ראשי זווית אישית להתנדב? עם המצלמה? כל אחד יכול, או שלא…

להתנדב? עם המצלמה? כל אחד יכול, או שלא…

8
0

בסיבוב הכי מפורסם, של הכביש הכי חשוב במדינה פניתי בהיסוס מה ימינה, אבל כבר אחרי שנייה הבחנתי בדמותה המחוייכת של מיכל שהמתינה לי לפני שער הברזל הכבד. בעוד אני תוהה איך זה שלא הבחנתי עד היום בבניין המרשים שצמח שם, וכבר אנחנו חולפים את עמדת השומר שבפתח, אחריה גינה מקסימה, והדבר הבא שאני זוכר זו שמשת זכוכית ענקית שמאחוריה ניבטות אלי המון עיניים, ספק סקרניות ספק חוששות מה"צלם" שהגיע לביקור. שעה-שעתיים אחר-כך כבר היו לעיניים האלה פנים, וחיוך מקסים, ואפילו קילוח דקיק של משפטי היכרות עם אסקל וניצאנט, וובעלם ויוהאנס ושאר החבורה האתיופית המקסימה שקורעת את עצמה כבר כמעט שנה בלימודי תכשיטנות – "שגעונם" החברתי של איציק ואורנה, בעלי מפעל מצליח לתכשיטים, ועמותת "בעצמי" שלטובתה אני מצלם שוב ושוב בהתנדבות, נהנה מכל רגע מחברתם של אנשים טובים וצנועים שמיישמים חזון כל כך בסיסי: חיבור לחברה הישראלית באמצעות מקצוע נדרש והשתלבות מעשית ומיידית במעגל העבודה.

MP2 7761

מה יש לצלם כאן תשאלו? ועוד בהתנדבות? בשביל מה בכלל זה טוב? רגע…רגע… לאט! זוהי רק דוגמא אחת לפרוייקט שמתבצע ממש עכשיו ושקרוב לליבי באופן מיוחד בזכות המצולמים שם. אם הנושא יעניין אתכם מספיק, ואם לא "תזפזפו" למקום אחר,  אז לא רק שתדעו את מה שאני חושב ומרגיש בענייני צילום, אולי "אפילו" אשכנע אתכם להתנדב בעצמכם, בשביל עצמכם, כחלק מהחוויה הצילומית. שישאר ביננו… אבל זו בעצם המטרה המרכזית שלי בכתיבה כאן, שאם לא כן אז אני באמת מעדיף פשוט לצאת ו…לצלם בעצמי בעוד איזו פינה נידחת.

MP1 1 3870

כשהתחלתי בהתנדבות הזו לפני כשש שנים, קבעתי לעצמי כמטרה; לייצר חיוך, להנציח אותו, ואם אפשר אז גם לתת אותו מודפס למצולמים בכדי שיזכרו את הרגע ויוכלו לחזור ולהאחז בו שוב ושוב ברגעיהם הקשים. עשיתי את זה בעצמי כמעט שנתיים בתחנות כבאות והצלה בכל הארץ, אח"כ הצטרפתי לחבורה של צלמים מתנדבים מצויינים בשם "קליק- ארט" איתם צילמתי בין השאר במעון עולים חדשים בקרית-גת, במקלטים מופגזים בקרית-שמונה ובעוטף-עזה, ילדים מעוטי-יכולת בפרוייקט "שורשים", זקנים גלמודים בבית-אבות מבחיל בטבריה, קרקס יהודי-ערבי עליז בגליל…. רק בכדי לתת לכם מושג ראשוני על האפשרויות. רוב הפרוייקטים האלה היו חד-פעמיים, הענות יוצאת דופן ומלאת אנרגיות לבקשותיהם של גופים שונים, ומכיוון שאני אישית חיפשתי יותר יזמות, עומק והמשכיות בנתינה הצילומית לקהילה – שוב מצאתי את עצמי מייצר פרוייקטים יש מאין, מחפש באילו נושאים עוד לא נתקלתי, כמה רחוק עוד לא הגעתי, מתווכח עם לא מעט אנשים על עצם יכולתה של התמונה להעביר מסרים ולבסוף נכנס ומצלם ומעביר תמונות לא רעות, לפעמים גם מתאכזב מהכלום שעושים איתן ואפילו "שובר את הכלים" אבל תמיד מרוויח מכל זה, ובגדול, בעמקי הנשמה.

MP2 8076

נכון לעכשיו, מנסיון של עשרות פרוייקטים וממרחק של עשרות-אלפי תמונות בהתנדבות, "לייצר חיוך" עדין נראה מטרה חשובה, אבל קצת פשוטה מידי, כך שאין לי ברירה אלא לקחת אתכם צעד-צעד דרך שורה של דוגמאות מצולמות באמצעותן אנסה להסביר, למשל; מה זה בכלל "צילום" בהקשר חברתי/אזרחי, איך הוא יכול לעזור לאחרים, אל מה יש לשים לב וממה עדיף להימנע, מדוע שווה להתייחס קצת פחות ל"וואו" או ל"איזה מדהים" שמקבלים בפורומים, ואיך יכולה "תודה אח שלי" במוסד סגור לשים את כל הצילום שלכם בפרופורציה אחרת. וזה יכול כמובן גם להיות בזכות נער בדואי ביישוב ש"לא קיים", או "ילד" בגיל שלנו עם מוגבלות שכלית, או ישוב שלם (לא-יהודי בד"כ…) שזיהום סביבתי מאיים על עתידו… רק כמה דוגמאות כתזכורת לעצמי מה אוכל להראות לכם בפעמים הבאות, אבל נתחיל ברגוע ובפשוט יחסית – אם כי לא פחות חשוב ומאתגר, במאמר הזה  אנחנו עם החבורה המקסימה של "בעצמי"….!

MP1 2 3956

בפעם השנייה בה הגעתי לצלם את כיתת התכשיטנות, חלקם היו בסדנה מעשית עם מאיר וחלקם בשיעור שרטוט. כמו שקורה לא אחת בהתנדבויות כאלה ובצילום דוקומנטרי בכלל, תיק הצילום שלי אפילו לא נפתח ואני קודם כל יושב בפינת החדר ומקשיב למורה, מתבונן אחד-אחד בפניהם המרוכזות והכל כך מיוחדות של התלמידים, עד שאחד מהם מפנה אלי מבט משועשע במיוחד ורק אז אני קולט שבעצם אני יושב לי שם ו… מחייך לעצמי.

MP2 4395

ההתעסקות שלהם בתכשיטים, השלמות בה הם נותנים את עצמם למורה ולדבריו, כלי השרטוט שהיו פזורים על השולחנות… משהו בקצוות אצבעותי התחיל לדגדג בגעגועים וראה זה פלא – לאו דווקא אל המצלמה, אלא לשעורי השרטוט בנערותי. איך שהכיתה עוברת לתירגול מעשי אני לא חושב אפילו להתאפק אלא כורע ליד זוג תלמידים כשעיפרון מחודד בידי, בגובה העיניים, מסביר ומראה ונותן להם איך בדיוק מחזיקים ומגלגלים עפרון לאורך הסרגל כך שייצא להם קו מושלם… ורק אז אני נרגע ומתיישר, ניגש לתיק הצילום ושולף את הניקון שלי, מחליף עדשה ל- 24-70 ומתחיל לתקתק בהרגשה שאף אחד מסביבי לא יקדיש יותר מידי תשומת לב למצלמה גם אם אצלם ממש מקרוב ומבפנים, פשוט מכיוון שגם אני כך מבחינתם – קרוב ומבפנים…

MP1 3 8108PF

בספרה המורכב והמרתק של אריאלה אזולאי "דמיון אזרחי" (אונטולוגיה פוליטית של הצילום, בהוצאת "רסלינג") טוענת בין השאר המחברת שלא נכון לייחס תצלום כלשהו לצלם בלבד, וגם אי אפשר לדון בתצלום רק דרך התוצאה, כיוון ש"צילום הוא מעשה של רבים, והתצלום איננו אלא דגימה של יחסים בין בני אדם". במאמרים הבאים אולי עוד אחזור ואכנס לעומקם של כמה מהטיעונים האלה אבל כבר עכשיו – מתוך הפרוייקטים שעשיתי – אני בהחלט מקבל ש"צילום" זה סוג של פאזל שחלקים ממנו אינם בשליטתנו ושלא בהכרח אנחנו בכלל חייבים להרכיב בשלמות, לפחות לא בתחום החברתי/אזרחי. כל חלק מרכזי של מה שנקרא "צילום", גם בנפרד, יכול להביא תועלת עצומה:

  • הצלם עצמו כבנאדם (מה שנקרא באידיש "מענטש").
  • המצלמה ככלי העצמה ושיתוף, למשל עם נוער בעייתי.
  • התצלומים שמקבלים מאיתנו, לצרכי חיזוק, הסברה, גיוס כספים, שימור מתנדבים ועוד.

מידת התועלת בפרוייקטים מהסוג שאני עושה תלויה בהבנת המטרות, בהעמקה ובהתמדה לאורך זמן – תנאים לגמרי לא קלים למרבית העוסקים בצילום. אפשר בהחלט לעשות גם פחות ולמצוא מקומות שם זה בהחלט מספיק, אך מכיוון שאני מביא כאן גם דוגמאות מצולמות אז קחו בבקשה בחשבון שחלקן אפשרי רק אם אתה שם לאורך זמן, כמו למשל התמונה הבאה שצילמתי בכלל בטיול של כיתת התכשיטנות בנחל כזיב שבצפון. הם בכלל ביקשו "בוא גם בלי המצלמה, סתם בכדי להיות איתנו" וזה לגמרי אני שלא יכול היה לוותר….

MP1 4 9167

מה הכי חשוב לי בכל ההתנדבות הזו? פשוט: צילום שמשפיע לטובה, במקומות שראויים לכך, ועכשיו אתם כבר יודעים למה אני מכוון במילה "צילום". לא תמיד זה מצליח, ולצערי יש עמותות שבבת אחת פוקחות לי את העיניים גם להיבטים ב"תעשייה" הזו שהייתי כנראה מעדיף שלא לדעת, אבל בכל התנדבות אני מוצא את עצמי קודם כל מקבל, לומד ומנסה להבין, התודה שם היא כנה ואמיתית, אבל עיקר העיקרים הם החברים החדשים והרגעים הקסומים שאני מאכסן בדיסק הקשיח – לא לפני שנצרבו במעמקי נשמתי ובתפיסה הצילומית שלי. אחר-כך, כשאני קצת נרגע (לפעמים יוצא עם המקרו לטבע ורק אז נרגע…), התמונות שבלב כבר מחפשות את הפרוייקט הבא, שבדרך כלל יהיה קצת יותר קשה ומורכב ומאתגר "בשבילנו" כלומר עבורי, עבור המצלמה, ובעיקר מבחינת התצלומים הבאים שצריך לנסות ולהשיג בכדי לעזור למישהו. שיהיה באמת שווה להשקיע, גם אם אף תמונה לא תתפרסם, מה שקורה לא מעט בפרוייקטים מהסוג הזה – אני מצלם קודם כל בשביל האחרים, אח"כ בשביל עצמי ורק אז, אם אפשר, אני גם חושף את זה בפניכם.

MP1 5 4907

אשמח אם תצאו פעם ותנסו משהו מכל זה בעצמכם… אבל בבקשה, אל תשכחו במקרה כזה לחלוק אז את התמונות עם המצולמים כיוון שלא פחות מאשר לכם, התצלומים האלה שייכים גם להם. ואם חשבתם שלשלוח קובץ או אפילו להדפיס ולתת תמונה "כמו פעם" זהו סוג של סיום, אז יש לי חדשות בשבילכם; הרבה פעמים זו רק התחלה חדשה, כמו גם המאמר הזה (אם בכלל הצלחתם לקרוא עד לכאן…) וזה תלוי בעיקר בכם.

גיורא פנחסי: יוזם ומצלם בהתנדבות פרוייקטים חברתיים (האלבומים של גיורא) (עמותת "בעצמי").

  • Main NYC

    סיפורי ניו יורק

    קרוב לאפס מעלות מכרבלות אותי בשלוש שכבות, מגפיים, כובע חם עם מגיני אוזניים וכמובן כפפות &#…
  • GP 05 0642 main

    קופסה של זכרונות

    כשהוצאתי את ה-Certo Dollina* העתיקה מתוך תיק העור המתפורר שלה, הזכרתי לעצמי שזו מצלמת פילם…
  • Main giora horse

    סוסים ונפלאות

    כשיצאתי מהרכב קצת לפני 06:00 בבוקר והתקדמתי בכיוון האורווה, מגרש החנייה היה עדין שומם, המש…
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

8 תגובות

  1. ליזי

    03/09/2011 ב 3:50 PM

    גיורא איש יקר,

    על מגוו הפעילויות שלך למען הקהילה אני כבר יודעת לא מהיום.
    אבל נהניתי לקרוא את הפוסט שלך הכתוב בצורה מרתקת,
    ומשובץ בצילומים מרגשים שאפשר להתבונן בהם דקות ארוכות,
    וממש להיכנס לתוך הנשמה של המצולמים.

    תמשיך לתרום ולראות הרבה ברכה במעשיך.

    השב

  2. חוה זקצר

    04/09/2011 ב 9:56 AM

    כרגיל, כפי שאני ממשיכה לומר אחרי כל פרויקט שלך, השילוב של נקודת המבט האמנותית, של האנושיות, של ההתלהבות והאנרגיות שלך, הם מתכון מנצח!

    השב

  3. מיכל נוריק

    04/09/2011 ב 4:17 PM

    משהו בך, גיורא יוצר ומאפשר את התמונות האלה: תמונות שאפשר להרגיש, לשמוע, להריח ולמשש את המצולמים בהן. מעין "תמונות מיצג" כאלה, הגורמות לכל חושי להגיב אליהן. אני מתלבטת לגבי ה"משהו" הזה כבר זמן, אך ברור לי של"קרוב ומבפנים"- יש פה חלק חשוב כמו גם לאהבת האנוש ולחיפוש העמוק של מי שמאחורי המצלמה.

    תודה גדולה שהראית לי, דרך התמונות שלך בפעם הראשונה, כמה נעים לתלמידים אצלנו.

    השב

  4. גיורא

    05/09/2011 ב 8:22 AM

    תודה רבה לכן ליזי, חוה ומיכל! מילותיכן יקרות לי מאד, במיוחד שאני יודע עד כמה אתן עצמכן מוכשרות ופעילות חברתית וצילומית. בלעדיך מיכל – כל הדבר הזה בכלל לא היה אפשרי! לא הסברתי את זה מספיק בכתבה אבל חלוקת הצילומים שלי באופן כמעט מיידי עם המצולמים, למשל ההפתעה שעשית להם בסט האחרון כשהגיעו לשעור והצילומים חיכו להם על הקיר יום אחרי שצילמתי… צורת השימוש בתמונות מאד משמעותית בעיני ואת עושה את זה כל כך מיידי ובאהבה שזה חוזר ומניע גם אותי. תודה לכולכן, מעומק הנשמה!

    השב

  5. אורנה

    05/09/2011 ב 11:44 PM

    גיורא יקירי, סופסופ הגעתי לכתבה, ולצילומים. אתה משהו. באמת. צילומים נוגעים כל-כך. ואהבתי מאד את הכתיבה, אני גם שומעת אותף מסביר ומנמק ומתלהב כמו שרק אתה יודע.

    השב

  6. גיורא

    06/09/2011 ב 11:27 AM

    תודה רבה אורנה! איזה כיף לשמוע…
    מעניין שמעבר למחמאות – איכשהו המאמר והאתר הזה מצליחים לסנן לכאן את האנשים שמהם באמת הכי חשוב לי לשמוע. אולי בסוף ייצא מזה גם איזה חיבור צילומי-חברתי, מי יודע.
    תודה!

    השב

  7. Elad Ackerman

    11/09/2011 ב 1:25 PM

    מקסים ומרגש! 🙂

    השב

  8. צבי הכסטר

    15/05/2017 ב 12:51 PM

    נהנתי לקרוא. לא מזמן סיימתי קורס צילום, וחפשתי רעיון שבעזרתו אוכל לשפר את יכולות הצילום שלי, ובכתבה שלך מצאתי… אשמח ליצור קשר. תודה!

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *