אמנות המקרר

הכל החל כששכחתי קופסא שבה פסטה עם רוטב עגבניות ופרמזן במשך 5 ימים ולילות בתוך קופסת פח לוהט – האוטו שלי. לאחר חיפושים קדחתניים והאשמת כל הקולגות שלי לעבודה בחוסר עמידה בפיתוי וגנבת הפסטה שלי, נמצאה האבדה חנוקה ובוכייה מתחת למושב הנהג.

מה רבה הייתה שמחתה של הפסטה כשחילצתי מעלייה את מכסה הקופסא ומה רבה הייתה פליאתי והפתעתי לנוכח המחזה שנגלה לעיניי. נחשפתי ליצירת אמנות מדהימה ומעניינת, מורכבת מכמה טקסטורות שהשולטת בהן הייתה פלומה עדינה שצימח העובש על הפסטה. הריח האקזוטי כמובן שיחק גם הוא תפקיד ביצירה, אך הוא היה משני ושולי ולא הפריע כלל להחלטה שלי להזמין את הפסטה החמקנית לסטודיו שלי במקום להשליך אותה לפח בגועל.

שמונה חודשים עברו עד הפריים הבא בסדרה. נזכרתי שאי שם במעמקי המקרר שלי ראיתי לא מזמן קופסת שימורים של פטריות – ואולי הגיעה הזמן לשחרר אותה מייסוריה.

כשפתחתי את הקופסא האומללה, שוב גיליתי יצירת אומנות מרהיבה. כן יתכן והתפעלותי מכישרון הטבע ליצור יצירות אומנות היא עניין סובייקטיבי ורוב בני האנוש היו אוחזים בה בידיים רועדות מכוסות בכמה זוגות כפפות ורצים מיד לחפש פח זבל אטום או את משרד הבריאות – אבל לא אני. אני רצתי להביא את המצלמה ולכוון תאורה. כי כבר שנים רבות שתפיסת עולמי והראיה המרחבית שלי מלווה במסגרת מלבנית. הצילום הוא דרך חיי והמצלמה מלווה אותי 24 שעות ביממה. היא כמו איבר מגופי. לכן כשפתחתי את הקופסא עם הפסטה לראשונה, המחשבה הראשונה שלי הייתה הקומפוזיציה ולא להשליך את התכולה לפח. ראיתי כל כך הרבה יופי באבסטרקט שיצרו הפסטה ועובש שלא יכולתי שלא לצלם ולהנציח.

כל הצילומים בסדרה צולמו במצלמה קומפקטית של חברת אולימפוס ולא במצלמת ה-DSLR שלי כי הרגשתי שהאולימפוס הקטנה והזולה הרבה יותר מתאימה לקונספט ה "טרשי" של הצילומים. אני מאוד דוגלת בקונספירציה שאין הציוד עושה את הצילום למה שהוא, אלא הצלם שעומד מאחוריו. לאולימפוס הקטנה שלי יש 14 מגה פיקסל ואם יודעים להשתמש בה נכון בתנאי תאורה שמתאימים לה ניתן לקבל תוצאות מרשימות שלא מאכזבות גם כשמדפיסים את הצילומים.

 לאחר שני הפריימים הראשונים החלטתי לנסות להתערב ולביים את שאר הפריימים בסדרה. וכשאני כותבת "לביים" אני מתכוונת בעיקר להחליט אלו סוגי מזון אני מתכוונת להקריב לאלוהי העובש.

 בשלב זה הוצאתי מהמקפיא בשר טחון שקניתי במיוחד – כי חוץ מלצלם אותו נרקב אני לא יודעת לעשות שום דבר עם בשר טחון. את הבשר הכנסתי לקופסא אטומה לתקופה בלתי מוגבלת והנחתי אותה בפינה נידחת במטבח.

בהתחלה הייתי ניגשת לקופסא מידי בוקר ומציצה. לאחר מספר ימים כאלה כשראיתי שהבשר נותר אדיש להתעללות שלי ויתרתי והחלטתי להניח לו לנפשו. לאחר כשלושה שבועות באתי שוב לביקור עם המצלמה בכיס וציפיות גדולות בלב. לא התאכזבתי. חיכה לי שם בשר רקוב ששחה במיץ דוחה ופוטוגני עד מאוד. בלב רוטט וידיים עוד יותר לקחתי את הקופסא בזהירות והנחתי אותה מתחת לתאורה.

לאחר מספר צילומים החלטתי שזה לא מספק אותי והחלטתי להניח לו להתבשל במיץ של עצמו עוד שבוע שבועיים. התוצאה לפניכם:

במקביל לניסויים שלי בבשר הטחון, יישמתי את ה"פטיש" שלי גם על פרוסת גבינה צהובה, שאריות של מרק אפונה וקופסא של תפוזים ננסים שמצאתי בסופר והחלטתי שהם לא סבלו מספיק.

 כרגע יש במקרר שלי כמה פרוסות של פסטרמה וכמה פחזניות שהייתי צריכה הרבה כוחות נפשיים כדי לוותר עליהם לצורך הפרויקט שלי. אינני יודעת מתי הם יהיו מוכנים לצילומים אבל יש לי סבלנות. הרבה סבלנות.

 בינתיים אני חושבת על אלו מוצרי מזון נוספים העובש יראה טוב, אשמח לקבל רעיונות. גם על תערוכה אני חושבת. צילומים גדולים, מאוד גדולים כי רק פורמט גדול יבליט היטב את הטקסטורות. אני חושבת רבות כיצד תתקבל תערוכה כזו, האם אנשים יירתעו מהנושא? האם יראו בתהליך הריקבון את העניין והיופי שאני רואה בו?

הכותבת: אנה פולנסקי היא צלמת ומנהלת מדיה חברתית. לאתר של אנה פולנסקי.