בין נטף לפלורנטין

תהליך היצירה שלי מקפל בתוכו את ראיית העולם שלי שבבסיסה אהבת אדם ואמונה באדם. צילום עבורי מקפל בתוכו הרבה מעבר לתוצאה. הזדמנות לפגוש, ליצור לברוא מערכות יחסים של הסכמה ואמון. תהליך היצירה הוא כלי משפיע בעיני.

לפני כשנתיים חזרתי לצילום אחרי הפסקה של למעלה מעשור. חזרתי ממקום שונה משהייתי כצלם עיתונות, חזרתי עם רצון שונה, התבוננות מורכבת על המציאות האנושית ורצון עמוק ליצור דימויים שחושפים את יופיו של האדם באשר הוא. יצרתי לי בלוג צילומים והאפשרות ליצור מפגש רצוף עם  אנשים בצורות שונות מרגשת אותי.

אניטה ונוקי “בבקתה” שדרות ושינגטון פלורנטין (צילום: נינו הרמן)

הבלוג הוא מעין סטודיו, אני מעדכן אתו כמה פעמים בשבוע ובמסגרתו אני בוחר להראות  את התנועה שלי בצילום ובחירה עמוקה לא ליצור רק חלון ראווה של הצלחות, אלא יומן, יצירה של אמן. הקהל, משתתף, מתבונן, מגיב – אין שעות ביקור המרחב שוקק חיים כל היממה.

השילוב הזה של מפגש נוגע ברחוב ומפגש נוגע בבלוג הוא יצירת לב אחת גדולה ומשותפת שלי עם התצלומים, המצולמים והמתבוננים. בשעה שיצרתי את הבלוג לא היה לי שמץ של מושג לאן אני לוקח את הדברים והיום גם לא ברור לי לאן הבלוג לוקח אותי, מה שכן יש בי שמחת יצירה וזה המון.

צליל  בהודנא– פלורנטין (צילום: נינו הרמן)

עם הזמן גיליתי שהדימויים שאני בוחר לצלם, לפגוש ברחובות תל אביב ובכלל, מהדהדים לעולם תרבותי ואומנותי עשיר שספגתי בבית אימי ליאורה הציירת שבאה מאירופה ואבי גבי איש אשכולות רנסנסי.

אמא שלי תמיד חלמה להיות מוצגת במוזיאון. בזמנה לא היה בלוג ואינטרנט ומקומות התצוגה והמפגש עם קהל היו מצומצמים יותר. היתה בה רגישות גדולה לאנשים, יכולות מופלאות של רישום וציור ורצון להשפיע דרך הציור על המציאות הפרטית שלה ומן הסתם של עוד רבים אחרים והיא עשתה זאת בגדול בדרכה.

הרבה למדתי מאמי על אהבת אדם, התבוננות, רגישות ויצירה. המסע שלי שונה, הבחירות אחרות, התרבות משתנה. המדיה פתחה אפשרויות מדהימות לחשיפה והקהל מצביע בביקורים, במענה ישיר – אין מתווכים: כל מה שמתקיים היום לא היה אז בילדותי.

אצל  “שמעיה “בפלורנטין (צילום: נינו הרמן)

אולי זה מה שמסביר את ההתרגשות המיוחדת שאני חווה בתערוכה שלי “בין נטף לפלורנטין” שבימים אלה מוצגת במוזיאון ארץ ישראל. התערוכה פתחה בפני מרחב נוסף שלא הכרתי, מעבר למרחב המוזיאלי של התצוגה, נחשפתי לבחירה מחודשת  של חומרים שלי. זו חוויה מרתקת, מורכבת, שכדי לעבור אותה בטוב אני שמח שיש בי מידה של התמסרות ואמונה באדם.

לאוצר התערוכה, בחרתי את ג’ואל קנטור, חבר, צלם, ואמן שנענה בשמחה למלאכת האוצרות. ג’ואל בחר לשלב עבר והווה. עבודות שחור-לבן מהארכיון מנגטיבים  שמצויים במרתף בנטף, מעליית הגג במעריב ומלשכת העיתונות הממשלתית יחד עם צילומים עכשוויים מרחובות תל אביב.

פאב “יאיר” רגע לפני הפתיחה (צילום: נינו הרמן)

תהליך הבחירה נמשך כמה חודשים ואתגר אותי ואותו כל פעם מחדש. התבקשתי להניח להקשרים שלי לגמרי ולתת לו לבנות מחומרים את הסיפור שלו. מרגע היציאה לצילום ועד לתערוכה במוזיאון עברתי הרבה  תחנות. זה מתחיל בהתבוננות שלי כצלם על המתרחש והבחירה של הרגע. הצילום כמו הקפיא רגע מתוך התרחשות והופך אותו לדימוי עצמאי.

לרגע כמו הוצאתי דבר מהקשרו. אחר כך אני מציג את הצילום בתוך מרחב חדש: בלוג, מוזיאון, עיתון, ושוב ההקשרים שנוצרים שונים מהמציאות בה הוא צולם. לתערוכה  הזו בחרתי באוצר שראיית החיים שלו מאוד שונה משלי הסתקרנתי לראות את הסיפור שלו דרך התצלומים שלי וגם מה הוא רואה בצילומים שלא ראיתי.

ג’ואל הוא אמן יוצר עם ידע עצום באמנות, במובן הזה היה פשוט להשען ולסמוך על הבחירות שלו. לצד זה, לאורך התהליך ביקשתי ממנו הסברים למה תצלום זה כן ולמה זה לא והוא חזר וביקש שאתן לו לבנות סיפור שייחשף בעיני בהמשך. כך מתוך התמסרות ואמון הגענו לערב הפתיחה שרק בו למעשה זכיתי לשמוע מה עמד מאחורי הבחירות שלו, השיתוף שלו אותי ואת קהל המבקרים הרבים שנכח, פתח בפני מרחב שלם של הקשרים על עבודותי שלא הכרתי במודע.

בסוניה געצל שפירא (צילום: נינו הרמן)

ג’ואל כמו בנה סרט משלו על בסיס הדימויים שראה. זה היה מרגש, משמח ומעצים ועל כך תודתי לו. הוא שיתף אותי בכך שלו עצמו היו שלושה מקורות בצילום אליהם התייחס “במודע או לא במודע בזמן שאצר”. הפתיחה הזו  הבהירה לי למה ביקש ממני לחכות שתתגבש כל היצירה אצלו.

שלושת מקורת הצילום אליהם התייחס ג’ואל כחלק מבניית התערוכה היו:
ברסאי – צלם הונגרי תושב צרפת אשר התגורר בפריז בין השנים 1920-1940 והכיר את כל האינטלקטואלים של התקופה. בלילות הוא צילם בברים וברחובות. ישנה תמונה מפורסמת אותה צילם של זונה מתחת לפנס רחוב עומדת עם סיגריה ביד ומחכה. החיפוש אחר צילומים היה נדיר בתקופתו ובסופו של דבר קראו לספר שלו ה”סודות של פריז”. למעשה הוא תפס את האווירה של פריז, ובמידה רבה ג’ואל מרגיש שאני תופס את האווירה של פלורנטין.

הזרם השני של צילום כולל את הצלמים הישראלים העובדים בארץ כצלמי עיתונות, אשר גם אני הייתי פעם חלק מהם. לצד צלמים כמו אלכס ליבק, מיכה ברעם, דוד רובניגר ואחרים וכצלם צעיר יותר פעלתי לצדם במשך שנים רבות. ג’ואל הרגיש שבעולם שלי אין מלחמות ואין אינתיפאדות. למעשה אין אלימות וזה הדבר שתפס אותו – בין אם זה בעקבות צילום של ילדה שעומדת לבד עם בובה, לא בוכה ולא צורחת, ובין אם זה בעקבות תמונה של שמעון פרס, שאז היה ראש הממשלה, בעת שחיית הבוקר. גם שם אין דרמה גדולה. מקסימום הצופה מרגיש שפרס אומר לעצמו שאולי כדאי לו לצאת כי קצת קר.
מאוד משמח אותי ש”האין דרמה” הוא חלק מהותי מכתב היד האמנותי שלי, כי אני מאמין שאין דבר שהוא יותר גדול מהיום. עד כמה שאפשר אני מתרחק מדרמה ושואף לראות את הרגעים הקטנים הפשוטים שיש בהם כל כך הרבה יופי ועוצמה.

שמעון פרס  חוף גלי כנרת טבריה 1988 (צילום: נינו הרמן)

הזרם השלישי, או למעשה האיש השלישי שהשפיע, הוא אמריקאי בשם פליפ לורקה דה קורסיאה. דה קורסיאה מביים סצנות דוקומנטריות, הפקות גדולות. איש ברחוב שוכב באמצע עיר סואנת בזמן שהשמש שוקעת והכל מבויים עם שחקנים, אנשי תאורה וצלמים. אצלי הוא אהב את הסצנה שגיליתי ברחובות, שנראית מבוימת, אבל היא ממש לא. אלו הם פשוט רגעים אותם אני תופס בין רגע בהבזק של טבעיות.

נתב”ג 1973 (צילום: נינו הרמן)

חשבתי שוב על ציורי אימא ועל מה שלימדה אותי שלא במודע. ועולה בי רצון ברור ומשמח לעשות תערוכה משותפת לציורי אמא שלי בשילוב צילומים שלי שמתכתבים זה עם זה. בתחושה שלי בסגירת מעגל זו יווצר סיפור אמנותי מעורר השראה של חיבורי לב שמעבר לזמן.

נינו (חנניה) הרמן –  צלם ,אמן, מורה. בלוג צילומים: מרחבי הלב נגיעה באדם.