ראשי זווית אישית מנהטן – צילומי רחוב

מנהטן – צילומי רחוב

14
0

ניו יורק מבורכת במגוון צבעוני של בני אדם וכמעט כל אחד מהם הוא מושא פוטנציאלי לצילום טוב. תמיד אהבתי לצלם אנשים, כך שמנהטן מבחינתי היא חגיגה אינסופית של הזדמנויות לתעד טיפוסים מעניינים במיוחד. ההתרחשויות, ההבעות, הדמויות החולפות בחטף, הכל מתנקז לשיר הלל קטן לאנושות. רחובות העיר על כל צבעיה, צורותיה המשורטטות, האנשים המטושטשים הופכים לרקע נהדר לצילומי פורטרט ממוקדים.

יצאתי באחד הימים חמוש במצלמה אל מנהטן. אחד האזורים היותר אהובים עלי הוא ה"יוניון סקוור", כיכר קטנה וירוקה שאליה מתחברים כמו עורקי תחבורה – שדרות ברודווי, השדרה הרביעית ורחוב מספר 14. מנהטן בנויה שתי וערב, רשת כבישים ומדרכות מחוברים בקווי מעבר חציה. בתוך כל הסדר הזה כאוס של אנשים, אינדיבידואלים אשר יחד מתערבבים למעגלים מרצדים. המעגלים האלה מסתחררים סביבי והעיניים שלי מחפשות את הפרט האחד שבשבילו כדאי להקליק את הקליק הראשון.

באחד הרחובות הצדדיים אני מחבר אל המצלמה עדשת טלה 300 מ"מ. אני מחפש לצלם דמויות בודדות מרחוק, שירגישו בי כמה שפחות אבל ימלאו לי את הפריים. צילום רחוב שכזה הופך אותי לצייד והעדשה הארוכה כמו רובה נמתחת ממני ומנסה לפגוע. הדמויות חולפות, ממהרות ואני מנסה לחדור אליהן מבעד אנשים אחרים וקרעים של בניינים. האם הכל חייב להיות מושלם כל כך? כמה הפריים צריך להיות "נקי"? זהו לא צילום סטודיו ושום דבר כאן לא יכול להיות מבוים, ובכל זאת קיים בי הרצון לשלמות. שלמות כזאת חייבת להיות בנויה מסימטריות, מתאורה נכונה, מעומק שדה מתאים, מקומפוזיציה. והכי חשוב – שההבעה תהיה מעניינת. למרות זאת יש משהו קסום בחוסר היכולת שלי לביים אנשים ברחוב. דווקא בגלל שהם לא יודעים שהם בכוונת שלי, "הם מספקים את הסחורה". הרבה פעמים זה מרגיש כאילו הם מתואמים איתי, כאילו ההתרחשות כולה, העמידה, הרקע, התאורה עצרו בזמן וחיכו שאני אגיע. השוטטות שלי ברחובות עם המצלמה מקבלת אופי של "סלואו מושן". הכל זז לאט יותר ואני קולט את המראות באופן חד יותר.

האנשים מאוד יפים בעיני, ססגוניים וכל אחד מהם מספר לי סיפור. בחור מישיר אלי מבט, צעירה שקועה במחשבות, אישה יפה עם חיוך מזוייף, קבוצת דמויות מתואמות בתנועות. אנשים אנשים מתהלכים כמו ניצבים על סט של סרט, כאילו מחכים לקריאת "אקשן" של בימאי מוכשר. הכיכר כמו סטודיו ענקי, האנשים הם דוגמנים, העיר היא רקע מתחלף, קרני השמש – ספוטים ענקיים מתכווננים. אני מצלם בטירוף. לפתע הכל נראה מעניין וחשוב. אני רוצה ללכוד את כולם. אלו רגעים קטנים שלא יחזרו שוב, מישהו מעניק לי רגע קטן מחייו השלמים. ופתאום השלמות כבר לא חשובה יותר. הבעת פנים חזקה עובדת גם אם התמונה מטושטשת, דמות מעוררת הזדהות גם אם היא מוסתרת, חצאי פנים מספרים סיפור בצילום שנלקח בחטף והבניינים של העיר מעמידים קירות בצבעים, מותחים קווים ישרים וממסגרים את הדמויות בתמונות שלי. זהו התיאטרון הקטן של אלוהים כשעל הבמה כל שחקן משחק בהצגה נפרדת.

האיש המכופתר הזה חצה במהירות את הרחוב על אופניים. אני מאוד אוהב את ההבעה הכמעט אכזרית שלו יחד עם הקוצים העקרביים המזדקרים לו מן הקסדה (צילום: נועם דוד)

noam david ny 3

האישה החביבה הזאת עמדה על שפת מעבר החצייה. בשבריר שנייה בדיוק היא נזכרה במשהו חשוב. כנראה ששכחה את סיר המרק על הגז. אני אוהב את הפס האדום שנמתח לה מעל הראש ומעצים יותר את תנועת הגוף שלה (צילום: נועם דוד)

noam david ny 1

בתמונה הזאת יש קומפוזיציה מעניינת. קיר אדום עז עם חלון ראווה שחור בצידו. והדמויות משחקות תפקיד חשוב. בחור הולך שקוע בענייניו. שלוש בנות לוטשות אליו מבט. אפשר ממש להרגיש זאת אפילו שמדובר בבובות חסרות ראש (צילום: נועם דוד)

noam david ny 4

התימהוני הזה עמד לבדו במרכז המדרכה ולא זז. הבעת פניו לא משתנה. אני לא יודע מה הסיפור שלו אבל מודה שזה שווה תמונה (צילום: נועם דוד)

noam david ny 2

אחד מהרגעים המהנים יותר בתהליך זה הוא הזמן שבו אני עובר על מלאי התמונות שאספתי אחרי סיור שכזה. זוהי הרגשה של פתיחת תיבת הפתעות המציעה לך דברים שלא ציפית להם. מהלך הצילומים מהיר וחטוף. ההתמקדות היא בדרך כלל בנושא אחד וקבלת הרושם הכללי. אך על שולחן העריכה התמונות מקבלות מימדים נוספים. כאן מקבלים את ההחלטות על פי תגליות קטנות הניבטות אליך דרך המסך הגדול.

אני מאוד אוהב להתבונן ולגלות את כל הפרטים הקטנים שהופכים את התמונה לשלמה ומלאה יותר: סוג של תכשיט, שרוך פתוח, כיתוב על חולצה, צלקת קטנה, איפור לא סימטרי, מבט של אדם ברקע, מכונית חולפת ועוד ועוד דוגמאות שמהוות את קולות הרקע של המנגינה. חיתוך התמונה הסופי והקומפוזיציה מכוונים את עיני הצופה, ממסגרים לו את כלל המרכיבים ומגדירים את היחסים ביניהם. כאן היצירה מגיעה לכדי שלימות והאמירה הופכת מוחלטת.

ארצה לסיים עם משהו לטובת הצלמים "הלא אמיצים". כן, בצילום שכזה צריך אומץ. צילום חי אינו משול לעץ הממתין שנבוא לקטוף את פירותיו. מדובר כאן קודם כל באנשים ולצילום שלהם יכולות להיות השלכות. הנושא נידון בהרחבה במאמר הנהדר הזה. כן, אני מודה שמהגיחות הראשונות שלי חזרתי ובאמתחתי צילומי בתים, רחובות, עציצים וחתולים. מושא הצילום המרתק ביותר, האדם, הפחיד אותי ופחדתי להיישיר אליו את המצלמה. אז הנה כמה טיפים שיעזרו לכם להתחיל:

  • התוצאה שווה את זה – כן. תמונות המיליון דולר שלכם מסתתרת מעבר לפינה. כל אותם טיפוסים שרק הייתם חולמים להביא לצילום סטודיו והיחס המעניין שנוצר עם סביבתם העירונית יאבדו מההזדמנות שלהם להשתלב ביצירה שלכם. והכל יגמר בתחושת החמצה בגלל שלא אזרתם אומץ להרים את המצלמה.
  • צרו קשר עם האנשים – זוהי שיטה שבאחוז גדול מהפעמים עובדת. הכוונה היא לקשר עין שאתם יוצרים עם המצולם שלכם. הוא מבחין במצלמה, הוא מבין שאתם מתכוונים לצלם אותו. נידת ראש קטנה שלך, חיוך שלו, ונוצר אישור לא מילולי שמאפשר לך לצלם ללא חשש. כל זמן שאין שום סימן להתנגדות, צלם. אין גם שום פסול לגשת לאדם ולבקש ממנו את אישורו. אם מדובר בילדים, בקשו אישור מהוריהם.
  • עדשת טלה – יש לה את המגבלות שלה (גודל, יציבות, עומק שדה קטן, ריחוק מהנושא המצולם) אך פעמים רבות היא הפתרון הטוב ביותר "להיכנס לנשמה" של אדם בלי שהוא יבחין בכך.
  • הישארו במקום אחד – כמו בצילום בעלי חיים, האנשים הקבועים שנמצאים באזור אחד הופכים מודעים אליך. הם יודעים שאתה מצלם, שומרים של שיגרה זמנית של מעשיהם ולרוב לא יהיה להם אכפת להיות חלק מהצילומים שלך.

אני מאמין שברגע שאדם יוצא לרחוב, הוא מוותר על הפרטיות הויזואלית שלו. הוא במקום ציבורי ותמיד קיים סיכוי שהוא יתועד. עצם העובדה שהוא יצא מפתח ביתו מהווה הכרה בכך. זוהי רק דעתי, אבל אין היא אומרת שמותר לי לדחוף מצלמה בפניהם של עוברים ושבים תמימים. פשוט צריך לדעת לעשות זאת בדרך נעימה ולא פולשנית.

עוד אני מאמין שמה שיהפוך אתכם לצלמי שטח טובים ורגישים הוא התנסויות פחות נעימות עם אנשים. לא פעם רדפו אחרי ברחוב, ניסו להשמיד לי כרטיסי זיכרון ואפילו לשבור לי את המצלמה. לא נחמד כל כך, לא מאחל את זה לאף אחד, אבל בהחלט מחדד חושים ואינטואיציות לגבי מי לצלם ומתי. אז שיהיה בהצלחה!

נועם דוד: צלם, אמן, מקים ומנהל את גלימפס צילום סטודיו. ניתן לראות צילומים נוספים ממנהטן בגלריה הבאה.

  • DSC 3773 main

    צילום לילה במנהטן

    ניו יורק בכלל ומנהטן בפרט היא ללא ספק אחת הערים המרשימות ביותר לצילום בלילה, במיוחד עבור מ…
  • Mark Laita: כל בני האדם שווים

    נוצרנו שווים? תלוי את מי שואלים… באמריקה של ימינו כמו גם במדינות מפותחות רבות ברחבי …
  • 10 טיפים "לצילום חי"

    צילום הוא תחום רחב מאד המתפרש על פני מגוון עצום של תחומי משנה, מצילום דוגמנות, אירועים ואו…
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

14 תגובות

  1. אלון

    13/05/2011 ב 6:06 PM

    זה צילום רחוב –

    http://www.in-public.com/NilsJorgensen/gallery/61
    http://www.in-public.com/RichardBram/gallery/65
    http://www.in-public.com/ChristopheAgou/gallery/44

    ובכלל – כדאי לעבור על האתר הזה.
    התמונות מעל אלה לא צילומי רחוב. אלה פורטרטים שנלקחו ברחוב.
    וזה שזה במנהטן.. נו… לא ממש רואים, אם לומר בעדינות. לחלוטין לא הצלחת לתפוס את הרוח והאווירה של מנהטן.
    חבל.

    אגב, לצלם רחוב עם עדשה 300 מ"מ?

    השב

  2. שמשון

    13/05/2011 ב 6:19 PM

    אהבתי

    השב

  3. עידו גנוט

    13/05/2011 ב 6:56 PM

    אני אתן לנועם להגיב אם יבחר בכך. אני יכול רק לומר שבעיני לפחות צילום חי לא בהכרח אמור ללכוד "את הרוח של העיר" – לפחות לא באופן שאתה מציג זאת. הוא בהחלט יכול ללכוד אוירה, את סוג האנשים אבל זה ממש לא אומר שתראה את פסל החירות ברקע של כל תמונה (אני מקצין בכוונה).
    לגבי המינוח "צילום רחוב" – יכול להיות שהחלטה נכונה יותר מבחינת השם הייתה צילום "ברחוב"- בגדול אם אני יורד לסוף דעתו של נועם – מה שאתה רואה כאן הוא "צילום חי" (אם קראת את הכתבה שלנו בנושא אתה יודע בדיוק כיצד אני רואה את הנושא ומדוע 300 מ"מ הוא הטווח האידאלי לסוג זה של צילומים).

    הדוגמאות שאתה הבאת הן של סוג צילום אחר אותו באמת אפשר לכנות צילום אורבני או צילום רחוב.

    השב

  4. נועם ד.

    13/05/2011 ב 7:28 PM

    אלון,
    אני שמח שאתה מחדד את מה שכתבתי וצילמתי.
    אכן אלה צילומי פורטרטים חטופים שצילמתי במנהטן
    צילומים שצולמו ברחוב (לכן כיניתי אותם צילומי רחוב ולא משהו אחר)
    לא היתה לי שום כוונה לבטא את אווירת מנהטן בתמונות
    כי הדמויות שהיו בה עניינו אותי יותר באותו הרגע
    ניתן היה לצלם אותן בכל לוקיישן אחר ואפשר להגיד זאת בבירור ובלי שום עדינות.
    אני מנסה כמה שיותר להמנע מספרי חוקים (כתובים או לא) שמתיימרים להגדיר
    ז'אנר כזה או אחר של צילום. אני חושב שמה שהופך אותנו לצלמים בראש ובראשנה
    הוא החופש לצלם מה שמעניין אותנו בכל זמן נתון ובאיזה עדשות שמתחשק לנו.
    300 מ"מ או לא…? עניין של טעם וסגנון אישי.

    השב

  5. עמית גרינר

    13/05/2011 ב 7:46 PM

    האמת, לא צריך הרבה הסבר כדי להבין שיש פה תמונות מרתקות ומדהימות, אהבתי במיוחד את האחרונה. יש משהו קסום באנשים לא רגילים.

    השב

  6. יוחנן

    13/05/2011 ב 7:54 PM

    תצלם מה שאתה רוצה..תגדיר את התמונות כראות עיניך.
    התמונות הן תמונות יפות כל הכבוד ..

    השב

  7. טדי הרוש

    13/05/2011 ב 8:24 PM

    פשוט מענג לקרוא.
    הדימויים, הקישורים, המחשבות מאחורי כל לחיצה, מאחורי כל קליק..
    מושלם…

    השב

  8. meir ezra

    14/05/2011 ב 4:45 AM

    נועם היקר זה עושה לך חשק לבוא אני מחכה אני כול יום נימצא בן כול המליונים האלה חי איתם רואה אותם הפעם אני מקווה שתפרסם אותי.יאלהההה בייייי ניראה אותך בקרוב

    השב

  9. natalieschor

    14/05/2011 ב 10:22 AM

    מקסים, אהבתי מאוד!

    השב

  10. שיר

    14/05/2011 ב 9:45 PM

    נועם, יקירי
    כתוב יפה ומעורר השראה , כמו כל מאמר או תמונה שלך..

    השב

  11. ניצן-צלם

    15/05/2011 ב 11:38 AM

    תודה לך נועם על הטור מעורר ההשראה. מקווה לראות עוד טורים שלך בעתיד!
    ותגובתי לאלון מתגובה 1: מה זה משנה איך מכנים את סוג הצילום? מצידי שיקראו לזה גם "צילום אבוקדו", העיקר זה שהתמונות מעבירות משהו ונעימות למראה! זה היופי שבצילום.

    השב

  12. noamdavid

    16/05/2011 ב 12:23 AM

    תודה רבה לך ניצן. מבטיח עוד טורים בעתיד 🙂

    השב

  13. Sharon

    16/05/2011 ב 7:48 PM

    great article!!!! feel like taking my camera and get out hunting… life can be so much more fascinating if we just pay attention on the surrounding, thanks guys

    השב

  14. טלי

    23/05/2011 ב 5:43 PM

    אין על (לצלם ב) ניו-יורק!!!

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *