זווית אישית מי שלא היה שם לא יבין! מלני והמקל הסגול ע״י גיורא פנחסי פורסם ב 25/05/2012 23 0 את מסעדת “פיר 23″ בנמל תל-אביב הכרתי די מזמן בזכות רועי, נכדי ה”פיינשמקר” שאוכל זה לא משהו שיפריד בינו לבין הגלגיליות ו/או האופנים ו/או הכדור כשהוא כבר מגיע לנמל וכמובן בזכות בני וכלתי ש”אוכל מהיר” בשבילם הוא כמו סדין אדום כלומר גם זריז חייב להיות אמיתי, טעים, לא יקר, נוח וידידותי… תאמינו או לא, אבל יש מקום כזה ואמנם אין המדובר כאן במצלמה חדשה או בעדשה סקסית אבל בכל זאת אני מרשה לעצמי לחלוק את המידע הזה עם כולכם כי זה מאד קשור לעיסוקי כצלמתנדב. איך בדיוק? אז ככה… מעולם לא היה לי מושג למי שייכת “פיר 23” והאמת? זה גם לא עניין אותי במיוחד. יותר עניינו אותי הפיש & צ’יפס שבצלחת, גובה גלי-הים ומידת קיצפם לעומת כוס הבירה הקרה שבידי, עד שלפני כשבועיים, ממש במקרה, אני יושב שם עם אשתי ואוכל כאשר גבר עגלגל וחייכני קוטע פתאום את שלוותנו ושואל “סליחה, הכל בסדר?” ואני, שצילום חברתי הוא כנראה ברירת המחדל אפילו לשאלה פשוטה שכזו, עניתי “כן, הכל מצויין, בעוד שבועיים אני כאן שוב, מצלם בהתנדבות בשביל ניצולי-שואה שקבוצת-שורשים הזמינה ליום-כיף, שמעת על זה משהו?”. נדמה היה לי שנשימתו של האיש המחייך נעתקה לשנייה, חיוכו גדל עוד יותר ואדמומית קלה הדגישה פתאום את שתי עיניו היפות תוך שהוא שולף כרטיס-ביקור ואומר לי: “נעים מאד, אני בן, הבעלים, ומאד אשמח לראות אותך מצלם כאן. המקום והאוכל נתרמו על ידי ואין לך מושג כמה אני מתרגש כבר מעכשיו לקראת המפגש הזה!”. דווקא היה לי מושג. אולי מכיוון שידעתי מנסיוני כמה מדהים ומרגש זה הולך להיות, וכמה חשוב. שעה לפני שעת האפס כבר הסתובבתי בנמל תל-אביב; יום שמש מקסים, לא חם, בריזה נעימה עלתה מהים, וכבר מרחוק אני רואה את תמי, מנכ”לית קבוצת-שורשים מתרוצצת כהרגלה ומחלקת הוראות לעולם. חיבוק קטן בכדי לא להפריע ואני פונה לכיוון הים, נעצר ליד המסעדה ומחייך לעצמי כשאני רואה את הצוות של בן ממרק את האזור הכי-מכובד ב”פיר 23″ שנסגר עבור ניצולי-השואה; הכי קרוב לים, מוצל בשמשיות ענקיות, צלחות ומפיות על שני שולחנות ארוכים ורק… שיבואו כבר. אני פורק את הציוד, מחבר את רצועת ה-Black Rapid החדשה שלי ל-D700 (שתיהן הפכו מיד לחברות טובות…), תוקע את ה-70-200 בתוך פאוץ’ של Think Tank ותולה על החגורה (“שלייקס” של Hold Up מחזיקים את כל זה…) ומכאן אני בהמתנה למתנדבי העמותה שיביאו את ניצולי-השואה אחד-אחד, באופן אישי כהרגלם בקודש. ראשונה מגיעה דמות קטנה ושברירית מוסתרת במשקפי-שמש גדולות. היא מתיישבת לרגע על הכסא כאילו בכדי לוודא שבאמת כל זה לכבודה, אבל מיד קמה. ניגשת אל בן בכדי לאמר תודה, מחבקת את תמי, מסתכלת אל השמים, אל המים, ושוב יושבת – על כיסא אחר. אחרי שנייה היא קמה ופונה אלי: “את מי אתה מצלם?” היא שואלת. “אותך!” אני עונה. “בשביל מי?” היא שואלת. “בשבילך” אני עונה “ובשביל כל האחרים, בעוד כמה ימים תקבלו את התמונות”. “ומה שמך?” היא יורה – שמלתה האדומה מסנוורת, מזכירה נשים אחרות, סרטים ועולמות שממש לא שייכים לרגע הזה – ומיד אומרת “אני אווה, נעים מאד!” ומושיטה לעברי יד צנומה אבל בוטחת. “אתה רואה את זה?” היא מצביעה על שכבה של אותות-הצטיינות שתלויים ברפיון על חזה ומוסיפה “קודם (קודם למה? אני לא שואל) הייתי אחות בחזית, אבל עוד קודם אני דוקטורה! איך קוראים לך?” וכשאני מתחיל לענות היא מוסיפה “רוסית אתה יודע?”. אני מתחיל לענות אבל היא כבר במקום אחר; “ואידיש?…” שוב אני מנסה לענות אבל היא שוב קוטעת אותי; “אתה יודע שבאוגוסט אני יומולדת תשעים?! (לא, מאיפה אני יודע) אז אולי כבר תצלם אותי ג’ורג? אתה יודע שג’ורג’ זה כמו גיאורה?” היא מחייכת ומסירה את משקפי השמש הגדולים, נשענת על מעקה העץ ומבקשת “תגיד לי איך בדיוק אתה רוצה אותי עומדת ג’ורג'”… סוף-סוף התחלתי לצלם. לא זה מה שהיה לי בראש כשאמרו לי “ניצולי-שואה”, אבל כולנו קצת בורים וכולנו טובים מאחורי המסכות. גם אווה. בכדי לספר את כל מה שקרה בשלוש השעות הבאות אני צריך יותר מפינה במגפיקסל ובכדי לקרוא – יהא עליך ועלי להקדיש הרבה יותר זמן ממה שאנחנו מסוגלים. כל שורה כאן, כל תמונה וכל דקה באירוע עצמו פוער תהום של תהיות שאני מדלג מעליהן בכדי לסיים את הזווית האישית שלי בשפיות יחסית, למרות העובדות הבלתי נתפסות שעלו שם. אנחנו טובים בלכעוס על אחרים שלא עושים כלום לטובת ניצולי-השואה שעודם בחיים, אבל איננו חושבים שהאנשים האלה חסרים דברים פשוטים לחלוטין שבאמת כל אחד מאיתנו יכול לתת, ובקלות: כמה מהם לא ראו את חוף הים כבר 15 שנה! רובם המוחלט לא זכה מעולם לארוחה פשוטה כמו זו בנמל! אתי – אחת הניצולות היותר רהוטות בחבורה, הראתה לי בהתרגשות מפרשית במים, אנפה שריחפה ונעצרה על עמוד תאורה, אחר-כך “ציירה” לי בידיים קומפוזיציה שלמה של מנופים ובניין חדש שראתה לפני ימים אחדים והצטערה שלא היתה לה מצלמה ושאיננה יודעת לצלם. מישהו אולי מרים את הכפפה הזו? לא עם כולם הצלחתי לקשור שיחה, לא עם כולם הספקתי, כך שיש עוד מה לעשות גם אחרי שנדפיס, נמסגר ונמסור לפחות תמונה אחת אישית לכל אחד מניצולי-השואה שהיו שם, מה שהוסכם מראש כאחת ממטרות האירוע. בדומה לכוכבת ההתחלה שלי – אווה, אני מבקש לסיים עם כוכבת אחרת – מלני, או בקיצור “מלה” (משקל “סלע”) שמשכה את תשומת ליבי לראשונה במקל הליכה סגול אותו אחזה בידה; קליל, צבעוני ומתקפל, ממש כמו מלני עצמה. תמי מקבוצת-שורשים ביקשה מכמה מניצולי-השואה לספר על עצמם, על תלאותיהם במחנות ההשמדה, איך יצאו משם בחיים ואיך הגיעו לכאן. בעוד אלה מדברים, האוזניים מסרבות להאמין והעיניים דומעות ומסתתרות מאחורי העדשה – קלטתי בזווית העין את מקל ההליכה הסגול כשהוא עטוף ברעמת שערה האפור של מלני. פניה לא נראו, קצת דאגתי ולכן – בעוד אני מצלם ימינה הלכתי לאיטי שמאלה, התקרבתי אל המקל וירדתי למצב של כריעה לא רחוק ממנה. באוזן אחת אני שומע את הזוועות שאחסוך מכם, ובאוזן השנייה אני פתאום שומע את מלני ממלמלת בלחישה ובכאב עצום אל תוך מקל ההליכה שלה: “מי שלא היה שם לא יבין!” ושוב ושוב… “מי שלא היה שם לא יבין!“. טפחתי קלות על כתפה, הושטתי יד והצעתי למלני שתסתובב, תתרחק מעט מהחבורה “כדי שאוכל לצלם” והיא לשמחתי הסכימה. שוב למדתי עד כמה גדול לפעמים כוחו של סתם צלם וכמה בזהירות צריך להשתמש בזה. שאלתי אותה על המקל הסגול הפרחוני ופניה אורו: “את זה קניתי בחנות יד-שנייה בלונדון! יש לי בת בחוץ-לארץ אתה יודע?”. כן, עכשיו אני יודע חשבתי לעצמי, וגם היו לי שאלה או שתיים אל הבת של מלני, אבל דילגתי לנושא אחר: “אני מתנדב כאן מלני, את מבינה מה זה מתנדב?” ומיד הסברתי שכל האירוע הזה נעשה בהתנדבות, שכל האוכל והשתייה הם תרומה של בעלי המקום, ומלני היתה פשוט המומה; “מה, כל זה רק בשבילנו?” פתאום היא קלטה ושאלה “תגיד, את הקרפלאך טעמת? נכון שהם מצויינים?” כאילו לא קשור לעניין, אבל שואה זה קודם כל אוכל. לא יעזור גם השפע. לך ספר לה שבכלל אני אשם בזה שכולם פתאום חיפשו קרפלאך (ואלה זרמו מהמטבח של בן ממש ללא הפסקה, כשמישהו מהניצולים רק הניד עפעף!) כי קודם, בהתחלה, כשעוד קראו להם “גיוזה” כמו בתפריט אז אף אחד לא נגע בהם… “גם אני מתנדבת” אמרה מלני וסיפרה לי על ניצולת-שואה אחרת שהיא פגשה פעם ברחוב לגמרי במקרה אחרי ארבעים (!) שנה בהן לא התראו והסתבר שההיא בודדה לגמרי בישראל. שתי הנשים התידדו, כשחברתה חלתה ואושפזה – מלני שלנו התחזקה כמי ש”חייבת” לעמוד לצידה וכאילו בכדי לוודא שקלטתי את הפואנטה מלני אמרה: “כשנותנים לאחרים, אז בעיקר מקבלים, נכון?“. חייכתי אל מלני ואמרתי לה “ברור, ולמה לדעתך אני מצלם בהתנדבות? התנדבות זה בעצם עניין די אגואיסטי, כי בסופו של דבר אני מתנדב בשביל עצמי!”. הבנתם את זה ידידי? אז בבקשה, קחו את המצלמה ולכו להתנדב באחד המקומות הראויים לכך, בשביל עצמכם! גיורא פנחסי: יוזם ומצלם פרויקטים חברתיים בהתנדבות. האלבומים של גיורא בפליקר. ללכל הטורים של גיורא באתר. גיורא פנחסי אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay. למה שתסמכו עלינו?
LensVid Talk (פרק 1): סוני A6700, תאורות GaN, פילטרים ננעלים ועוד היום אנו גאים להביא בפניכם את הפרק הראשון של LensVid Talk (מתוך אתר הבת …
מוצר ראשון מבית LensVid בשיתוף חברת SmallRig – ה-mini L-Shaped Mount Plate אנו גאים במיוחד לפרסם היום את המוצר הראשון פרי פיתוחנו – ה-mini L-Shaped Mount …
LensVid Talk (פרק 2): ZHIYUN Crane 4, DJI Air 3, Came-TV V-Mount Clamp ועוד אנו ממשיכים היום בסדרת של LensVid Talk (מתוך אתר הבת שלנו בשפה האנגלית), שיחה …
