובה לחייך״. אני כבר מדמיינת מחתרת של פולניות יהודיות שלא מוכנות לקבל את הטרנד החדש והחצוף הזה.

מצד שני, כל כך הרבה מחקרים מצביעים שככל שנחייך יותר נחיה חיים טובים יותר וארוכים יותר, כך שאולי לא כדאי להילחם בתירוץ הגורם לנו לחייך, אפילו אם מדובר בחיוך מזויף.

אודות: הכותבת היא דירקטור ניהול מוצר בסטארט-אפ BillGuard.com. צלמת חובבת, שמחפשת תירוץ לצלם אנשים. מאוהבת בתצלומים בשחור לבן (לעמוד ה-500px של לאה).

Avatarלאה אהרונוביץ
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *