ראשי זווית אישית 365 – חלק ב'

365 – חלק ב'

10
0

בסדרת המאמרים הזאת אני משתפת אתכם בפרויקט "365 ימים", או בשמו השני "צילום-אחד-ביום", אותו אני עומדת להשלים השבוע. במאמר הראשון בסדרה הסברתי את מהות הפרויקט, סיפרתי עליו מעט, ואפשרתי לכם להציץ על היומיים הראשונים בו.

היום אני מזמינה אתכם ללוות אותי בכמה ימים נבחרים במהלך השנה הזאת. רובם דווקא לא היו יוצאים מן הכלל או מיוחדים באיזה אופן שהוא ודווקא בגלל זה אפשר ללמוד מהם על כל התהליך שעברתי.

ה-30 באפרילהיום הרביעי לפרויקט
IMG 4269 cr2
כתבתי:
"יושבים עם חברים על המרפסת ביום שבת יפהפה.
חברה נעימה, אוכל טעים, יין טוב – מה יכול להיות יותר טוב מזה?
מה שאתם רואים בתמונה היא כוס יין ומאחוריה כוס שתייה הפוכה."
סתם ישבתי בחברה. אכלנו, שתינו, פטפטנו. ופתאום, מבלי להתכוון, ראיתי את זה. לא הייתה איתי מצלמה טובה, אלא רק ה"פוקט" שאני נושאת כמעט בכל עת – בדיוק למקרים כאלה.
צילמתי תמונה או שתיים, ונהניתי שהנה – יש לי תמונה לפרסם היום.
בכל זמן ובכל מקום, אני קולטת מראות שהם קצת "מעבר". יש לי מין תכונה של בידוד אלמנטים מתוך התמונה הכללית. וזה לא ממש בשליטה. אני לפעמים חושבת שזה דומה למה שמתארים אצל אנשים ששומעים מחשבות (בספרי מדע בדיוני וסרטים) – מין מתקפה בלתי-נשלטת של רשמים חיצוניים על המודעות הפנימית. אלא שאני אינני מרגישה מותקפת או מואיימת, אלא חשה המון שמחה והכרת תודה.
הכניסה לפרויקט הזה חיזקה את התכונה הזאת, ונתנה לה משנה תוקף.

ה-1 במאי – היום החמישי לפרויקט
EOS 2011 05 01 Daily 9872
"התכוונתי לעשות משהו לכבוד יום ההולדת של חברתי הטובה, אוה, אבל מצאתי את עצמי בכרם של השכנים, רואה סוף-כל-סוף, בפעם הראשונה בחיי, את פריחת הגפן.
עבורי זה מאד משמעותי, מכיון שזהו פרוש שמי, סמדר, שמקורו בשיר השירים, ומשמעותו בדיוק זה – פריחת הגפן. ("התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח" וכן "נשכימה לכרמים; נראה אם פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרימונים" – שיר השירים פרק ב' פס' י"ג, ופרק ז' פס' י"ג, בהתאמה). ואני מעולם ראיתי את התופעה.
הגולות הקטנות שאתם רואים בתמונה אינם הענבים הקטנים, אלא ניצני הסמדר. הפרחים הקטנטנים האלה פורחים לזמן קצר מאד, ומיד נושרים עלי הכותרת, ובמקום הפרח מתחיל להתפתח העינב הקטן.

לעזאזל! ידעתי שלא אצליח להימנע מכמה תמונות 'תיעודיות'…"

ה-2 במאי – היום ה- 6 לפרויקט, היה יום השואה.
היה לי מאד קשה למצוא מה לצלם. לא יכולתי להתעלם מן המעמד המיוחד של היום – יום השואה, אבל גם לא עניין אותי לעשות צילום תיעודי שקשור לו ישירות. אחה"צ, בזמן נסיעה, ראיתי משהו ש"תפס" אותי. לא היה לי מושג מדוע, אבל עצרתי, צילמתי, ופרסמתי:
IMG 4282 Rot2 8Cr2
לאחר מעשה, ולאחר שקיבלתי תגובה אחת מעניינת במיוחד, הבנתי דברים ואף כתבתי אותם כך:
"יש פעמים, שמישהו אומר לי משהו, שמשנה את התפיסה שלי באופן שאי-אפשר לחזור ממנו.
זה קרה לי בקשר לתמונה שפרסמתי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה (יום 6 בפרויקט שלי). במקור, לא הבנתי מדוע צילמתי ומדוע הצגתי את אותה תמונה באותו יום. ואז קיבלתי עליה תגובות, שאינני יכולה כבר להשתחרר מהן. אינני יכולה יותר להסתכל על עמוד מתח גבוה, ולראות סתם עמוד מתח גבוה. אני רואה את הדמיון לצורת גוף אדם; אני רואה את חוטי התיל, הגדרות החשמליים, ועמודי השמירה במחנות ההשמדה; וגם (כן, כן) את מראה ה'צלוב'.
אני חושדת שהרגשתי את הדברים האלה, או את חלקם הגדול, כשצילמתי את התמונה. אבל רק בזכותכם הם צפו והתגלו; בעזרתכם ובעזרת השיח איתכם, הצופים הנאמנים שלי."

ה-18 במאי, שהוא היום ה-22 לפרויקט:
לאחר כמה ימים רצופים שבהם חרגתי מן הסגנון (האבסטרקטי) הרגיל והמועדף עלי, כנראה הרגשתי יותר מידי פשוטה ומפורשת. כי מכל התמונות שצילמתי את הפריחה המדהימה של עץ הגרבילאה (Grevillea), בחרתי דווקא את זאת:
EOS 2011 05 18 Grevillea 10458 Rot

היום ה-23 לפרויקט:
התמונה היומית כבר הייתה מוכנה לי במצלמת ה"פוקט" שלי, אבל תקלה מנעה ממני להוציא אותה. נאלצתי להתחיל מחדש, ויצרתי כמה תמונות מצוינות לסדרת ה"אלומיניום" שלי. רווח נקי. וזה לא היה קורה לולא התקלה במצלמה; אבל בעיקר – לולא האילוץ של הפרויקט.
EOS 2011 05 19 Aluminum 10494

מחשבות:
בכל יום ויום, אני חייבת מחדש לעמוד בהתחייבות וולונטארית, התחייבות שיצרתי לי במו ידי! לפעמים אינני מבינה מה חשבתי, כשלקחתי את זה על עצמי. לשם מה!? אבל לפעמים אני מרגישה שהפרויקט הזה, ועצם העמידה בהתחייבות ה"מופרכת" הזאת שיצרתי, משמעותיים איכשהו, וחשובים לי ולהתפתחות האמנותית שלי; ואינני מוותרת. אני קמה שוב לחפש נושא ראוי לצילום, ומעלה אותו לאלבום; גם אם השעה 1:00 או 2:00 או 3:00 לפנות בוקר.

האם המאמץ מוצדק? אני מקווה שבעוד כמה חודשים אוכל לענות בחיוב…

ה-8 ביוני – היום ה-43 לפרויקט
בחרתי לי פינה בחצר, והתחלתי לחפש צילום. זה דבר שאני עושה לפעמים, ובעיקר עכשיו, עם הדרישה הזאת לעבודה ותוצרת יומיומית: לאתגר את עצמי למצוא צילום טוב בכל מקום. ואכן, ראיתי פוטנציאל ל- 2 – 3 "פריימים" מעניינים. צילמתי את הראשון, פעם ועוד פעם, עם כל מיני שינויים קלים במיקום, בגובה, בפתיחת הצמצם, ועוד – אבל ללא הועיל. לא הצלחתי לצלם את מה שהעין שלי "צילמה".
עברתי לקומפוזיציה הבאה. גם לא! מתסכל!! לבסוף, מותשת, נכנסתי הביתה, פרקתי את הכרטיס, והסתכלתי: אולי בכל זאת אני טועה, ויש תמונה ראויה? זה קורה, לפעמים: תמונה שבמסך המצלמה לא נראתה מבטיחה מאד, מתגלית כמוצלחת ביותר. (גם ההיפך קורה לא פעם, לצערי.) מה אומר? אותו יום לא היה לי קציר מוצלח. אבל התחייבתי לפרסם, אז פרסמתי את הרע במיעוטו.
מחשבות:
כשהתחלתי בפרויקט, ברור היה לי שלא אוכל לדעת מי יהיו הצופים בו, ולכן החלטתי שלא נכון יהיה לשתף את הקהל האנונימי הזה בחיי הפרטיים. אבל בהדרגה גיליתי שגם ההסברים הפשוטים, האובייקטיביים כביכול, שנתתי לתמונות – פותחים חלון לחיי, ואני מגלה לא מעט על היומיום שלי, לכל מי שמתעניין.
ואולי אי-אפשר ליצור לאורך זמן מבלי שזה ייקרה, וכל אמן בעצם פותח צוהר לחייו בפני הצופה המתעניין? אז החלטתי לקבל את זה. לקבל את זה באהבה? בהכנעה? – פשוט לקבל את זה, כעובדה.

ה-13 וה-16 ביוני – ימים ה-48 ו-51 בפרויקט
נסעתי לפגישה עם ידידה ציירת, נורית שני. באחת הפניות בתוך יפו, בעודי נוסעת לאט, ראיתי מכונית חונה בצד הדרך, ועל צידה השתקפות מקסימה. לא הייתי ערוכה ל"סשן" צילום. אבל החניתי את הרכב, יצאתי וצילמתי.
אני מאד אוהבת את התוצאה. אני מאד אוהבת שבכל מקום בחיים שלי אני רואה דברים יפים…
IMG 4459 v
דברים כאלה קורים לי כל הזמן (עוד דוגמה). כשאני שולפת מצלמה ומצלמת משהו שנראה לאחרים כלא כלום, כשאני נשכבת על האדמה בשביל לתפוס את הזוית הנכונה, או פתאום מטפסת על כסא במקום ציבורי – כבר התרגלתי לתגובות ולמבטים התמהים, ואני מקבלת אותם בחיוך ובאהבה; אפילו במידה לא-מבוטלת של גאווה. כי באופן טבעי אינני נועזת, ולא נוח לי להעמיד את עצמי במצבים מגוחכים, אבל אני מתגברת (לא תמיד…), ומכריחה את עצמי לעשות מה שצריך כדי לעמוד בדרישות האמנות שלי.

מחשבות:
עברה תקופה מכובדת של כמעט חודשיים, בהם עשיתי ימים כלילות ליצור אמנות בצילום ולהעלותה לאוויר, ולמרות מספר לא קטן של תגובות ו"לייק"ים, לא ידעתי כמה אנשים באמת צופים בפרי עמלי. ניסיתי לבקש מן הקהל הנעלם (והנאלם) שלי, שיעשו "לייק" אם הם אוהבים את התמונה שהעליתי באותו יום. לצערי, לא קיבלתי הרבה יותר תגובות מהרגיל.
בכל זאת, עם הזמן, גדל הקהל שלי והתרבו התגובות. לעיתים גם פגשתי אנשים שאמרו לי שהם צופים כמעט יום-יום בצילום היומי שלי ונהנים מאד, אבל לא כותבים כלום. בקיצור – נראה שלא השלכתי הכל לחלל ריק, אלא היו מי שראו את האמנות שלי, ואף התעכבו איתה לרגע. להפתעתי, יש אפילו צלם מצוין או שניים שאחריהם אני עוקבת, שפרסמו עבודות שניכרת בהם השפעה של עבודה שפרסמתי זמן קצר קודם לכן. להיות מושא לחיקוי זאת המחמאה הכי גדולה שיש!

ב- 24 ביוני, שהיה היום 59 של פרויקט צילום-אחד-ביום, יצאתי שוב לצלם בחצר, ו"לא הלך לי". אח"כ, בערב, כשהעליתי את התמונה לאלבום, ראיתי דבר שהפתיע אותי: יומיים קודם לכן צילמתי משהו מאד דומה. תראו את 2 התמונות:
EOS 2011 06 22 Daily 11410

EOS 2011 06 24 Daily 11481 CR1
הופתעתי כך, כי לא הרגשתי כל דמיון בעת חיפוש הפריים, בזמן הצילום, ובבחירתו לפרויקט. בצילום הקודם, התמונה הופיעה "מעצמה", ממבט בחלון המטבח. הצילום היה מיידי, והרגשתי שהוא מאד "אני". בעוד שעל התמונה של אותו יום, בחצר, עמלתי קשות, וזמן רב חיפשתי מאיזו זוית בדיוק לצלם, ואיך, וגם בדיעבד לא הייתי משוכנעת שזה בדיוק "זה". אז תגידו – איפה, בדיוק, ההבדל הגדול? או שזה רק אני?

באוגוסט התחילו להופיע באלבום הפרויקט תמונות בסידרת Through the Looking Glass. אלה תמונות שצולמו מבעד לזכוכית מעוותת כזאת או אחרת.
EOS 2011 09 17 GlassPartition 13794 cr1 Neg
זוהי סידרה שתחילתה כשנה ויותר קודם-לכן, בקיר דקורטיבי במקום עבודתי, שצברה תאוצה במהלך הפרויקט. לא שבעתי מן המראות שגיליתי, וארץ הפלאות הזאת, בה התבוננתי כמו עליזה מבעד למראה, לא פסקה מלהלך עלי קסם. דוגמאות נוספות תוכלו לראות ברצף הימים שמתחיל כאן ועוד הרבה במהלך הפרויקט.

ב-20 בספטמבר, שהיה היום ה-147 של הפרויקט, נגנב תיק הצילום שלי, על כל תכולתו. נותרתי בלא מצלמה, ובאותו יום פרסמתי ריבוע לבן ריק. הייתי די המומה, ותקופה מבולבלת עברה עלי. בתחילה לא צילמתי, ורק מידי פעם פרסמתי תמונה ישנה ואהובה. רק לאחר כמה ימים התעשתתי, ונזכרתי במצלמת הפוקט הנאמנה שלי. שינסתי מותניים, וחזרתי לפרויקט באמצעים מצומצמים. במצלמה כזאת כבר לא יכולתי ליצור ב-2:00 בלילה בבית, אין אפשרויות חשיפה מיוחדות, השליטה בפוקוס ובעומק השדה כמעט אפסיות, ולכן התקשיתי עוד יותר מקודם. החסרתי כמה ימים, אבל צלחתי איכשהו את התקופה עד לרכישה מחודשת של ציוד הצילום.

מחשבות:
באיזשהו שלב התחלתי להבין שכל מה שאני עושה בתחושה נכונה, הוא "נכון". אם אני חושבת שנכון לצלם את התמונה בלי שאף נקודה בפוקוס – זה בסדר; ואם להיפך, אני רוצה פתאום לצלם הכי ברור ומוחשי, במקום צילומי האבסטרקט הרגילים שלי – גם זה בסדר. אם מושך אותי משהו הזוי ולא קשור לשום דבר ולשום תוכנית – זה בסדר; ואם מכל האפשרויות הנכונות של צבע-חשיפה-מיקוד וכו', אני בוחרת ומעדיפה דווקא צילום שלא עונה על הקריטריונים הקלאסיים – גם זה בסדר. אולי אחרים יאירו את עיני באמירה נוגעת, ואולי הזמן יעשה את שלו, אבל בסופו של דבר אבין מדוע בחרתי את מה שבחרתי; ואם לא – גם זה בסדר! הכל חלק מתהליך היצירה וההתפתחות. הסתכלו לדוגמה על  27 באוגוסט ולעומתו על: 14 באוגוסט או 14 בספטמבר.

צרפתי אתכם אלי לכמה נקודות בתחילת המסע שלי. מטבע העניינים, מצבים פיזיים ונפשיים חזרו על עצמם לא פעם. הדילמות: מה לצלם? איפה יימצא הפריים הבא? האם זה מספיק טוב? איך לחדש? איך להישאר נאמנה לעצמי ולסגנון שלי? ולעומתם הזמנים המשמחים ומעודדים: ההפתעה, כל פעם מחדש, בגילוי מראה נפלא ממש "מתחת לאף"; ההנאה מצילום שב"טייק" אחד "עושה את זה"; התחושה הטובה שאני עומדת במשימה שהצבתי לעצמי.

אני מזמינה אתכם לחלק שלישי ואחרון של המאמר, אשר יסכם את הפרויקט, ויתפרסם לאחר סיומו.

הכותבת: סמדר ברנע, היא אמנית המתרכזת בצילום אבסטרקטי ללא התערבות דיגיטאלית.

לאלבומי "365" בפייסבוק (חלק א', חלק ב', חלק ג').

  • 365

    כבר כמעט שנה מאז הכנסתי את עצמי לזה. למצב שהוא מין שילוב של עבדות (אין שבת; אין חג; אין חו…
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

10 תגובות

  1. גיא

    28/04/2012 ב 6:46 AM

    מייגע מייגע מייגע – לא מעניין ! לא יפה , מתיש זו ההגדרה . הראשון היה מיותר אז בטח החלק השלישי .

    השב

  2. ג'וש

    28/04/2012 ב 10:55 AM

    גיא, אני לא מסכים איתך בכלל. אני חושב שמדובר בפרויקט מקסים שמשלב נחישות,התמדה ותשוקה לצילום.
    בפרויקטים מסוג זה יש להניח בצד את הרצון השטחי בחיפוש אחר תמונות שיגרמו לנו להזיל ריר ולהתמקד בהיבטים אחרים ועמוקים יותר. מסר,תשוקה,סקרנות וכו'.

    השב

  3. ליבי

    28/04/2012 ב 9:34 PM

    ליבי ליבי על מי שתמך בך בתחילת הפרוייקט ועודד אותך . חבורה של כלומניקים

    השב

  4. צביקה

    29/04/2012 ב 5:31 PM

    לאור התמונות המוצגות כאן
    אני כנראה מאוד מאוד ביקורתי כלפיי הצילומים (היצירות ) שלי

    השב

  5. אלי

    30/04/2012 ב 2:00 AM

    כל נושא האבסטרקטי זה המצאה של אדיוטים שלפעמים יוצא להם משהו מענין

    השב

  6. אולי

    30/04/2012 ב 11:27 PM

    אוהבת מאוד להתרשם מצילומייך האומנותיים ללא מגע פוטושופ, ולשמחתי, אינני שותפה בהרגשתי לתגובות אחדות כאן.

    השב

  7. המגיב

    05/05/2012 ב 12:25 AM

    שתי תגובות פה, הראשונה והחמישית מעידות על אטימות ואפילו טיפשות.
    גיא ואלי, אם אין לכם משהו עם טעם להגיד, או לפחות לגבות את הדברים שלכם
    בטיעונים משכנעים, אז עדיף שלא תגיבו.
    בדיוק על תגובות (ואנשים) כמוכם, אפשר להגיד בדיוק את מה שאתם כתבתם-
    מתישים ולא מעניינים. תזוזות העין שלי על המילים שלכם לא שוות את המאמץ.
    לכו תחפשו לעצמכם חיים במקום אחר.

    השב

  8. אפרת אבידור

    05/05/2012 ב 9:09 PM

    נהניתי מאד! שמחה על המאמרים! תודה!

    השב

  9. סמדר

    07/05/2012 ב 1:14 AM

    תודה לכל המפרגנים!
    ולמי שמצא לנכון להגיב בחריפות על הדברים שהצגתי – אינני רואה כל צורך בתגובה-חוזרת חריפה.

    אני מקווה שמי שקרא את המאמר ו"נכנס" קצת לדברים, הבין שהצילומים שהצגתי כאן הם לאו דווקא הטובים ביותר שהפקתי במשך הפרויקט. אלה פשוט סמנים, שבאמצעותם יכולתי לשתף אתכם בחוויות שעברתי.
    ועכשיו – היכנסו לאלבומים המלאים, וראו את המגוון שקיים שם. אני מקווה שתהנו.

    השב

  10. הדס

    09/06/2012 ב 2:59 PM

    "מלבד התמונות היפהפיות, משהו ברעיון נורא מרגש אותי.
    יש כ"כ הרבה ימים כאלה, שאנחנו לא עושים בהם שום דבר מיוחד,
    סתם עבודה ושגרה, אבל בכל יום קורה משהו נחמד, לפחות אחד שראוי לו שייזכר.
    וזה מאוד מיוחד לציין בכל יום משהו כזה.
    מאין תזכורת לכך שזה לא היה יום מבוזבז.
    יום הולדתי חל בעוד 17 יום וזה מעלה הרהור בנושא."

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *