70-2000

כשסיימתי את לימודי הצילום וחזרתי לת”א, התחלתי לעבוד כאסיסטנטית אצל אחד הצלמים המובילים של אותה תקופה. שנה וחצי עבדתי איתו והיום אפשר לומר שזו הייתה תקופה מעניינת ומשכילה בכל הקשור לעבודה בתחום אבל זה נושא לסיפור אחר כי בסיפור הזה אני רוצה להתרכז דווקא באחת המתנות שקיבלתי ממנו- מצלמת פולארויד. כן, כזו שלאחר הצילום היא פולטת תמונה המתפתחת לאיטה במהלך שתי דקות ארוכות… ויש צילום.

המצלמה הזו, עד כמה שהיא בסיסית, היא זו שהוציאה אותי מתקופת ‘קיפאון צילומי’ אותה חוויתי לאחר סיום הלימודים. קיפאון שנבע בעיקר מהעובדה שעם סיום הלימודים, איבדתי את אלמנט ההפתעה וחוסר השליטה בצילום ובעקבות כך גם את חוסר הרצון לצלם. עסקתי אך ורק בצילום מוזמן-מסחרי. ביקשו ממני לצלם, צילמתי. ביקשתי מעצמי לצלם… יוק!

אם עד הלימודים צילמתי ללא הרף, בלי חשבון ובלי לדעת עד הסוף מה קורה בצילום ותמיד קרו דברים שעל הדרך, מן טעויות כאלה, טעויות חיוביות שאפשר ללמוד מהן המון הן על המבט שלי והן על הטכניקה של הצילום (או שלפעמים לא ניתן ללמוד מהן ואז קיים הקסם הזה שתלוי כולו בחוסר השליטה) אזי עם סיום הלימודים הסתובבתי בתחושה ש- ‘אני יודעת הכל’ ושדבר לא יפתיע אותי… כמובן שבפרספקטיבה של היום, התחושה הזו היא קצת בגדר ‘מיץ עגבניות’ אבל אז הייתה לה נוכחות מלאה ומתסכלת.

כמובן שהבטתי במצלמה הזו בחשדנות יתרה. מה פתאום, אחריי שלוש שנות שפשוף פורמטים בינוניים וגדולים בצילום כאילו יצא מהם איזה ג’יני, מציצת לשדיהן של עדשות שונות ומשונות מול מטרות רזולוציה כאילו היו מעדנים, שאיפת ריחותיו של חדר החושך כאילו היה זה יין משובח, בחינת קיטוב האור תחת מיקרוסקופ, מדידת סרטי צילום עם דנסיטומטר ועוד כיוצא באלה שוברי שיניים, לשון ונפש, צצה לה המצלמה הזו? פולארויד? עדשה מפלסטיק? נובמת!

כשהייתי ילדה הייתה לנו מצלמה כזו בבית. שנות השבעים היו ‘תקופת הזהב’ של מצלמות הפולאריד, אז הן היו פופולאריות וכל פריק של צילום (גם אז היו המון כאלה) רכש לעצמו את הפלא הזה והרגיש באמת כמו שהרגישו אלה שבשנות השמונים של המאה התשע עשרה רכשו לעצמם מצלמת ‘בוקס’ ויחד איתה ההבטחה האגדית של ג’ורג’ איסטמן, מייסד חברת ‘קודאק’: “All you have to do is push the button, we’ll do the rest”…

המהפכה הזו שהתרחשה בשנות השמונים של המאה התשע עשרה, התרכזה ב- ‘להוריד את הצילום אל העם’. כי אם עד אז על מנת שיהיה ברשותך תצלום של עצמך היית צריך ‘להרביץ מקלחת’, להתלבש במיטב בגדיך, להתבשם (לעיתים תרתי משמע), להתאמן על פוזה וללכת להצטלם בסטודיו הממוקם ברוב המקרים בקומה האחרונה בבניין, קומה חמישית (בלי מעלית), שם יש הכי הרבה אור, עם מעט האוויר שעוד נותר לך אתה מתיישב על כסא שנראה כאילו נוצר במרתפי האינקוויזיציה כי מחובר אליו מתקן המחזיק לך ת’ראש שלא תזוז חס וחלילה תוך כדי צילום היות וכמות האור נתונה והחומרים אינם רגישים דיים… החשיפות נעות בין 30 שניות בפאריז (בשילוב ממטרים פזורים) ל-4 דקות בלונדון האפלה… לא זאת ועוד, מכוונת אליך מצלמה שנראית כמו תותח… ואתה צריך להרגיש שאנן ונינוח כאילו אתה נופש בריביירה… בקיצור חוויה מפוקפקת ויקרה יחסית. המהפכה הזו אפשרה להוריד את הצילום מהסטודיו האולימפי לרחוב הרפובליקני, כמעט כולם התחילו לצלם!

ומצלמת הפולארויד מאפשרת אפילו יותר מכך, לא צריך בכלל לשלוח את המצלמה לשום מקום לצורך פיתוח הסרטים והדפסת התמונות. הכל אינסטנט, הכל כאן ועכשיו, שתי דקות והצילום מוכן!

אז אם יש מצלמה שהצליחה ‘לנער’ אותי זו מצלמת הפולארויד שקיבלתי במתנה מאותו צלם. אט אט התחלפה תחושת סקפטיות שאפפה אותי בחדוות הצילום והיצירה. צמודה אליי כמו חפיסת סיגריות. יום וליל, בוקר וערב, ימין ושמאל, הרבצתי צילומים בלי לחשוב יותר מידי, בלי לשלוט יותר מידי ובלי לתכנן. התעוררתי לחיים עד אשר יום בהיר אחד, אינני זוכרת באילו נסיבות זה קרה… אולי עברתי דירה, אולי התמקמתי בסטודיו חדש, אולי מצאתי את עצמי על סף מערכת יחסים חדשה… הרבה אולי מעורבבים כאן יחד, מלוא החופן תירוצים שבשורה התחתונה שלהם נגנזה לה מצלמת הפולארויד עמוק בארון, במדף די תחתון ונזנחה.

חלפו להן אי אילו שנים מאז, לא סופרת. אולי עברתי עוד סטודיו ועוד דירה, בטוח שסיימתי מערכת יחסים ובאמצע מתישהו הקמתי בי”ס… הצילום הדיגיטלי נכנס אל חיי ואז ביום בהיר אחר, בעצם לא ממש יום בהיר, דווקא יום חשוך של חורף, מתחת לפוך החמים והעוטף בשלב הביניים של ההתלבטות האם לקום עכשיו או למשוך עוד קצת בחמימות המפנקת, בין הבזק של ברק אל שאגתו של רעם מתגלגל, זינקה אל מוחי מחשבה מטרידה… היכן נמצאת מצלמת הפולארויד שלי…!

קפצתי מהמיטה והתחלתי לחפש. בהיותי מסודרת עד להקיא, נגדע החיפוש באיבו ומצאתי אותה לאחר פשפוש קצרצר. כל השנים פשוט התעלמתי ממנה, לא יאומן. ידידת האמת שלי שכבה לה באותו הארון ממש, באותו מדף תהומי, ממש מול פרצופי המנומנם-מופתע, ארוזה כמו חדשה בקופסא המקורית… ולידה מבצבצת חבילה בתולית של עשר יחידות חומר גולמי, מלחי כסף סמויים עטויים בשכבות צובענים – צילומים פוטנציאלים.

וכמו באירוע טראומטי, מסוג האירועים בהם המוח משגר לראש תקציר של חיים, הוצפתי בגל זכרונות מעורבב בייסורי מצפון. הוצאתי את הקופסא מהארון, שלפתי מתוכה את המצלמה והנחתי אותה על השולחן, סמוך לדיגיטלית. התיישבתי והדלקתי סיגריה. בין שאיפה לשאיפה בהיתי בשתי המצלמות והן מצידן בהו בי חזרה. כך ישבנו שעה קלה שבסיומה הוחלט פה אחד לצאת יחד לצלם. יום מעונן תמיד מזמין אותי החוצה.

יד ביד יצאנו לדרך, אני ושתי המצלמות. יד אחת – מצלמה דיגטילית, יד שניה – מצלמת פולארויד. במצלמה הדיגיטלית כמובן שאין מגבלת מקום. בתיק התרוצצו להן אינספור ג’יגות. לעומתה את מצלמת הפולארויד שלי טענתי בחפיסת עשרת הצילומים הפוטנציאליים. זהו. זה מה יש. מה שהוקצב לי על ידי כוחות חזקים ממני ולא בכדי, רציתי לבדוק כיצד משתנה גישתי לצילום במסגרת מגבלות קיימות. כך שוטטנו לנו, אני ומצלמותיי בדרום האהוב של ת”א. יחד בחנו את הנופים הרקובים-קסומים סביבנו. יחד הרחנו ריחות נעימים פחות ונעימים עוד פחות ופחות, התחככנו בקירות, שפשפנו מדרכות, פה ושם עיקמנו רגל… יחד סבבנו בניינים וחצרות ועצים וגינות וערימות זבל וכבישים ורחובות ופינות וחיבורים וכשמצאנו את שחיפשנו, עמדנו לצלם.

וכשעמדנו לצלם קרה משהו מעניין… המצלמה הדיגיטלית איפשרה לי ‘לחקור’ את הנושא. מציאת העניין בצילום נעשה דרך העדשה כלומר- באופן בו אני מבודדת את העין שלי ובוחרת לצלם תוך כדי בחינת הנושא דרך העינית. העינית הופכת לרגע להיות העין שלי והשחור שמסביב לה מבודד אותי משאר העולם. ‘האצבע על ההדק’ חיננית וקלילה והנושא כבר מתחיל להסמיק מרוב העניין שאנחנו, אני ומצלמתי מקדישים לו. לעומת זאת, כשעברתי למצלמת הפולארויד, נעלמתי דום. התחושה שאפפה אותי היא שאין כאן מקום לטעויות! שכל ‘ירייה’ חייבת להיות מדוייקת כאילו אני והפולארויד שלי מערכת משומנת ומשוכללת של צלף מנוסה. הופהל’ה… צריך לחשוב, צריך לתכנן, יש לי רק עשרה פריימים ואין בי שום רצון לותר על אחד מהם או את היכולת ‘למחוק’ אותו ולפנות מקום לבא בתור… כל פריים כזה עולה משהו בסביבות ה- 7 ש”ח והוא אחד ויחד ואין יותר (כמובן שהיום ניתן לסרוק אבל עדיין, האיכות של הפולארויד היא איכות שאין להשוותה עם מדיות אחרות, יש בה משהו שלא ניתן להשיג בשום מצלמה אחרת כמו הרבה מדיות אחרות אבל זה נושא לסיפור אחר) בקיצור, הלחיצות האובססיביות שהפגנתי קודם לכן עם המצלמה הדיגיטלית נדמו. את מקומן תפסו מחשבות אובססיביות שהתרוצצו לי בראש. אלפי לחיצות דמיוניות אם תרצו… הרבה מקום למחשבה, הרבה מאוד תכנון של מה הולך להצטלם והיות והיצירה שלי מתרכזת בעיקר ביצירת סדרה של צילומים שיחד מעבירים תחושה או רעיון, מחשבות נוספות הוקדשו למה יהיה הלאה ואיך לכל הרוחות, מתוך עשרה פריימים בודדים נוצרת סדרה.

ושלא תטעו, אני צלמת סטודיו, רוב הצילום שלי מתוכנן להפליא אבל יש הבדל תהומי בין צילומי סטודיו מוזמנים ומסחריים לבין יצירה אישית. שני תחומים שונים לגמריי ויחד עימם גם הגישה לצילום. בסטודיו אני בונה ובחוץ אני מחפשת. בסטודיו הכל מתפרק ורק הצילום נותר ובחוץ העולם ממשיך בשלו גם אם ‘גנבתי’ ממנו חלק מההצגה…

–

–

–

–

–

“סדרת הצילומים שנוצרה באמצעות מצלמת הפולארויד, זו שבגינה נאלצתי לעמוד ולחשוב ולהתייסר בחזקת ‘נשמע ונעשה’, יש בה משהו יותר חופשי ו’מלוכלך’, נוסטלגי וחם… הפתעה גמורה לטעמי, התמודדות מדהימה וחוויה צילומית שאני ממליצה עליה לכל אוהבי הצילום באשר הוא, חדש כישן.” (כל הזכויות שמורות לסיגל קולטון).

פירות אותו היום מוצגים כאן לפניכם, לשיפוטכם. שתי הסדרות צורניות להפליא. העין שלי מחפשת את האלמנטים האלה, אינני יכולה להתחמק מהם. יחד עם זאת, הסדרה שנוצרה באמצעות המצלמה הדיגיטלית, זו שאפשרה לי חופש צילומי וגמישות חסרת גבולות ביחס לנושאי הצילום בחזקת ‘נעשה ונשמע’, היא סדרה מדוייקת, קרה, מרוחקת וחסומה משהו לעומתה סדרת הצילומים שנוצרה באמצעות מצלמת הפולארויד, זו שבגינה נאלצתי לעמוד ולחשוב ולהתייסר בחזקת ‘נשמע ונעשה’, יש בה משהו יותר חופשי ו’מלוכלך’, נוסטלגי וחם… הפתעה גמורה לטעמי, התמודדות מדהימה וחוויה צילומית שאני ממליצה עליה לכל אוהבי הצילום באשר הוא, חדש כישן.

–

–

–

–

–

“העין שלי מחפשת את האלמנטים האלה, אינני יכולה להתחמק מהם. יחד עם זאת, הסדרה שנוצרה באמצעות המצלמה הדיגיטלית, זו שאפשרה לי חופש צילומי וגמישות חסרת גבולות ביחס לנושאי הצילום בחזקת ‘נעשה ונשמע’, היא סדרה מדוייקת, קרה, מרוחקת וחסומה משהו…” (כל הזכויות שמורות לסיגל קולטון).

סיגל קולטון: צלמת פרסום, תעשייה ואמנות, מרצה בכירה ושותפה בבית הספר דרך צילום.

לכל חובבי הפולרואיד מומלצת גם כתבתו של אופיר אילוז – הפולארויד (לא) מת!