לחשוב באנלוגית, לצלם בדיגיטלית

חודשים ארוכים חיפשתי את עדשת הזויקו 50 מ”מ f/1.8. מדובר בעדשה שהייתה פופולארית בשנות ה-70 ושודכה לכל מצלמת OM של אולימפוס דאז, כך שבעולם היא לא ממש נדירה. יש אמנם חלופה דיגיטלית מצוינת ויקרה (50 מ”מ f/2), אבל דווקא העדשה הוותיקה סקרנה אותי יותר. ועדיין, בישראל היא קשה להשגה.

מצאתי אותה בשוק הפשפשים ביפו – בין עדשות אחרות ומצלמות מאובקות, חסרת כיסוי אחורי, מוטלת ועייפה. אחרי התמקחות קצרה עם המוכר שדרש עליה מחיר מופרז של 100 שקלים, הצלחתי לקנות אותה בחצי מחיר. עלי הצמצם נראו תקינים ולמעט קצת לכלוך ושריטות מזעריות בקצוות האלמנטים הפנימיים, היא נראתה בריאה לחלוטין.

רכש ישן-חדש (צילום: אלעד אקרמן)

לעדשה המדוברת יצאו שני דגמים: הדגם הראשון הושק ב-1972, עת הציגה אולימפוס את מצלמת ה-SLR הראשונה מתוצרתה – OM-1 (שקודם לכן קיבלה את השם M-1, אך לאחר לחצים כבדים מצד לייקה נאותה אולימפוס להוסיף את האות “O”). עדשה זו הורכבה מ-6 אלמנטים ב-5 קבוצות, ומשקלה עמד על 170 גרם.

הדגם השני שיצא כפי הנראה ב-1975 (אז שחררה אולימפוס את דגם ה-OM-2) היה בעל מבנה אופטי חדש שכלל 6 אלמנטים ב-4 קבוצות. חידוש זה סייע לעדשה לשקול 165 גרם, ובנוסף קטן גם קוטרה – מ-61 מ”מ ל-59 מ”מ. עם זאת, אורכה הכללי עלה במילימטר (32 בדגם ה”חדש”, לעומת 31 בדגם הישן).

כדי ליהנות מהרכש החדש נדרשתי כמובן לרכוש מתאם עדשות OM. המתאם מאפשר להרכיב על דגמי ה-DSLR של אולימפוס מגוון רחב של עדשות זויקו OM ישנות. בין אלו, ניתן למצוא כמה מציאות אקזוטיות דוגמת 50 מ”מ f/1.4 ו-55 מ”מ f/1.2 וגם עדשות טלה שהייתי שמח לנסות דוגמת ה-35-80 מ”מ f/2 או 65-200 מ”מ f/4.

מתאם OM (צילום: אלעד אקרמן)

–

–

–

אופנת שנות ה-70

ברגע שאחזתי ב-50 מ”מ ה”חדשה”, התחושה הייתה שונה לגמרי והבנתי שכאן אין חוכמות: גוף המתכת, טבעת הצמצם שעובדת ללא דופי ובעיקר התנועה החלקה של טבעת המיקוד, מחזקים את התחושה שפעם ייצרו מוצרים שנועדו לעבוד עשרות שנים – בשונה מאוד מהיום.

העדשה על המצלמה (צילום: אלעד אקרמן)

הרגשתי כך גם כשהרכבתי את העדשה על גבי ה-E510: הנה מודל אופטי משנות ה-70 פוגש את טכנולוגיית הצילום הדיגיטלית של 2008. בהתחלה זה נראה מוזר, אבל ממדיה הקומפקטיים של העדשה עשו חסד עם המצלמה ומאוד נוח היה לטייל איתה ברחוב ולצלם.

–

חשיבה מחדש

הצילום עם ה-50 מ”מ האנלוגית מצריך “חשיבה מחדש”: אין פוקוס אוטומטי ומד האור בשביתה. רוצים לדעת את ערך הצמצם? תראו בעצמכם על גבי טבעת העדשה – הוא לא יופיע על המסך, וכמוהו גם אורך המוקד, שבמקרה דנן כלל לא משנה.

ברחוב עם ה-50 מ”מ (צילום: אלעד אקרמן)

–

היות שמדובר בעדשת פריים, היא מכריחה אותנו “לעבוד עם מה שיש” – מאחר שאורך המוקד קבוע, הקומפוזיציה והחיפוש אחר זוית הצילום המעניינת ביותר מגיעה מכיוונו ומראשו של הצלם בלבד.

זה נכון אמנם גם לעדשות הדיגיטליות של ימינו, אך לפעמים עדשות הטלה-פוטו או עדשות הזום הרגילות עושות לנו את החיים קלים יותר. עם עדשת פריים אנלוגית, האפשרות היחידה היא לשחק עם מפתח הצמצם ועם מרחב הצילום הקיים. חקירה ויצירתיות, אלה כללי המשחק.

ה-E510, כמו יתר מצלמות ה-DSLR של אולימפוס מסדרת ה-EXXX, סובלת מעינית קטנה. ניתן כמובן לרכוש עינית מגדילה (ME-1) שתעשה עבודתה נאמנה (מניסיון), אך כל עוד המיקוד ידני לחלוטין – רצוי מאוד שלא להסתמך על העינית ולצלם במצב Live view לקבלת מיקוד מדויק יותר.

–

–

הזויקו 50 מ”מ f/1.8 נהדרת לצילומי רחוב ומצוינת גם לפורטרטים. ניתן לראות שכוחה עדיין במותניה – החדות מעולה, היא אינה סובלת מעיוותים מציקים וכיף מאוד לצלם עם מבחר הצמצמים (1.8-16). בתמונות בהן הצמצם פתוח הרקע מטושטש היטב והבוקה משביע רצון.

מצויינת גם לפורטרטים (צילום: אלעד אקרמן)

–

המחשבה שעלתה בי לאחר כמה שעות צילום היא ש”פעם היה זמן”: לחפש את זווית הצילום המעניינת, להביט דרך העינית, לכוון את הצמצם, את המיקוד ואת זמן החשיפה, ולבסוף – לצלם.

–

שימוש בעדשת פריים אנלוגית עוצר את המירוץ האין סופי של עדשות גדולות ומהירות, ולפעמים הרגשתי שאני בעצם מצלם עם מצלמת פילם אנלוגית. כשחושבים באנלוגית ומצלמים בדיגיטלית, הצילום הופך איטי יותר, מושכל יותר ובעיקר – מהנה יותר.

אלעד אקרמן: עורך תוכן, משורר וחובב צילום (הבלוג של אלעד). תודה מיוחדת לענבל יונה לוי ולרותם אגוזי על הסיוע בהכנת הכתבה.