ראשי זווית אישית הו, המחווה!

הו, המחווה!

5
0

פירוש המילה הומאז’ הינו מתן כבוד והוקרה ליוצר המקורי באמצעות ציטוט או רמז של רעיון המופיע ביצירתו החדשה של נותן המחווה. יש לעשות כמובן הפרדה מוחלטת בין הומאז’ לבין פְלַגִיאַט שפירושו העתקה גסה ללא מתן קרדיט ליצירה המקורית (פוי!). בצילומים שתראו מיד אינני בוראת מחדש את המקור ממנו שאבתי את השראתי כי אם מרמזת על מהותו. המחווה ניתנת כאן לציירים מן השורה הראשונה, אשר הוכיחו עצמם (מי במוקדם ומי במאוחר) לעולם, ובעיני הם מופלאים.

אלברכט דירר (Albrecht Dürer)

אלברכט דירר חי ונולד בגרמניה והיה השלישי מבין שמונה עשר אחים. עובדה יבשה זו (שכן במאה ה-16 היה הדבר די רווח) לא מנעה ממנו להפוך לצייר ידוע מאוד, ומעבר לכך לעסוק בתחומים רבים אחרים. דירר היה אמן דפוס ותיאורטיקן. הוא עסק בין היתר בעקרונות המתמטיקה, הפרספקטיבה והפרופורציות האידיאליות, והדבר כמובן ניכר ביצירותיו. מעבר לעובדה כי ביסס את המוניטין שלו עוד בחייו (כבר בגיל 20!) ונחשב לאחת מהדמויות החשובות ביותר ברנסאנס הצפון אירופאי, הוא הרבה למלא את עולמו לא רק בציורי נוף אירופאים (הוא נחשב אגב לאחד מאמני הנוף הראשונים) אלא בדימויים אפוקליפטיים, מפלצות, מכשפות, חיות היברידיות, מלחמה וסבל…

אולם, את ההומאז’ הקדשתי דווקא לדיוקן עצמי מאוד מוקפד של דירר. בדיוקן זה ניכר על דירר כי הוא מכיר בעצמו כאמן ואדם רם מעלה, מנסה ואף מצליח להעביר תחושת אצילות והכרה בערכו העצמי. הצילום המתכתב עם דירר הוא צילום של אדם היושב דרך קבע בנחלת בנימין (בצד של שיינקין) ומטיף לעוברים ושבים. יש האומרים כי הוא טוען להיות המשיח, יש החושבים אותו למטורף, ולעיתים אני חולפת על פניו ורואה צעירים היושבים לצידו על הארץ, דרוכים, שותים כל מילה הנפלטת מפיו בצמא. כמובן שיופיו יוצא הדופן, והעובדה כי אינו נוהג כאדם מן הישוב ריתקה אותי מיד והתקרבתי על מנת לצלם. ה”משיח” הצעיר הזכיר לי מיד את דיוקנו העצמי של דירר. כמה מלא בביטחון הוא, כמה גאה, עוולות העולם אינן נוגעות בו, עיניו אינן ריקות.

דירר – דיוקן עצמי

Albrecht Dürer Self Portrait 3המשיח? (צילום: נטלי שור)

Homage for Albrecht Dürer 3

סנדרו בוטיצ’לי (Sandro Botticelli)

בוטיצ’לי נולד בפירנצה (ועל כן נקרא פלורנטיני. אילו אתם הייתם נולדים בפירנצה, גם אתם הייתם נקראים פלורנטינים!) הוא היה הצעיר ביותר מבין חמישה אחים, וכבר בגיל 15 היה לו סטודיו משלו (אני מפרגנת).

“את יפה כמו ציור של בוטיצ’לי”. היש מחמאה יפה מזו? אולם, המשיכו לקרוא. הסיפור אינו פשוט. סנדרו בוטיצ’לי נחשב לאחד מגדולי האמנים של תקופת הרנסאנס באיטליה. שני ציורים ידועים במיוחד הנם “לידת ונוס” ו”האביב” (פרימוורה). הוא חי בתקופה שבה שלטה באיטליה משפחת מדיצ’י. חלק ממפעלה היה קידום האמנות וההומניזם. במסגרת זו חלה התעניינות גוברת ורצון לחזור לתרבות הקלאסית – היוונית והרומית – ובסופו של דבר החלו מקדמים ערכים ורעיונות שבהם האדם עומד במרכז ולא הדת. החלה מתפתחת חילוניות ונסיגה מן הכנסייה. כאן העלילה מסתבכת. ברגע מסוים נכנס לתמונה נזיר דומיניקאני אדוק בשם סָבֹונָרֹולָה, וסחף אחריו רבים. לדעתו של הנזיר משפחת מדיצ’י השקיעה יותר מידי כסף בקידום האמנות ופחות מידי ברווחת העם ובנוסף פרצה באותו זמן מחלת העגבת, “מחלת החטאים”. סיבות טובות להתעצם ולהטיף. הנזיר גרס בין היתר כי כל הציירים הנם כופרים, וכי הערצת היופי הנה חטא (הרע במיעוטו, סבונרולה אף שלח צעירים פתיים מדלת לדלת לאסוף ספרים, משחקים, מראות וכלים מוזיקליים על מנת לשרוף אותם!) בוטיצ’לי התערער מדבריו של הנזיר עד מאוד, ויש טוענים כי לימים שרף והשמיד רבים מציוריו והפך לנוצרי אדוק. סופו של הנזיר, אגב, היה להיתלות בכיכר המרכזית. משפחת מדיצ’י לא סופגת בולשיט מאף אחד…

בוטיצ’לי מעולם לא נישא. יתרה מכך, הוא אף הביע סלידה עמוקה מרעיון הנישואין וטען כי רק המחשבה על כך מעוררת בו סיוטים. השקפת העולם הזו נובעת ככל הנראה מאהבה נכזבת שנחל. שמה היה סִימֹונֶטָה וֱסְפּוּצִ’י, והיא זו שהיוותה עבורו את המודל ליצירת המופת “לידת ונוס” ופניה הנאות הנם מוטיב חוזר בכל אחד מציוריו.

ההומאז’ אותו בחרתי מתרכז בפרט מתוך ציורו של בוטיצ’לי “פרימוורה”. הביטו בפינה השמאלית של הציור. זהו תיאור של עונת האביב מתוך המיתולוגיה היוונית. שלוש הדמויות אליהן התייחסתי הנן “שלושת הגרציות”. במיתולוגיה הן מוצגות כבנות לווייתה של ונוס (גם:”אפרודיטה”) אלת האהבה. כל אחת מהגרציות מייצגת משהו אחר. האחת את הזהר, השנייה את השמחה והשלישית את העליזות. בדומה למוזות, הגרציות העניקו השראה לאמנים ויוצרים. בוטיצ’לי אינו היחיד כמובן שצייר את הגרציות. הן מוטיב מוכר וידוע אצל אמנים רבים אחרים (רפאל, רובנס ועוד) וכבר הופיעו על כדים מהתקופה הקלאסית. הן הוצגו כאשר הן עירומות או לבושות בשמלות לבנות. תמיד צמודות זו לזו, לעיתים אוחזות ידיים ורוקדות במעגל.

בתצלום המחווה, האווירה קודרת מעט ופני הנשים אינם נראים, במתכוון. לא ביקשתי להתייחס לדמות מסוימת כי אם להעצמה נשית באופן כללי. פרשנות, כמקובל אצלי, יכולה להיות לכאן או לכאן.

בוטיצ’לי – פרימוורה

Sandro Botticelli Primavera

ריקוד מחווה (צילום: נטלי שור)

Homage for Sandro Botticelli

רנה מגריט (Rene Magritte)

מגריט היה צייר בלגי שהשתייך לזרם הסוריאליסטי. הוא אחד מהאמנים האהובים עליי ביותר. ציוריו מעוררים בי השראה, מחשבה ורצון לשקוע בחלום.

ילדותו של מגריט לא הייתה קלה. כשהיה נער, הטביעה עצמה אימו בנהר וגופתה נמצאה כעבור שבועיים, כאשר כותנת הלילה מכסה את ראשה. נטען כי מגריט הצעיר היה נוכח כאשר נמצאה גופת אימו אולם עובדה זו לא בוססה מעולם. עם זאת, כיסוי הפנים הנו מוטיב חוזר בציוריו.

