זווית אישית קרוב-קרוב ומבפנים…. ע״י גיורא פנחסי פורסם ב 02/09/2012 17 0 חובבי צילום אמורים לראות דברים “מחוץ לקופסה” אבל משום מה מעדיפים לתייג תמונות, קורסים והתמחויות על פי ג’אנרים מוגדרים מראש: פורטרטים, דוקומנטרי, גיאוגרפי, צילומי טבע, מקרו ועוד. צלמים מקצועיים באים ממקום קצת אחר והתיוג שלהם מבטא גם “מימד של פרנסה” ולכן גם הם משתמשים בקופסאות-קופסאות לתיוג, אבל קצת אחרות: צילום אירועים, צילום תעשייתי, אופנה, תכשיטים, הריון, ילדים, מזון וכיוצ”ב. התיוגים אמנם מבטאים תחומי ההתמחות, או ליתר דיוק התחומים שאיתם הם כנראה רוצים שנזהה אותם, אבל זה (א) לא בהכרח התחום היחידי או הטוב ביותר של אותו צלם (ב) איננו מבטא בשום דרך את אישיותו, דרכו וייחודו של המצלם וכך יוצא שמרבית הצלמים בעולם; חובבים, מקצוענים ואמנים כאחד, מוצאים עצמם מקוטלגים ע”פ אותן הגדרות בסיס שטחיות ובעיקר על פי עוצמת הפרסום ויחסי-הציבור שמסביב. לא שיש לי פתרון, אני אפילו לא בטוח שיש כאן בעייה, אבל לדעתי – בכל צלם ובכל צילום מתקיימת בו-בזמן קשת רחבה של “ג’אנרים” וההבדל אינו נעוץ בתווית שעל “הקופסה” אלא קןדם כל בדרך-העבודה שלנו כבני-אדם (מה שנקרא ביידיש “מענטש”, הלוואי וידעתי לתרגם את זה במדוייק), לפי המינון והדרך שבה כל אחד מאיתנו מערבב, מבשל ומגיש את עבודותיו, ובסופו של דבר ה”ג’אנר” היחיד שבאמת חשוב בעיני הוא ה”פונקטום”; עד כמה ובאיזה מובנים הצלחנו לגעת ו”לדקור” את הצופה. עבורי למשל, כל צילום נוף יהיה יותר מרתק אם “ידברו” מתוכו גם אנשים מקומיים, חפצים, מנהגים, אירועים וכיוצא באילו, או בצילומי תקריב לדוגמה, קשה לרגש אותי אם אין בתוכם גם התייחסות “פורטרטית” למצולם ולאישיותו בין אם מצלמים פרח, חרק, רגב-אדמה או קצה ציפורן… “קרוב” בצילום יכול בטעות להיתפס כשימוש בעדשה מקרבת, טלסקופית כי הרי “ידוע” שדברים שרואים משם לא רואים מכאן…. אחלה פתגם, באמת, אבל איך בדיוק תדע מה רואים מכאן אם היית רק שם? לא התקרבת ולא נכנסת לסצינה אלא רק השקפת עליה ממרחק, בלא לחצות, בלי להתלכלך, בלי להריח, בלי להכיר במשהו את המצולמים ואת סביבתם הקרובה. לא במקרה קראו “משקפת” לדבר הזה שמקצר מרחקים ולא במקרה מה שיש לאו”ם באזורי-מתיחות הם “משקיפים” בלבד… התבוננות והבנת האירוע הם לא הצד החזק שלהם, בטח לא מעורבות. כלומר? אם אתה צלם או”ם אז עדשה טלסקופית זה בהחלט הדבר הנכון. גם לצילום חיות בר באפריקה, התנפצות קרחונים באנטרקטיקה, או מירוץ של פורמולה1 בצרפת – עדשות כאלה חיוניות (ואם כבר אז האיכותיות והיקרות שבהן!) אבל עדשה טלסקופית נגד אנשים? ממש לא הבחירה הראשונה שלי, אלא עדשה בעלת טווח בינוני (24-70mm f/2.8 למשל) שכמעט “מאלצת” אותך להתקרב פיזית, להתיישב, לשתות משהו, לספר, להקשיב, להרגיש, ליצור קשר-עין ולקבל סוג של הסכמה ורק אז לצלם! מקרוב גם אפשר להגיד יפה תודה, לקחת שם וכתובת בכדי לשלוח כמה תמונות בדואר (כן, המודפסות האלה, במעטפה עם בול… זוכרים?), כי בכל-זאת לקחת איתך משהו משלהם אז למה לא להחזיר? לסגור מעגל? להיות בנאדם ולהרגיש עם זה טוב, וקרוב! מיקבץ התמונות הנ”ל הוא מצפון ויטנאם ובחרתי להביא דווקא אותן בגלל ה”קרוב” שאני מרגיש לכל אחת מהדמויות גם שנתיים אחרי וממרחק פיזי ותרבותי עצום. כל אחת מהסיטואציות האלה היתה מתפוגגת בשניות אם הייתי משתמש בעדשה טלסקופית ולכן רק התקרבתי בכדי להראות, התמקמתי בגובה העיניים ואחרי “שיחה” קלה בתנועות-ידיים התחלפו ההיסוס והביישנות בחיוך קטן ומזמין, שלאחריו הגיע גם רגע הצילום המיוחל. אני מסתכל בתמונות ומרגיש שוב את משקל הבוץ בסוליות הנעליים, שומע את המצלמה צורחת כשהיא מחליקה לי מהכתף כשאני עוזר לסבתה (של הילדה שבאמצע) להרים שק תפוחים, כמעט מתעטש מאבקת האיפור שבאוויר וזוכר איך נורא התאפקתי גם אז, בהאנוי, בכדי שאספיק לצלם את הבנות המקסימות שבעוד שנייה תעלינה לבמה… כשחזרנו לישראל חיכה לי מייל באנגלית רצוצה שכותרתו “”From Mr. Binh. זכרתי שזה הבחור בכסא-הגלגלים וחשבתי שהוא מזכיר לי לשלוח תמונות, אבל הוא דווקא שאל על המשפחה שלנו כאן, על ישראל, על השואה; קצת מצמרר למי שמכיר את סיפור ה- Agent Orange (שימו לב לחולצות שברקע!), אותו חומר רעיל שהאמריקאים ריססו מליוני גאלונים ממנו מעל הג’ונגלים בדרום ויטנאם ובכך גרמו בין השאר ללידתם של 150,000(!) תינוקות בעלי מומים קשים כמו של Mr. Binh. ישבתי על המדרכה והקשבתי, ועד שלא הרמתי את המצלמה לא הרגשתי שבשקט-בשקט הצטברו מעלינו כמה עשרות ויטנאמים סקרנים. אולי בגללם ואולי בגלל הלחלוחית בעיניים, כשהרמתי לבסוף את המצלמה – הקלקתי רק פעם אחת יחידה וזה מה שנחרט במצלמה, ובלב. צילום חברתי-התנדבותי מהסוג שאני עושה כבר כמה שנים יכול לפעמים להתיש. במקרה כזה, בין פרוייקט לפרוייקט, אני מנסה למצוא אתגר צילומי בסביבה יותר פשוטה, אנושית כמובן אבל חדשה לי ונטולת התחייבויות. אני מחטט ב”רשימת המתנה”, בוחר מה הכי מתאים למצב-רוחי, ואז הולך בלי בושה “לדפוק על הדלתות” המתאימות (בפייסבוק, בטלפון, דרך מישהו שמכיר מישהו…) ובדרך כלל גם מצליח. במרבית המקרים אני מקבל רשות להיכנס עם המצלמה אל “מאחורי הקלעים” של משהו חדש ומאתגר כמו למשל תחנת כיבוי-אש באמצע הלילה, אולפן בו נערכת חזרה של רביעיית ג’ז בינלאומית, סטודיו צפוף מוקף מראות ופלורסצנטים שבתוכו מתרוצצים כמה רקדנים מדהימים, חזרה גנרלית שטופת אור כחול מסנוור בבית האופרה הישראלית, ואפילו בית-כנסת הומה אדם במאה-שערים… התמונות הבאות אינן קשורות במדוייק לדוגמאות שהבאתי, אבל אני מקווה שעוררתי בך קצת עניין ואולי כמה הרהורים חדשים על האתגר שבצילום אנשים אמיתיים, במקומם האמיתי, במינימום של ציוד ובעיקר… קרוב-קרוב ומבפנים. אמרתי איפהשהו בהתחלה ש”קרוב” זה לא רק אנשים כי באותה מידה אפשר “להיכנס” למשל בפרחים או בחרקים, אבל את זה אשאיר לפעם אחרת. החצבים החלו לפרוח שוב בשדות, נכד חדש נולד, הסתיו מעבר לפינה… אז אפשר להחליף עדשה וללכת אל הנמלה כדי לראות את מה שהיא רואה. כל אחד ואהבותיו, כל צלם והקרוב-קרוב שלו… גיורא פנחסי: יוזם ומצלם פרויקטים חברתיים בהתנדבות. האלבומים של גיורא בפליקר. לכל הטורים של גיורא באתר. גיורא פנחסי אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay. למה שתסמכו עלינו?
LensVid Talk (פרק 1): סוני A6700, תאורות GaN, פילטרים ננעלים ועוד היום אנו גאים להביא בפניכם את הפרק הראשון של LensVid Talk (מתוך אתר הבת …
מוצר ראשון מבית LensVid בשיתוף חברת SmallRig – ה-mini L-Shaped Mount Plate אנו גאים במיוחד לפרסם היום את המוצר הראשון פרי פיתוחנו – ה-mini L-Shaped Mount …
LensVid Talk (פרק 2): ZHIYUN Crane 4, DJI Air 3, Came-TV V-Mount Clamp ועוד אנו ממשיכים היום בסדרת של LensVid Talk (מתוך אתר הבת שלנו בשפה האנגלית), שיחה …