חשיפה לצפון

אלסקה – ארץ גדולה בלשון האסקימוסים, תמיד ישבה אצלי בראש אי שם באיזו מגירה של מטרות שחובה להשיג. רק בראשית שנת 2010 התאפשר לי. זהו זה! נוסע לאלסקה ויהי מה!

חבר אינטרנטי מארה”ב, צלם ציפורים וחיות בטבע בעל כשרון יוצא מהכלל לצלם תמונות מרתקות, הסכים לעשות את המסע יחד איתי. החלטנו שניפגש בשלהי חודש יולי בעיר אנקורג’ ונטוס למקום שבו נוכל לצלם את אשר שנינו רואים במחשבה ובסרטי הטבע של הנשיונל ג’יאוגרפיק כבר הרבה זמן.

נוף פראי – אלסקה (צילום: חיים זיו)

הרבה אנשים אשר שמעו על תכניותיי הרימו גבה. בעיני חברי הקרובים ביותר הפכתי כבר מזמן להיות קצת מטורף ועכשיו עם השיגעון הזה לנסוע למקום שכוח אל באלסקה העניין קיבל גושפנקא רשמית.

לא מעט מקוראי טור זה ישאלו וודאי מדוע שכוח אל? ובכן נסעתי למקום שפתוח למבקרים רק בחודשי הקיץ – מאמצע מאי ועד אמצע ספטמבר. בסוף ספטמבר המארחים ובעלי המקום מקפלים את הציוד, אורזים וסוגרים עד לעונה הבאה. בחורף מזג האוויר במקום אכזרי מאוד והחיים במקום פשוט בלתי נסבלים. ביקשתי לראות כיצד נראה המקום בחורף והבעלים הראה לי תמונה מתחילת חודש אוקטובר שעות מעטות לפני עליה לספינה הקטנה איתה מפליגים לאנקורג’. גובה השלג בצילום הגיע לכ-4 מטרים ורק גגות הלודג’ נראו (בקושי). וזה רק בתחילת החורף.

אני נוסע לאלסקה בגלל שני דברים עיקריים שתופסים לי מקום בראש כבר הרבה הרבה זמן.

הראשון: דובים שעומדים במעלה הנחל לצוד סלמונים שמגיעים מדי שנה להשריץ את הדור הבא.

השני: לצלם ציפור מיוחדת מאד בשם Puffin (תוכי ים בעברית) החיה באזור הארקטי.

36 שעות מייגעות עברו עלי עד שירדתי מכבש המטוס בעיר אנקורג’. מזג האוויר שקידם את פני היה גשם דק בלתי פוסק מלווה ברוח שגרמה לטיפות להצליף בפנים כמו סיכות חדות. כאן בארץ עזבתי טמפרטורה לא הגיונית של 37 מעלות עם לחות שגרמה לכל אחד מאיתנו לחפש מרגוע תחת כל מזגן רענן.

נחיתה על חוף הים, מצד שמאל של המטוס אפשר לראות את השפל (צילום: חיים זיו)

לאחר לילה של מנוחה באנקורג’ טסנו במטוס פייפר קטן לכיוון דרום מערב לאורך הגדה המערבית של מפרץ קוק-אינלט. המגבלה העיקרית בטיסה כזו היא המשקל! אין לעבור מכסה של 300 פאונד, שווה ערך ל-136 ק”ג כולל משקל עצמי. דבר המחייב הקפדה יתרה על מה בדיוק אתה סוחב איתך.

אנקורג’ – עיר שאליה מגיעות ויוצאות כל הטיסות הבינלאומיות, מכילה מספר לא יאמן של מטוסים קלים ורכבי 4 על 4. רק לאחר שאתה מתרומם באוויר לגובה של כ-300 מטרים מתגלה המספר האינסופי של המטוסים הקלים ואתה מבין באחת שזהו בעצם כלי התחבורה המקובל והנוח ביותר בסביבה. לרוב המקומות באלסקה פשוט אין אפשרות להגיע בצורה אחרת ולהפליג בספינות קטנות זה בזבוז זמן יקר מאוד, שלא לדבר על מזג האוויר אשר יכול להשתנות לרעה כהרף עין (הדבר הבא לידי ביטוי במיוחד בים).

לאחר טיסה של כשעה ורבע הגענו לסילבר סלמון קריק ולקומפלקס השייך למשפחה מקומית. הזמנות יש צורך לבצע חצי שנה ולעיתים אף שנה שלמה מראש. למקום מגיעים בעיקר דייגים בעלי חכות. יש הגבלות חמורות על הדייג באזור וחל איסור לדוג יותר משני סלמונים ביום ודג הליבוט אחד (חוקים המשתנים מעת לעת).

הוילה בה שהיתי במשך שבוע שלם (צילום: חיים זיו)

הוילה בסלמון קריק מכילה מבנה מרכזי בעל שתי קומות. הקומה השנייה משמשת כמטבח וחדר אוכל לעד 16 איש. מסביב מספר וילות קטנות המצוידות בכל דבר שיעשה את החיים נוחים למשך שבוע שלם. בחדר האורחים ממוקמת ספריה גדולה ואח בוערת באמצעות גזרי עצים.

אני קיבלתי חדר נחמד בקומה ראשונה עם מקלחת ושירותים. החבר האינטרנטי שלי התמקם בקומה השנייה. המבואה לבית היא מקום מרכזי בו חולצים את המגפיים הרטובים והמכוסים בוץ. כאן גם מתלבשים ומתפשטים מבגדי הסערה את חלקם קיבלנו מבעלי המקום ואל תוך הבית אתה נכנס נקי מעודפי לבוש, שם מקדם את פניך חום נעים וחיוני מכיוון האח הבוערת.

המבנה המרכזי – בקומה העליונה מטבח וחדר אוכל (צילום: חיים זיו)

הנחיתה באזור סלמון קריק מתבצעת על חוף הים. אין כאן מסלולי טיסה ולא חנויות דיוטי פרי. למעשה אין כאן חנויות כלל וגם לא כבישים. כבר באוויר אתה רואה חלקת ארץ ענקית, ללא סוף, ספוגת מים מהפשרת השלגים בהרים הגבוהים. הצבע הירוק שולט כמעט בכל מקום ורק מחשבות של קינאה מתרוצצות לך בראש כשאתה יודע איזה יובש יש לנו כאן בארצנו. לאחר החילוץ מתוך המטוס הקטן והצפוף ממתינה לך עגלה קטנה רתומה לטרקטורון. זהו אמצעי התחבורה היחיד שיהיה לי למשך השבוע במקום וגם איתו אין אפשרות להגיע לכל מקום. מה שאומר שאנו צועדים לא פעם ברגל כמו במסע אלונקות, סוחבים ציוד צילום במשקל 12 ק”ג על הגב לבושים בחליפות סערה.

עגלות המחוברות אל טרקטורון – אמצעי התחבורה היחיד במקום (צילום: חיים זיו)

חליפת הסערה כוללת מגפיים גבוהים בהם משתמשים גם דייגים אמריקאים העומדים עם החכה בתוך המים. גם לציוד יש חליפת סערה משלו. הכי גרוע מבחינתי הוא הלבוש המסורבל של חליפת הסערה והכפפות שמגינות על הידיים מהקור ומהרוח. במצבים כאלה אפשר להעריך מהו מזג אויר יבש ללא גשם שמרטיב את הידיים. רק במזג אויר מטריד כזה של רוח מנשבת אשר מורידה את הטמפרטורה לכ-2 מעלות אתה מבין כמה נחמד ומהנה לטייל בארצנו היבשה בלבוש קל וללא חשש שציוד הצילום שלך יירטב או שתיפול יחד איתו בהליכה בתוך אדמה בוצית או שלוליות.

אני ביום קר

היה גם יום אחד מתוך השבעה בו יצאנו לבושים ומוגנים מכף רגל ועד ראש ולאחר שלוש שעות בשטח הטמפרטורה התחילה לעלות ואתה חש כיצד הגוף מתחיל לבעור מחום חיצוני ופנימי וכל מה שאתה מבקש לעשות זה לקלף מהר את החליפה האטומה שתחתיה גופיה תרמית, מעילי פליז וכל לבוש אחר שחיוני להגנה מפני הקור.

הימים באלסקה ארוכים במיוחד. בתקופת הקיץ כאן בלילה אין ממש חושך והלילה אפור. היו מספר פעמים בהם סיימנו ארוחת ערב בשעה שמונה וחצי ומיד יצאנו לצילומים נוספים. חזרנו לוילה בערך בשעה עשר וחצי והלכנו לישון כשעדיין אור בחוץ. הבוקר שלמחרת מתחיל בערך בשעה ארבע.

האדמה בוצית מאוד ומדיפה ריח של גפרית מה שמעיד על פעילות געשית. מסביב מיליוני יתושים מזמזמים ותוקפים למרות הקור. התופעה הזו מאוד הפתיעה אותי. למזלי בגלל ההתראות שקיבלתי עוד לפני הנסיעה הצטיידתי בתכשיר למניעת עקיצות.

באחד הימים יצאנו לשייט עם ספינה זעירה לאי קטן וקסום – גן עדן של ציפורים. שם ראיתי לראשונה בחיי את תוכי הים. ציפור מקסימה ביופייה בעלת רגלי ברווז עם קרומי שחיה ומקור מאוד משונה וייחודי. תוכי הים חיים בזוגיות על מצוקי סלעים. מדי פעם הם “צונחים” ברחיפה מתמשכת עם תנועות כנפיים קטנות ונמרצות לעבר הים. צלילה קצרה במים והם יוצאים עם מספר דגיגים בפה הגורמים למתבונן לחשוב שלפתע צימחו שפם. את תוכי הים אפשר למצוא גם באיים בחלק הצפוני של האוקיאנוס האטלנטי, אבל עיון בפרטים מגלה שקיים שוני בין הציפורים כאשר התוכי הארקטי הרבה יותר מרתק ויפה (ולא רק לדעתי).

תוכי הים (Puffin) על הסלעים ובאוויר (צילום: חיים זיו)

–

–

–

הנושא השני בגללו יצאתי לאלסקה נחל מבחינתי כישלון חרוץ. משהו קורה באקולוגיה העולמית, משהו קורה בהתנהגות של הציפורים והחיות באשר הן. ראיתי תופעות כאלה באפריקה בה ביקרתי כבר 6 פעמים במהלך חמש השנים האחרונות. ראיתי גם תופעות כאלו של שינוי בהתנהגויות בזמני נדידת הציפורים מעל ארצנו הקטנה. התנהגות משובשת מבחינת לוח הזמנים במהלך השנה. במקרה שלי באלסקה לא הגיעו הסלמונים להשריץ את הדור הבא במעלה הנחלים. דוב הגריזלי המתעורר לקראת הקיץ לאחר שנת חורף ארוכה ויוצא אל המרחבים כדי לספק לעצמו חלבונים על מנת לאגור שומנים בגופו לקראת החורף הבא, נאלץ לאכול עשב ירוק שצומח לו כאן בשפע.  באין דגים יורד לו הגריזלי אל חוף הים ומנצל את השפל האדיר, בערך כקילומטר מקו החוף הרגיל, אשר נוצר בכל יום עד השעה 2 בצהריים, חופר בעזרת טפריו בחול הים הקשה ומצליח מדי פעם לשלוף צדפות, לפרק אותן ולאכול את התוכן שכל כך חיוני עבורו.

דובי גריזלי: אוכלים עלים והגורים משחקים (צילום: חיים זיו)

–

–

–

-f

מכלול החוויות שעברתי באלסקה נפגם בצורה קשה. הסלמונים הגיעו למעלי הנחלים לקראת סוף אוגוסט וזאת אני יודע מחילופי מידע עם גורמים במקום בו שהיתי. המחירים של נסיעה ואירוח בוילה כגון זו באלסקה יקרים ואפילו יקרים מאוד. אם היו ברשותי אמצעים כספיים הייתי שוכר מטוס קל ומחליף מקומות באלסקה עד שהייתי מגיע למקום בו אוכל לראות את הדובים מלקטים להם סלמונים. במחשבה שנייה גם עם אמצעים כספיים בלתי מוגבלים, הדבר היה יכול להיות קשה למדי ולו רק בשל העובדה שבקיץ באלסקה רוב המקומות מוזמנים לפחות חצי שנה מראש.

עייט דגים (בעברית עייטם קולני) בפוזה מלכותית (צילום: חיים זיו)

חזרתי עם תמונות של תוכי ים, דובים וגורי דובים. גם אייל קורא ראיתי, אך ממרחק שהיה לא סביר לצילום.

הסיכום הכללי: חבל! פשוט חבל למרות שמניסיון שיש לי אני יודע לבטח שבצילום טבע שום דבר אינו וודאי וכל מה שקורה צריך לברך עליו.

ציוד צילום אותו לקחתי לטיול:

• Canon EOS-1D Mark IV.
• Canon EOS-1D Mark II.
• Canon EF 16-35mm f/2.8L II USM.
• Canon EF 300mm f/4L IS USM.
• Canon EF 600mm f/4L IS USM.

בנוסף לקחתי עימי חצובה של גיטסו עם ראש של ווימברלי ופלאש (בו לא עשיתי שימוש).

שבוע לאחר שחזרתי התרסק בגלל מזג אויר סוער ולא צפוי מטוס פייפר קטן על צלע הר במרחק 100 ק”מ מהמקום בו שהיתי. האנשים במטוס נהרגו ביניהם היה גם הסנטור טד סטיבנס שעל שמו קרוי נמל התעופה באנקורג’.

חיים זיו: צלם טבע וציפורים, בעבודותיו ניתן לצפות באתר האינטרנט שלו.