ארכיאולוג ההווה – ראיון עם אלכס ליבק

מחשבות על צילום

ש: עם איזה ציוד אתה מצלם?

ת: היום אני מצלם בעיקר עם הלייקה M8 ועדשת 35 מ”מ ועוד עדשה של 50 מ”מ צמצם f/1.2. יש לי גם את הקנון EOS 5D Mark II וכל מיני עדשות לעבודה עיתונאית כמו ה-EF 70-200mm f/2.8L IS USM ו-EF 16-35mm f/2.8L II USM וגם עדשת 28-80 מ”מ ישנה יותר.

ש: ציוד צילום חשוב בעינך?

ת: חשוב מאד. אולי היום פחות אבל עדיין. אני צילמתי עם מצלמות לא טובות וההבדל הוא שמים וארץ. היום פחות כי הכל טוב.

ש: איך עברה עליך המהפכה הדיגיטלית?

ת: תראה אני אחרון הצלמים בעיתון הארץ שעבר לדיגיטלי (סביב 2004). אני משתמש במצלמה כאילו היא אנלוגית. אני לא שולט בחומר וגם לא בפוטושופ, קצת תיקוני קונטרסט וצבע וזהו. הבעיה עם פוטושופ שאין לזה גבולות. אני חושב שכל מה שהיה פעם אפשר לעשות במעבדה זה לגיטימי בפוטושופ מעבר לכך זה בעיה. עבורי השינוי הכי גדול היה דווקא האינטרנט, פתאום אתה יכול להעביר תמונות ברגע לכל העולם.

ש: המעבר לצילום הדיגיטלי עשה טוב לצילום בכלל לדעתך?

ת: תלוי למי. מצד אחד הצילום נהיה נגיש לכולם. מצד שני בצילום המקצועי זה מאד פגע.

ש: יש משהו במצלמה שחסר לך?

ת: כן, הייתי שמח ל-M9 (אומר בחיוך. ע.ג.). אבל אם הייתה מצלמה שהיית יכול לצלם בלי שיראו אותך זה היה נפלא. אמרתי פעם שהייתי שמח שתהיה מצלמה שלא צריך לדאוג לחשיפות, זה קיים כבר. וגם מצלמה שאפשר לצלם בלילה בלי פלש.

ש: מהטווחים האלו (בלייקה) אתה צריך להיות קרוב מאד לאנשים שאתה מצלם.

ת: כן. אנשים רואים שאני מצלם אותם. אבל אני לא נראה מאיים, אני כבר לא הולך עם 20 מצלמות וביפר, בכלל עכשיו בגילי המתקדם אני לא נראה מסוכן. הם גם לפעמים נותנים לך עצה איך לצלם: “מה אתה מצלם עם טלה, צלם ככה, צלם ככה”. אתה יודע היום הרי בכלל כולם מצלמים. אבל ברגע שאתה מבקש רשות ממישהו תדע שזה אבוד – הוא נכנס לפוזה אחרת. מבחינתי אם יכניסו חוק שמחייב קבלת אישור זאת תהיה בעיה מאד גדולה. בצרפת למשל יש חוקים כאלו. הצלמים שם מסתובבים ברחוב עם טפסים ומחתימים אנשים. מצד אחד אני מבין את זה – צילום הוא דבר חודרני, פולשני ואגרסיבי. בלוויות למשל זה קשה במיוחד. מועצת העיתונות החליטה שלא יהיה פרצופים של הורים שכולים אחרי מלחמת לבנון הראשונה, אבל אף עיתון לא עמד בזה.

ש: בתקופת הפיגועים בראשית שנות ה-2000 צילמת?

ת: כן צילמתי. אני זוכר בפיגועים הראשונים, למשל הפיגוע בקו 5 שזיו קורן צילם, שפורסמו הרבה תמונות של גופות – התמונה של זיו הייתה תמונה מאד חזקה היא קיבלה פרסום בכל העולם. אחר כך הפסיקו עם התמונות האלו, לא מראים יותר גופות. אפשר לצלם את הזוועה הזאת גם בצורה אחרת. אני לא אשכח הייתה תמונה אחת בידיעות אחרונות בתקופת הפיגועים עם סכינים, רואים אדם עם סכין נעוצה בגב (אסור היה להוציא את הסכין). לאט לאט התמתנו פה.

ש: איך היית מגדיר את הצילום שלך?

ת: הצילום שלי אם אני יכול להגדיר אותו בכמה מילים הוא צילום של תוכן ולא של צורה. אני לא מתעסק באסתטיקה אלא בסיפור שמאחורי התמונה. היום אני חושב שיש יותר התעסקות בצורה, שהתמונה תהיה יותר יפה או אסתטית, והתוכן פחות חשוב. אם יש שילוב זה נפלא ויש צלמי עיתונות שמצליחים לעשות את זה. בגלל האינסופיות של המדיום הדיגיטלי והעובדה שכולם מצלמים אז אנשים חושבים שתמונה יפה זה מספיק. אבל הרי כולם היום מצלמים יפה, איך לא כשיש לך היום ציוד כל כך טוב ופוטושופ. את הפריים אתה לומד לבנות, קצת קומפוזיציה וכו’. אבל הכוח של הצילום הוא בסיפור שמאחוריו ולא באסתטיקה. יש על זה ויכוחים אינסופיים. הייתה תקופה שתמונה הייתה מאמר בפני עצמו, היום היא חזרה להיות רק אילוסטרציה לתוכן כתוב.

ש: מה אתה חושב התפקיד של הצלם (בעיקר צלם הרחוב)?

ת: מישהו קרא לי פעם הפפראצ’י של האנונימיים. אבל אני חושב שהצלם הדוקומנטרי הוא הארכיאולוג של ההווה. אנחנו אוספים חתיכות מציאות כמו חרסים ברחוב ואם לא אנחנו נרכיב אותם אז מישהו בעוד 100 שנה יעשה את זה. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים לראות צילומים מלפני 40-50 שנה וזה מלמד אותנו הרבה על התקופה.

ש: בעבר צילמת הרבה מחוסרי בית ואנשים קשי יום אתה ממשיך עם זה?

ת: בשנות ה-80 התעסקתי בזה. היום זה פחות מעניין אותי. דווקא מעניינים אותי אנשים רגילים. ההתעסקות במחוסרי בית היא קצת פולשנות וקצת מציצנות לאנשים שקשה לי להזדהות איתם באמת. כשאתה מצלם את המסכנות הזאת אתה מראש הצלחת כי אתה מציץ לחיים שאף אחד לא מכיר, יש בזה ניצול של החלש, של המסכן, של האומלל. אתה בונה את המוניטין שלך על חשבון האומללים. אני התחלתי לעשות את זה בתור אידיאולוגיה אבל אחר כך הבנתי שזה רק מגרד את פני השטח.

ש: איך אתה רואה את מצבם של צלמי העיתונות היום?

ת: קשה מאד להתפרנס מצילום (עיתונאות/רחוב) היום. יש שני סוגי צילום, תחשוב על זה באנלוגיה לנגר. אתה מזמין אצל נגר שולחן אתה יודע שתקבל שולחן שתוכל להשתמש בו. אבל אם אתה רוצה למשל שולחן משובץ צדפות אתה לא תלך לכל נגר. אתה תלך לאומן. אבל היום אף אחד לא רוצה מן שולחן כזה. לא מחפשים אומנות בצילום עיתונות, אבל אני מאמין שכל התהליך הזה הוא כמו מטוטלת – עכשיו זה ככה ובעתיד זה יחזור, בגלגול אחר אבל זה יחזור.

ש: פרס ישראל לצילום ב-2005 – הפתיע אותך?

ת: על מנת שתהיה מועמד לפרס צריך לפנות אליך. ידעתי שהגישו אותי. אבל זה בא בהפתעה לא ידעתי שאקבל (תוך כדי הולך ומביא את הפרס המאובק מהמחסן בכדי שנוכל לצלמו. ע.ג.).

ש: היו לך צלמים מתלמדים לאורך השנים?

ת: לא. בצילום סטודיו למשל יש תהליך של חונכות. בצילום עיתונות זה אחרת, אין כל כך חונכות ישירה יש השפעה. אני מלמד בהדסה צילום עיתונות. בעיקר היסטוריה של צילומי עיתונות, מראה להם תמונות, יש הרבה מאד דוגמאות שאפשר לנתח.

ש: יש מישהו שהיית רוצה לצלם ולא יצא לך?

ת: לא ממש. צילום פורטרטים פחות מעניין אותי. אם הייתי יכול לפגוש את קאפה (רוברט קאפה, צלם עיתונות הונגרי מפורסם מראשית המאה ה-20. ע.ג.) או את טוני ריי ג’ונס, זה היה נפלא אבל זה יותר לדבר לא לצלם אותם.

ש: צילמת צילום פאפרצ’י?

ת: צילמתי כשעבדתי בחדשות אבל לא מאד אהבתי את זה. היו לי משימות שהייתי צריך לצלם אנשים שלא רצו להצטלם. יש לי סיפור עם טומי לפיד שאני תמיד מצטער עליו. זה היה בשנות ה-80, הוא היה אז מנהל רשות השידור ולקה בהתקף לב. הוא לא רצה מן הסתם שיצלמו אותו. אסור היה להכניס מצלמה לאיכילוב. הלכתי וקניתי איזה מצלמה קטנה כזאת והכנסתי אותה לתוך ערימת בגדים והסתננתי לבית חולים ולחדר שלו, וצילמתי אותו שתי תמונות כשהוא ישן והתמונה פורסמה. לימים הכרתי את טומי והוא ירד עלי חזק על התמונה ומאד הצטערתי והתנצלתי עליה. אני לא אוהב את זה, זה לא חוקי, מה הרווחת פה לצלם בן אדם בפיג’מה?

ש: איך נראה סדר היום שלך בשנים האחרונות?

ת: אני בתמונה כל הזמן – אני שומע חדשות וקורא עיתונים ומקושר להרבה צלמים. אני לא עושה כמעט “ניוז” היום אבל יש לי חבר טוב בשם מנחם כהנא (צלם ראשי בסוכנות הידיעות הצרפתית) ואני מסתובב איתו לא מעט בשטח ולפעמים אני גם מקבל משימות מהעיתון. אני גם יוזם דברים בעצמי ומצלם ברחוב בעיקר בירושלים ובתל אביב.

ש: אם לא היית צלם מה היית עושה?

ת: רופא. נראה לי שזה היה מאפשר לי לעזור לאנשים. האמנתי פעם שאפשר לעזור לאנשים דרך צילום. בדיעבד אני לא בטוח שאפילו לעצמך אתה יכול לעזור.

ש: חוץ מצילום מהם התחביבים שלך?

ת: אני בעיקר קורא הרבה.

ש: התמונות שלך נוטות לעורר רגשות מאד חזקים (חיוביים ולעיתים גם שליליים) אצל הצופים – למה אתה חושב שזה כל כך בולט בתגובה לעבודות שלך?

ת: אתה מדבר על התמונות ה”לא חדשותיות”. התמונות האלו (הטובות לפחות) מספרות סיפור על החברה הישראלית. ולאנשים כנראה לפעמים קשה עם זה. התמונות יכולות לעיתים להשתמע לכמה פנים וכל אחד רואה בהם מה שהוא רוצה.

ש: למה שחור לבן?

ת: כי ככה התחלתי לצלם ואני מאד אוהב שחור לבן. בשנות ה-70 התחלתי לצלם בצבע. היום אני מצלם את הרוב בצבע אבל עדיין חלק בשחור לבן, אני נוטה יותר לחזור לזה עכשיו. פעם זה היה אומנות כי אתה צריך לבנות את האור ולדעת חשיפות, זה לא היה פשוט. היינו מצלמים בשקופיות לעיתון לא בנגטיב אחר כך עברנו לנגטיב. אם היית טועה בחצי סטופ לא הייתה אפשרות לתקן.

ש: לאורך השנים פרסמת חמישה ספרים. הם כוללים תמונות בלבד. למה בעצם?

ת: מידי פעם אני כותב, כתבתי ביקורת על ספר של דוד רובינגר ושל מיכה ברעם. בספרים שלי אין טקסט יש תמונה, שם המקום והתאריך. אני רוצה שאנשים ימציאו את הסיפור בעצמם.

ש: מתי הבנת שצילום הוא יותר מתחביב?

ת: איפשהו באמצע הנסיעה הראשונה לברזיל התחלתי להבין. האמת שעוד לפני הנסיעה הבנתי שצילום הוא דבר שבאמת מעניין אותי. היו אז שנתוני צילום של פטר מירום (זוכה פרס ישראל לצילום לשנת 2010. ע.ג.). אלו היו ספרים שאיגדו תמונות של צלמים שונים והיו יוצאים פעם בשנה. מירום היה מצלם הרבה צילומי טבע ובין השאר צילם את ייבוש אגם החולה (הונצחה בספר מפורסם – “שירת האגם הגווע” שיצא לאור ב-1960. ע.ג.).

ש: איך אתה מסתכל על תחום הצילום היום לעומת מה שאתה זוכר בשנות ה-70 וה-80?

ת: יש משבר גדול בתחום הצילום (צילום העיתונות). אין יותר כסף במקצוע הזה. התפוצה של העיתונים המודפסים ירדה מאד. בשנה שעברה בארה”ב בלבד פוטרו 45 אלף צלמים ועיתונאים.

ש: אבל גם בעיתונות מקוונת צריך צלמים לא?

ת: כן אבל זה לא אותו דבר. איכות התמונות באינטרנט לא חייבת להיות גבוהה. העיתונים כבר לא מוכנים לשלם. אם אני אגיד לך שהיום הארץ/מעריב/ידיעות משלמים ליציאה (תמונה שמופיעה בעיתון/אתר. ע.ג.) 75 ש”ח לעד שעתיים עבודה?

ש: אבל גם בעיתונות הכתובה איכות התמונה הייתה הרבה פעמים נמוכה מאד לא?

ת: זה דבר שאני כבר כל כך רגיל אליו שלא תמיד שמתי לב. אבל כן, הייתי פותח את העיתון בחשש לראות איך התמונות שלי יצאו והאכזבות היו רבות מההפתעות. דווקא בשנים האחרונות זה השתפר, בגלל הטכנולוגיה.

ש: יש צלם שהשפיע עליך?

ת: מיכה בר-עם. היה לו סגנון אישי שהשפיע עלי מאד. ראיתי תמונות שלו ואמרתי וואו. זה גירה אותי – היה בזה אתגר. זה היה בתקופה שהייתי מסתכל בשנתונים עוד בחו”ל, הוא היה עובד עם מגנום [סוכנות צילום בינלאומית מפורסמת הקיימת מאז שנות ה-40 המאוחרות. ע.ג.]. ממש לאחרונה דיברתי איתו והוא נסע לכנס שלהם שעוסק בדיוק במשבר הצילום בעיתונות.

ש: איך הגעת לצלם את הסקס פיסטולס?

ת: עשיתי איזה פרויקט כשלמדתי בקולג’ על פאנק בתחילת שנות ה-70. אז הסקס פיסטולס לא היו ממש מוכרים ובמקרה יצא לי לצלם אותם. באתי לג’וני רוטן (סולן להקת הסקס פיסטולס. ע.ג.) שאלתי אותו אם אני יכול לצלם אותו והוא אמר לי: “אם תקנה לי בירה אני אתן לך”. מאוחר יותר התמונה התפרסמה והפכה מוכרת.

סיפור מעניין נוסף הקשור למוזיקה באותה תקופה נוגע לג’ון לנון. יום אחד עברתי בגלריה בלונדון וראיתי שוטרים מוציאים ציורים מתוך הגלריה. זה לא מראה נפוץ במיוחד אז צילמתי. בהמשך התברר לי שהיה מדובר בתערוכת ציורים ארוטיים של ג’ון לנון אשר באווירה הפוריטנית ששררה באותה עת באנגליה הובילה למהומה שבסופה הם הוחרמו. התמונה שצילמתי פורסמה בעיתונות הבריטית.

כשעבדתי בצילום עיתונות בלונדון אחת המשימות הראשונות אליהן שלחו אותי הייתה לצלם את הנסיכה אן (בתה היחידה של מלכת אנגליה. ע.ג.) חונכת גן ילדים. מאד התרגשתי, היה יום גשם כמו שיש רק בלונדון, והנסיכה עמדה וקיבלה פרחים מהילדות בגן. היא הייתה שם רבע שעה ואני צילמתי 5 סרטים בהיסטריה, לא יודע איך עשיתי את זה. חזרתי לעיתון והעורך שואל איפה הסרטים? ואני שם לו על השולחן 5 פילמים. הוא אומר לי מה זה 5 סרטים? תבחר 2, בחרתי ואת ה-3 האחרים הוא זרק לפח. הוא אמר לי: “זה יהיה שיעור בשבילך”. יום אחר כך פתחתי את העיתון וראיתי תמונה שלי. ואז חזרתי למערכת והוא נותן לי את השלושה סרטים חזרה ואומר לי: “אסור לבזבז סרטים, תתרכז בעבודה ואל תתנהג בהיסטריה”. זה היה שיעור מצוין.

ש: איך היו מסתדרים באותה תקופה במערכות העיתונים עם נושא פיתוח הפילמים, הרי היו צריכים להספיק הכול במהירות – היום בעידן הדיגיטלי הכול מיידי אבל אז זה הצריך הרבה זמן.

ת: היו מפתחים עם מפתחים מיוחדים שהם מאד מהירים (3 דקות) ואחרי השטיפה מורחים את הנגטיבים באלכוהול בשביל לייבש אותם בשניות. זה היה הורס את הנגטיבים אבל היו מקבלים תמונה מהר גם על חשבון האיכות.

ש: צלם חובב שרוצה להיות צלם מקצועי, יש לך טיפים בשבילו?

ת: אני אומר דבר ראשון לא כדאי, ודבר שני לצלם ולצלם הרבה, אין דרך אחרת, ללכת לאירועים, לכל מקום שאפשר ולצלם.

ש: לסיום, אם אתה צריך לבחור תמונה אחת שאתה אוהב במיוחד מה תבחר?

ת: זה מאד קשה. כי יש תמונות שאני אוהב אותן יום אחד ויום שני אני לא מבין למה צילמתי אותן בכלל. הקלישאה היא שהצילום הכי טוב שלי הוא הצילום הבא שאני אצלם (פרפרזה על אימרה מפורסמת של הצלמת האמריקנית הידועה Imogen Cunningham. ע.ג.). אבל אני אגיד לך משהו יותר מזה. אני הגעתי למסקנה, ולא רק אני, שלכל צלם אחרי 40 שנה יש גוף עבודה של בערך 50 צילומים טובים מקסימום 100. אבל אין יותר. אני לא יודע, יכול להיות שבצילומי סטודיו אתה יכול להיות יצירתי עד אינסוף, כי אתה שולט באופן מלא במה שאתה מצלם. כיוון שאני נורא תלוי במה שקורה אני די מוגבל, זה תחום שדי חוזר על עצמו. אני בכל זאת רואה בדרך מסוימת ונורא קשה לשבור את זה. דיברתי עם צלמים מבוגרים ואנשים שמצלמים הרבה שנים. אני פרסמתי 5 ספרים. יש ספר אחד שאני בכלל לא אוהב, כשאני מסתכל על הספרים אני שואל את עצמי למה הכנסתי את התמונה הזאת או את האחרת. אבל אתה יודע כשאתה מפרסם ספר הוצאת הספרים רוצה שתשים הרבה תמונות כי אם תשים 30 תמונות אף אחד לא יקנה אותו למרות שזה אולי היה אידיאלי.

תחשוב על זה ככה, כל צילום זה 1/125 של שנייה, אז אם תיקח את כל ה-100 צילומים אתה מגיע מכל הקריירה שלי בערך לשנייה. זה גימיק כי אתה עובד על כל צילום הרבה זמן, אבל הרעיון ברור.

עידו גנוט

עידו גנוט הוא עורך ומייסד אתר הצילום מגה פיקסל. הוא מסקר חדשות טכנולוגיה מאז סוף שנות ה-90 וכתב וערך עבור שורה של מגזינים בינלאומיים מובילים. הוא עוסק בתחום הצילום מאז שנת 2009. עידו הוא גם מייסד שותף בחברת ההפקה Shooteat.co.il העוסקת ביצירת תוכן ויזואלי עבור חברות מסחריות.

אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו

משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay.

למה שתסמכו עלינו?