טבע דומם עם מכונית

ה”וַאנִיטָאס” הוא אלמנט אשר מצאתי את עצמי עוסק בו שוב ושוב במהלך לימודיי. הניסיון לייצג באמצעות סמלים את הרעיון שדבר אינו נותר קבוע, שהכול משתנה ומתבלה עד שלבסוף גווע, שכל דבר הוא בר חלוף, תמיד עניין ואתגר אותי. בפרויקט הנוכחי חזרתי לנושא זה, במחווה משלי לטבע דומם. שאבתי השראה מהפירות נגועי הריקבון, המונחים לצד גולגולות ושלל צִייד בציוריהם של האמנים הפלמיים במאה ה-17, כולם עמוסי פרטים ומוארים להפליא.

רק שהפעם אין אלה אובייקטים אורגניים, אלא מכוניות דוממות עשויות מתכת ופלסטיק. ולמרות זאת, אני רואה בהן משהו שהיה פעם חי – הן היו מוצר נחשק ונוצץ בחלון הראווה של מרכז המכירה, בפרסומות ובמגזיני רכב, סמל לסטאטוס חברתי וכלכלי. המכוניות בהן נסענו, והיוו בשבילנו סוג של מרכז משפחתי וסמל לחופש ההיתניידות, שוכבות היום זרוקות ומפורקות במגרשים, שלא סתם נקראים “משחטות רכב”. חלק מהן אף אוצרות בתוכן מזכרות מטרגדיות של חיים שהתהפכו ברגע.

ציור של Clara Peeters הכולל אלמנטים מה-וַאנִיטָאס

אותן מכוניות מקבלות אצלי הזדמנות שנייה לחזור לזוהרן הישן, כשמתוך ערימות הגרוטאות שבמגרש העמדתי אותן על מעין במה של אור וצל, והארתי אותן כמו סוג של פסל או מונומנט – הפעולה הזאת מתכתבת גם עם מושג ה”ready-made“. כמו ה”מזרקה” המפורסמת של מרסל דושאן (המַשתנה), מתרחש כאן שינוי של מהות האובייקט מ”סתם רכב זרוק במגרש גרוטאות”, ליצירת אמנות, וזאת מעצם ההתייחסות אליו כאל כזה.

מזרקה – מרסל דושאן

אך לא רק – על ידי שימוש בשפה צילומית של מגזיני רכב, בתאורה מוקפדת ובמצלמה בעלת רזולוציה גבוהה אני מוצא את האסתטי שבהרוס והזנוח. מלבד הבלטת העיקולים והקימורים שתוכננו על ידי היצרן, אני מבליט במכוניות הללו גם את כל הפגמים והדפיקות, את פרטי הפרטים של שרידי התאונות ו”הוצאת האיברים”, ומנציח רגע מסוים בתהליך, המזכיר לי תהליך התפרקות של פגרי בעלי חיים או חומרים אורגניים אחרים. כשחזרתי אל אותן משחטות רכב זמן מה לאחר מכן, זיהיתי את המכוניות שכבר צילמתי. בכל פעם הן יותר בלויות, מאבדות חלקים נוספים ומקבלות עיקומים חדשים ומתרחקות יותר ויותר ממה שהיו פעם.

ועכשיו, מעט טכניקה: השתמשתי במצלמה דיגיטלית בפורמט בינוני – Mamiya 645 AutoFocus עם גב דיגיטלי של חברת Leaf בן כ-27 מגה-פיקסל. כמו כן נעזרתי בפלאש סטודיו Solo המותקן על חצובה ומחובר למצבר באמצעות Inverter, ובעוזר צלם אנושי (בהזדמנות זו אני רוצה להודות לעוזרי הצלם שהקדישו מזמנם לעזור לי: יוני, נחשון, מעיין, אופיר וירון).

התמונות הוצגו במסגרת פרויקט הגמר שלי בחוג לצילום במכללת הדסה בירושלים. במהלך התערוכה שמעתי אנשים רבים בקהל המבקרים מתלחששים ביניהם “אההה, זה בטח הכל פוטושופ”, או “וואו, הוא דפק פה חידוד רציני, בגלל זה זה נראה ככה”. אז לכל התוהים – נכון, השתמשתי כאן בתוכנה המדוברת. ונכון, יש כאן מעט חידוד. אבל גם לפני החידוד התמונות נראו כך. לא השתמשתי בפילטרים כאלו ואחרים לקבלת מראה ציורי. מה שגרם לכך הוא התאורה. יש כאן סוג של HDR. לא אוטומטי כמו זה הנוצר בתוכנת “פוטומטיקס”, אלא פשוט שילוב של חשיפות מרובות, כשבכל אחת התאורה מתמקדת באזור אחר של הרכב. הצילומים הועלו כשכבות ליצירת קובץ PSD, כשמכל שכבה “לקחתי” את החלקים הטובים ביותר.

קשה לי לומר שכך הרכבים נראו במציאות. הם אמנם היו מונחים כך במציאות, כלומר לא הוספתי במחשב אובייקטים שלא הופיעו במקור, אולם בגלל מהירות ההבזק של הפלאש, אי אפשר היה לראותם כמו שהם מופיעים בתמונות הסופיות. זה היה אחד הדברים המהנים בעבודה – חוסר הידיעה כיצד ייראו התמונות בסופו של דבר והציפייה למראה הסופי. רק לאחר כיומיים-שלושה של עבודה על המחשב, וחיבור כל החלקים, לפתע נחשפה בפני התמונה השלמה.

צילום במשחטות רכב היה מעט מורכב, שכן רוב בעלי המשחטות לא ששו להתיר לי לצלם שם והיה דרוש לא מעט שכנוע בכדי לעשות זאת. הם היו מאוד חשדניים בתחילה, לא הבינו למה אני רוצה לצלם שם, והפצירו בי שלא אצלם פרטים מזהים של המכוניות (כמו מס’ רישוי) ושל המקום עצמו. כשלבסוף התירו לי לצלם (לאחר שהצגתי את עצמי כ”סטודנט לאמנות” החשדנות התחלפה במין זלזול משועשע) היה צורך “לתקתק” מהר את הצילומים, שכן כל הזמן עבדו מסביבנו עם מלגזות, ואנחנו דיי הפרענו להם. היה לי חלון של כ 45 דקות לחבר את הפלאש למצבר הרכב, לבחור את הזווית, למצוא את החשיפה המתאימה, לצלם ולהתקפל משם.

הכותב: מיכה לובטון, צלם, בוגר החוג לצילום במכללת הדסה.

מיכה לובטון

אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו

משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay.

למה שתסמכו עלינו?