המילה סוריאליזם היא חיבורן של שתי מילים בצרפתית: SUR (מעל) והמילה REALISME  (מציאות) כלומר, מעל המציאות. יצירות סוריאליסטיות מתמקדות בעיקר בחוסר הגיון, אבסורד, אסוציאציות וחציית גבולות. זהו זרם שפקד לא רק את הציירים, אלא סחף עימו אנשי רוח, סופרים ומשוררים. המניפסטים הסוריאליסטיים גרסו כי המטורפים הנם אמנים, וכי יש לבטל את בתי המשוגעים! הציור הסוריאליסטי מתחלק לסוריאליזם פיגורטיבי, וסוריאליזם מופשט. מגריט משתייך לקבוצה הראשונה. פרטי ציוריו נראים כה אמיתיים, אולם היחס ביניהם הוא חסר כל שחר. כלומר, ה”על מציאות” מתבטא לא באובייקטים עצמם, כי אם ביחס שבין האובייקטים.

ברצוני כעת להתייחס ליצירתו של מגריט המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל בירושלים, ועוררה בי פיק ברכיים בלתי נשלט כשהבטתי בה לראשונה במציאות ולא דרך הספרים או מסך המחשב. יצירה זו נקראת “הטירה על הפירנאים”. יש משהו מאוד סוחף ובו זמנית מאוד מטריד בציור. הניגוד בין כובדו האדיר של הסלע לבין העובדה כי הוא מרחף באוויר יוצר אצלי אי שקט מוחלט. איני יודעת האם הטירה ניצבת במקומה, והגלים הסוערים חולפים תחתיה באין מפריע, או שמא הטירה נעה לה במרחבים? שאלות קיומיות מתעוררות בי לפתע.

אכן, התייחסותי מבחינת ההומאז’ היא לציור זה, אולם התצלום שלי מרמז לציור נוסף של מגריט הנקרא “הזמן המרותק” (Time Transfixed) ציור זה מתאר קטר חסר מסילה הפורץ מתוך אח במהירות עצומה, אל תוך חדר ריק. כיצד אני יודעת שהוא ריק? ובכן, במראה התלויה מעל משתקפים רק הפמוט (רק פמוט אחד! הרי זה פלא…) והשעון.

בצילום המחווה אני רואה את הסלע, ואת השתקפותו על המסילה החסרה.

מגריט – הטירה על הפירנאים

Rene Magritte Castle in the Pyrenees

מגריט – הזמן המרותק

Reneהסלע והמסילה החסרה (צילום: נטלי שור)

Homage for Rene Magritt

אדוארד מונק (Edvard Munch)

מונק היה צייר נורווגי שהשתייך לזרם האקספרסיוניסטי (למען האמת, הוא לא רק השתייך אלא היה חלוץ!) האקספרסיוניזם הנו זרם שמקורו בגרמניה בתחילת המאה ה 20, והוא מעמיד במרכז היצירה את האמן וראייתו הפנימית. ראייה גסה ובדרך כלל מתפרצת, זועקת ומבטאת את רגשות היוצר באופן החשוף והעז ביותר. בדרך זו האמן משליך על היצירה באופן סובייקטיבי את מצבו הנפשי.

אצל מונק המוטיבים האקספרסיוניסטים החוזרים הם בעיקר מוות וחוסר תקווה. הטרגדיה הפרטית שלו היא מעל ומעבר למה שאדם יכול להכיל. כשהיה מונק בן חמש נפטרה אמו ממחלת השחפת, ולאחר שנים מתה אחותו מאותה המחלה, כשהייתה רק בת 15. כך נפלה על משפחתו מכה אחר מכה, מוות אחר מוות, מחלות נפש ובריאות רעועה של האמן. בשלב מסוים חווה מונק התמוטטות עצבים ואושפז בבית החולים. הוא חווה התקף חרדה שנגרם משתייה מופרזת של משקאות חריפים, וזאת בשל דיכאון עמוק. בזמן הזה ניתן לראות בבירור כיצד מצבו הנפשי בא לידי ביטוי בסגנונו האמנותי, שכן לאורך כל אותה תקופה לא חדל לצייר. באמנותו הוא מפנה שוב ושוב אל זיכרון המוות, המחלה והצער.

“הצעקה” היא יצירתו המפורסמת ביותר. סיפור מעניין עומד מאחורי היצירה, ויש הטוענים כי היא מקוללת. היא נגנבה מספר פעמים ממוזיאונים בהם הייתה מוצגת, ובכל פעם הוחזרה באורך פלא ע”י הגנב או מי מטעמו. יתכן כי מזמין השוד לא יכול היה לשאת אותה והמעמסה הנפשית הייתה כבדה מידי מלהכיל. ואכן, קשה התמונה מאוד והיא נושאת בחובה כל כך הרבה תחושות.

אני מבקשת להביא בפניכם ציטוט (בתרגום חופשי) בנוגע ליצירתו של מונק מיומנו האישי, שנת 1892:

וכך צעדתי לאורך הדרך עם שני חבריי,

השמש שקעה

וחשתי במשב של מלנכוליה.

השמיים היו אדומים כדם.

עצרתי. נשענתי על המעקה, עייף כמוות.

הבטתי אל מעבר לעננים הבוערים, התלויים בשמיים כחרב וכדם

מעל מפרץ הפיורד השחור-כחול.

חבריי המשיכו לצעוד ואני עודני עומד

רועד מפחד.

חשתי צעקה גדולה, אינסופית, אל עבר הטבע“.

יש בי רצון לעצור כאן, כיוון שאני חשה כי כל שאומר לאחר שורות אלו יתגמד ויתמוסס אל מול מצחם המקומט של הקוראים בעוד הם מנסים לעבד את דבריו הנוראיים של מונק. לא אכביר במילים.

התצלום שמהווה את המחווה ליצירתו “הצעקה”, המשקפת את האומללות האנושית הנו תצלום של נערה שבה נתקלתי בעודי עוברת ברחובות תל אביב. גבוהה ושדופה, נראה כי עברו עליה ימים קשים. ישובה על ספסל, אוחזת פניה בשתי ידיה בהבעה מעוותת. היא לא אמרה דבר, ונדמה היה לי כי זעקה אילמת פורצת ממנה אל עבר הרחוב, ואולי אף מעבר לו. מעבר לראשי האנשים. מעבר לבניינים.

מעבר אולי, למה שיכולתי להבין.

מונק – הצעקה

Edvard Munch TheScream

שור – הצעקה

Homage for Edvard Munch

נטלי שור (Natalie Schor): בת 27, בעלת תואר בתולדות האמנות ותיאטרון מטעם אוניברסיטת תל אביב. צלמת אמנותית, זוכת פרס”Niram art”  ופרס “חיים ושרה ינקולוביץ לתרבות ואמנות” בקטגוריית צילום. הציגה בגלריה שלוש מטר, גלריה קסטיאל ובמוזיאון יפו לעתיקות. עוד מצילומיה ניתן למצוא בקישור הבא.

Avatarנטלי שור
  • natalieschor main

    ארץ הכרוב הסגול

    את השבוע הנהדר הזה בסלובניה, ביליתי בחברתה של אמא שלי. אישה נהדרת, נמרצת והרפתקנית. זו היי…
  • ramat main

    רמת הלב

    אתה ילד. שום דבר לא נוגע בך מלבד מה שאתה נחשף אליו. אם אינך נחשף, אתה לא תדע. ואז אתה גדל.…
  • Main kineret

    ההיית או חלמתי חלום?

    מילות שירה של רחל אודות הכנרת מאז ומתמיד כיווצו את ליבי. אולם, רק כשעליתי על “מצפה א…
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב זווית אישית

5 תגובות

  1. Avatar

    עומרי

    11/04/2011 ב 8:08 PM

    כתבה ממש יפה ומעניינת!
    התמונות ממש יפות!

    השב

  2. Avatar

    אורנה בן-שושן

    12/04/2011 ב 12:11 AM

    נטלי –
    אהבתי מאוד!
    בהמון הצלחה!

    השב

  3. Avatar

    Jonathan

    13/04/2011 ב 9:05 AM

    Excellent

    השב

  4. Avatar

    הפרשנות שלך לדברים...

    15/04/2011 ב 8:53 AM

    מרתקת ומפתיעה כל פעם מחדש ביצירה האישית שלך לעומת יצירתו המקורית של האמן

    השב

  5. Avatar

    דינה ר.

    17/04/2011 ב 10:57 PM

    מעניין מאוד.
    מיני-שיעור בתולדות האמנות.
    את בקלות פותחת בדו שיח עם המאסטרים ואומרת להם בדרכך כמה הם גדולים ותקפים גם היום, גם כאן.

    דינה ר.

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *