זווית אישית סבא אברהם ע״י אנה פולנסקי פורסם ב 29/06/2012 10 0 סבא שלי אברהם, בן 83, הפך לראש המשפחה בשנת 1941 בהיותו בן 12 בלבד לאחר שאביו משה התגייס לצבא האדום כדי למנוע מהנאצים לבצע את זממם בברית המועצות. סבי עזב את בית הספר ולקח על עצמו את האחריות לפרנס את אמו ושלושת אחיותיו. אחותו הבכורה סוניה, שהייתה בת 16, ניסתה לעזור לו בתחילה להאכיל את המשפחה אבל כשהבינה כי הרעב לא יאפשר להם להאכיל את כל הנפשות, ברחה מהבית עם שיירת חיילים שעברה בקרבת העיר כדי שלסבי יהיה פה אחד פחות להאכיל. היא חזרה 10 שנים לאחר תום המלחמה, נשואה לגבר לא יהודי שהציל את חייה. ורק כשחזרה נודע לה כי אביה לא חזר מהמלחמה, ומקום קבורתו לא נודע. כל חיו עבד סבי – שלא זכה להשכלה ראויה – בעבודות כפיים. בהתחלה למען המפלגה ולאחר שעלה ארצה בגיל 62, עבד למען המדינה הציונית עד גיל פרישה. החיים הפכו את סבי לאדם לא קל. לא היו לו יותר מידי הזדמנויות לפתח רגשות, הוא היה עסוק מידי בלקיים את משפחתו לאחר המלחמה. על סבא שלי ללא ספק ניתן לומר שהוא “לא רואה אף אחד ממטר”. הוא תמיד אומר את אשר על ליבו גם אם האמת כואבת וצורבת. יש שני דברים בחייו שאליהם הוא הרגיש שני רגשות עזים וסוערים: סבתא שלי מרים – אותה הוא אהב אהבת נפש. והמצלמה שלי אותה הוא שנא מעומק ליבו ונימי גופו. אילולא חלתה סבתי במחלת הסרטן בפעם השנייה בחייה הוא לא היה נפגש עם המצלמה שלי כנראה לעולם. אני לא חושבת שהייתי מצליחה לגייס מספיק אומץ כדי לבקש ממנו להצטלם. עם כל הקושי שחש בחייו הסוערים, ללא ספק הקושי הגדול ביותר איתו התמודד היה לעמוד (או לשבת) לפני המצלמה שלי. ואני בביטחון יכולה לומר שלצלם אותו הייתה אחת המשימות המאתגרות בחיי. כשסבתי חלתה במחלת הסרטן בפעם השנייה, אמרו לה הרופאים כי לא בטוח שתזכה לקבל תרופה שהייתה אמורה להציל את חייה. באותו רגע לקחתי את המצלמה שלי והתחלתי לצלם. אותה. לא חשבתי על כלום באותו זמן מלבד התיעוד. הייתי אז סטודנטית לצילום אבל לא הייתי מסוגלת בתחילה להראות את הצילומים האלה לאיש. צילמתי ופרקתי לתיקייה במחשב. סבתא שלי קיבלה את העניין בטבעיות והתמסרה לי ולמצלמה שלי לחלוטין. סבא שלי לעומת זאת לא התקרב, לא הביע אהדה ולא שאל שאלות. זאת הייתה התעלמות מוחלטת. הוא לא הבין למה אני עושה זאת, מדוע יש בי את הצורך הזה לצלם ולמה תמונה אחת של סבתא שלי לא מספיקה לי. עם הזמן הבנתי שהוא דמות נחוצה בסיפור שאני מתעדת ושאני לא יכולה להמשיך לצלם את סבתי בלעדיו. כשאמרתי לסבתא שלי שאני צריכה את סבא לצילומים, היא קמה ממקומה, ניגשה אליו ואמרה לו “קום” והוא קם. זה היה מדהים בעיני. הוא מילא כל בקשה שלה במלואה ללא שאלות, ללא ויכוחים וללא עצבים. הוא פשוט עשה כל מה שביקשה. אבל לי זה לא הספיק, כי למרות שהוא התחיל לשתף פעולה בנמרצות המבט בעיניו נותר עוין ולא משתף פעולה. ואז פיתחתי אסטרטגיה חדשה: שוקולד. הבאתי לו פעם שוקולד במקרה ללא כוונת רווח והוא בתמורה חייך למצלמה שלי. בפעם הבאה הבאתי 2 חפיסות שוקולד ולב מלא תקווה, סבא שלי שאל אם אני רוצה שהוא יחליף את החולצה בשביל הצילומים. צילמתי אותם במשך שנתיים באופן קבוע מידי שבוע ואפילו יותר. קיבלתי אפילו אישור מדוברת בית החולים ברזילי לצלם את סבתי במחלקה האונקולוגית וגם שם שרצתי לא מעט. אבל רוב הצילומים נעשו בביתם הקטן והמואר להפליא. כל הצילומים נעשו בעזרת אור יום שחדר מבעד לחלונות שלהם. עם הזמן למדתי את הלו”ז של האור בין החדרים. רוב הצילומים נעשו דרך ביום שמבוסס על מקרה אמיתי. כלומר חלקי שנייה שלא הספקתי לצלם שוחזרו לאחר מכן שוב. צילומים רבים מבוימים לחלוטין וכמה מהם הם תיעוד ספונטני של רגש נדיר וטהור כמו זה: סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים כשהיא נלחמת בגבורה במלאך המוות. האמת היא שסבא שלי נלחם בו גם. סבתא שלי סיפרה לנו בימים האחרונים שלה בבית, שסבא שלי מתעורר בבהלה באמצע הלילה, מביט לעבר פתח חדר השינה וצועק לעברו “לך מכאן, היא לא מוכנה עדיין, זה לא הזמן”. המצלמה שלי הייתה איתי תמיד, עד הרגע האחרון ואף אחריו. צילמתי את גופתה בבית החולים אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על התמונות האלה ומחקתי אותן בסופו של דבר. כיום סבא שלי מתגורר לבדו, עצמאי לחלוטין. אני נוהגת לצלם אותו מידי פעם, לא באותו קצב כמו לפני שנתיים. הוא תמיד נענה ברצון גם אם הגעתי ללא שוקולד. אני רוצה לחשוב שזה בגלל שהוא הבין וקיבל את דרך החיים שלי לצלם את המציאות ולא בגלל שיש לו סוכרת, אבל אני לא שואלת. את סבי וסבתי צילמתי תמיד מקרוב בעדשות עד 50 מ”מ ומאז כך אני נוהגת לצלם אנשים. תמיד מקרוב, תמיד תוך כדי או לאחר שיחה, אף פעם לא דרך עדשות טלה בהיחבא מאחורי עצים. לאחר כמה חודשים מתחילת הצילומים, התחלתי לטפטף תמונות להגשות בכמה קורסים בלימודים. עם הזמן כל המרצים שלי המליצו לי להפוך אותו לפרויקט גמר מה שממש לא רציתי. ניסיתי לברוח מזה כמה שיותר, לא רציתי שפרויקט הגמר שלי יהיה אישי. התחלתי לצלם נושאים אחרים שאת כולם גנזתי בסופו של דבר לעומקו של הכונן הקשיח. הלחצים בלימודים גברו ובסופו של דבר אכן הגשתי אותו כפרויקט גמר. את הפרויקט כולו ניתן לראות בקישור הבא. החודש חל יום פטירתה של סבתי היקרה מרים, אוהבת אותך סבתא ומתגעגעת. הכותבת: אנה פולנסקי היא צלמת ומנהלת מדיה חברתית. לאתר של אנה פולנסקי. אנה פולנסקי אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay. למה שתסמכו עלינו?
LensVid Talk (פרק 1): סוני A6700, תאורות GaN, פילטרים ננעלים ועוד היום אנו גאים להביא בפניכם את הפרק הראשון של LensVid Talk (מתוך אתר הבת …
מוצר ראשון מבית LensVid בשיתוף חברת SmallRig – ה-mini L-Shaped Mount Plate אנו גאים במיוחד לפרסם היום את המוצר הראשון פרי פיתוחנו – ה-mini L-Shaped Mount …
LensVid Talk (פרק 2): ZHIYUN Crane 4, DJI Air 3, Came-TV V-Mount Clamp ועוד אנו ממשיכים היום בסדרת של LensVid Talk (מתוך אתר הבת שלנו בשפה האנגלית), שיחה …