ארכיאולוג ההווה – ראיון עם אלכס ליבק

נדודים

ש: מה קרה אחרי שהגעת לליסבון?

ת: פגשתי בליסבון בעל יאכטה ששאל אותי אם אני רוצה לעשות סיבוב מסביב לעולם – הסכמתי. הפלגנו למרוקו, אלא שלישראל לא היו אז יחסים על מרוקו אז ירדתי לחוף עם אישור זמני של איש צוות בספינה וטיילנו שם יומיים. משם בעל היאכטה רצה לנסוע לספרד אבל בדרך רבנו והוא השאיר אותי עם 30 דולר בגיברלטר. 

ש: איך נחלצת משם?

ת: התקשרתי לאבא שלי וביקשתי ממנו כסף. אלא שאז היו הגבלות על העברת כסף וקיבלתי בסוף רק עוד 100 דולר, זה היה המקסימום שהיה אפשר להעביר. הייתי בנתיים כמה ימים באכסניית נוער ופגשתי בחורה אחת, זה תמיד בחורות, ששאלה אותי – למה לא תיסע ללונדון? זה היה ב-1968.

ש: ואז נסעת ללונדון?

ת: כן. רק שלא היה לי כסף לכרטיס טיסה. פגשתי מישהו מחיל האוויר הבריטי שסיפר לי שיש טיסות ליליות של חיל האוויר הבריטי מגיברלטר ללונדון ב-30 לירות סטרלינג – הסכמתי. הגעתי ללונדון והיה לי חבר עוד מהארץ – בועז דוידזון (שעשה מאוחר יותר את סדרת אסקימו לימון) שלמד בלונדון קולנוע. הוא הציע לי ללכת ללמוד צילום ב-London College of Printing [אשר מאז שינה את שמו ל- London College of Communication, ע.ג.]. באתי לשם ודיברתי עם המנהל. הוא שאל אותי איזה רקע יש לי, אמרתי לו שיש לי B.A. מישראל והתקבלתי. אז לא היה קשה להתקבל, היום זה כמובן סיפור אחר לגמרי. הלימודים נמשכו שלוש שנים – לימודים כלליים, אומנות, היסטוריה, קולנוע וכמובן צילום סטילס. אני הלכתי לכיוון צילום עיתונות.

ש: היה לך שם מורה שעשה עליך רושם, מישהו שהשאיר בך חותם?

ת: לא ממש. אני זוכר כמה מורים אבל אף אחד לא עשה עלי רושם כצלם. מה שכן מאותה התקופה אני זוכר צלם בריטי אחד בשם Tony Ray-Jones [צלם בריטי אשר למד בעצמו ב- London College of Printing בראשית שנות ה-60 ונפטר בגיל צעיר מסרטן ב-1972. ע.ג.]. הצילום שלו מאד השפיע עלי. הייתה שם אוירה נהדרת בלונדון של סוף שנות ה-60, ביטלס, סמים, תקופה מקסימה.

ש: במה עבדת כל אותה העת?

ת: עבדתי במסעדות ומקומות דומים. בשנה השלישית ואחרונה של הלימודים עבדתי בעמותה חברתית שנקראה Inter-action שסיפקה לי שכר ומגורים ואפילו נתנו לי מעבדה בתמורה לצילום האירועים שלהם.

ש: ואז חזרת לברזיל?

ת: אחרי 5 שנים בלונדון בקור ובגשם שאני שונא החלטתי לחזור לברזיל. ושם התחלתי לעבוד בשביל סוכנות צילום בריטית בשם Camera Press וגיליתי עולם אחר: את המשטר הדיקטטורי, השחיתות והניצול של החברות הזרות הגדולות. כשהייתי שם היו גם הפגנות סטודנטים עצומות במדינה.

ש: צילמת בהפגנות?

ת: לא ממש. צילמתי מעט. אתה צריך להבין שההפגנות היו מאד אלימות – היו זורקים מכונות כתיבה מהקומות העליונות. השוטרים היו עוצרים סטודנטים ומעלימים אותם. היו לי שם שני חברים שנעצרו על ידי המשטרה ויותר לא שמענו מהם. בראש תנועת הסטודנטים בברזיל עמד באותה תקופה לולה (לואיס אינאסיו דא-סילווה. ע.ג.) מי שהיום הוא נשיא ברזיל וישב בעצמו לא מעט בכלא בתקופת הגנרלים. הוא השתתף בחלק גדול מההפגנות. לא הכרתי אותו אישית אבל הוא היה דמות בולטת מאד באותה תקופה.

ש: אם לא הפגנות אז מה כן צילמת?

ת: באותה תקופה צילמתי בעיקר בצפון ברזיל (בדרום היה קר). משכו אותי מאד הג’ונגלים. הרגשתי את עצמי כסוג של מגלה ארצות. גדלתי על הרבה ספרי הרפתקאות של קרל מאי ואחרים ועבורי ברזיל הגשימה את כל פנטזיות הילדות. אני זוכר שעוד בנסיעה הראשונה לברזיל הפלגנו במעלה נהר שנקרא סאן פרנסיסקו בספינת קיטור ואתה שוכב בלילה בערסל ומסתכל על הניצוצות מהארובה.

ש: נשמע מאד רומנטי.

ת: כן. אבל לא הכול היה כזה. יום אחד בזמן שגרתי בריו חזרתי בלילה הביתה. גרתי אצל יהודי עשיר שעבד בממשלה בתור יועץ פיננסי. היה לו בית תלת מפלסי מפואר מוקף חומה עם בריכה. השעה הייתה 02:00 לפנות בוקר ושמעתי יריות. המשטרה עצרה אותי ושאלו אותי מה אני עושה ברחוב בשעה כזאת. אני מסתכל ורואה שלושה אנשים שוכבים מתים על הרצפה. אמרתי להם שאני חוזר הביתה. הם ביקשו דרכון, הראיתי להם – הם אמרו שאני יכול ללכת הביתה אבל שיש להם את הפרטים שלי ושאני לא אעיז לספר לאף אחד את מה שראיתי. זה משטרים דיקטטוריים, זה משהו שקשה לנו פה להבין היום.

ש: מפחיד…

ת: כן. וזאת לא הפעם הראשונה. במסע הראשון הזמין אותי סוארס, הסטודנט איתו טיילתי מאוחר יותר, לביתו באחת הערים בברזיל. הגעתי לעיר והייתי צריך להמתין לאוטובוס אז החלטתי לעשות טיול בעיר. הגעתי לתחנת רכבת ואני רואה רכבת קיטור. מעולם לא ראיתי דבר כזה אז צילמתי. איך שאני מצלם קפצו עלי שלושה אנשים וגררו אותי לתוך מכונית. התחילו לשאול אותי מי אני מה אני עושה פה. בדקו את הדרכון שלי וראו שהוא לא בתוקף ואז הם אמרו לי שאני חשוד בריגול ושהדרכון שלי מזויף. הכניסו אותי לתא מעצר עם עבריינים, הוציאו לי את החגורה והשרוכים בנעליים והשאירו אותי שם.

ש: איך השתחררת בסוף?

ת: שאלתי מתי אני יכול לראות את הקונסול. אז הם ענו לי “איזה קונסול, אנחנו נבדוק מי אתה ונראה מה לעשות איתך”. ישבתי שם שלושה ימים. בסוף הכניסו אותי למשרד חקירות. ממש כמו שאתה רואה בסרטים עם שולחן מהגוני גדול ויושב שם בחור בחליפה והשומרים אומרים לי כל הזמן שהוא המנהל ביטחון פנים של האזור. הוא מסתכל עלי, מסתכל על הדרכון ושואל אותי בעברית “אתה מדבר עברית”. הייתי בשוק, אמרתי לו כן אני ישראלי. האיש קם לוחץ לי את היד ואומר לי “לי קוראים דוד לוי”. מסתבר שהוא היה יהודי שלמד קצת עברית לבר מצווה. אז היה טוב להיות ישראלי. הוא לקח את הדרכון שלי ודאג שיחדשו לי אותו והנהג שלו עשה לי סיבוב בעיר ונפרדנו לשלום.

ש: אחרי הנסיעה השנייה לברזיל מה קרה?

ת: במהלך שנות ה-70 נדדתי בין אירופה לברזיל. הייתי בפריז שנתיים, עבדתי במגזין של מזון והייתי מצלם אוכל בסטודיו. לא משהו שאהבתי אבל זה היה כסף טוב. צילמתי עם מצלמות 5X4 (מצלמות פורמט גדול). תוך כדי גם הספקתי להתחתן.

ש: באחת הנסיעות שלך חלית במלריה נכון?

ת: כן. ב-1979 הייתי כמה חודשים בברזיל ושמעתי שיש משלחת אנתרופולוגית שיוצאת לחפש שבט אבוד שלא פגש אדם לבן כבר למעלה מ-40 שנה. הציעו לי להצטרף למשלחת ואמרתי וואלה מתאים לי. בתחילה נסענו ברכב, אחר כך הלכנו ברגל שישה או שבעה ימים. אחרי שלושה ימים של הליכה ברגל התברר שהמדריך המקומי טעה בדרך, גילינו את זה אחרי שהגענו לאותו מקום בו היינו שלושה ימים לפני כן. בסוף לקחנו סירה קטנה וכל הקבוצה עלתה עליה ונסענו עד שהגענו לנקודה מסוימת ושם קשרנו אותה. הלכנו עוד כמה ימים ומצאנו את השבט. הם הסתכלו עלינו כאילו הגענו מהירח. הם מעולם לא ראו אדם עם שיער על הגוף, הם היו יושבים שם ומשחקים לי עם השיער. הם היו קטנים כאלו, זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי גבוה. ואז הלכנו חזרה לסירה שלושה ימים. הגענו לנקודה בה השארנו אותה ואין סירה. באזורים האלו בברזיל אף אחד לא גונב סירות אז התחלנו לחפש את הסירה, בסוף אחד המלווים שלנו הסתכל למעלה וראה את הסירה בגובה שלושה מטרים על עץ. הם טיפסו למעלה והורידו אותה, הגאות והשפל באזור היו כל כך משמעותיים מסתבר.

באמצע המסע חזרה בנהר התחלתי להרגיש רע ואיתי עוד מספר אנשים, לא חשבתי שזו מלריה, לא יודע למה. אין מה לעשות במצב כזה – אין בית חולים באזורים האלו. הייתי במצב רע מאד יותר משבוע ורק אז הגענו לאיזה מנחת של מטוסים קטנים שממנו יוצאת טיסה פעם בשבוע. ואני, חולה הייתי צריך לריב עם אנשים שרצו לעלות על הטיסה לעיר הקרובה. בסופו של דבר הגעתי לבית חולים באחת הערים. שני חברה שגם חלו איתי מתו בבית חולים. החברים שלי מריו שמעו שאני חולה והבינו שבלי טיפול ראוי אני לא אשרוד ואחד מהם שהיה לו אבא יהודי עשיר סידר לי טיסה לריו. אני הייתי כבר מחוסר הכרה ורק בבית חולים בריו התחלתי להבריא. שקלתי אז 30 ק”ג והייתי במצב רע מאד. אשתי הייתה צריכה להגיע מלונדון במיוחד בשביל להביא לי תרופה שלא הייתה אז בברזיל וגם אז לקח לי זמן עד שהחלמתי.

ש: מה עשית אחרי שהבראת?

ת: החלטתי שאני לא רוצה לחזור לאירופה ויחד עם אשתי דאז בחרנו לנסוע לנסות את מזלנו בארה”ב. בהתחלה נסענו לסאן פרנסיסקו ולראשונה מזה כעשור לא הייתה לי עבודה כצלם אז עבדתי כשומר לילה, במסעדות, בכל עבודה שמצאתי. הייתה לנו ילדה קטנה ולא יכולתי להיות בררן. ואז בועז דווידזון חזר לסיפור, הייתה לו (עדיין יש לו) חברת הפקה גדולה מאד בלוס אנג’לס. והוא העסיק אותי כצלם סטילס בסרטים (לכרזות וכו’). אלו היו בעיקר סרטים דלי תקציב – היית עובד 19 שעות ביום, חוזר הביתה מפתח ושוב חוזר ליום צילומים נוסף. חלק מהלוקישנים היו 100 ק”מ מהבית. המשכתי שם שנה וחצי והספיק לי. אז החלטנו לחזור הביתה.

ש: הספיקו לך הנדודים?

ת: כן. לא הייתי 14 שנה בארץ ולא כל כך הסתדרנו כלכלית בארה”ב אז החלטנו לחזור. אשתי שהייתה אומנית קיבלה עבודה בפרויקט שיקום שכונות באשקלון ושם היו תקציבים גדולים כי הייתה קהילה דרום אפריקאית אמידה שאימצה את הפרויקט. ואני התחלתי לעבוד בעיתונות מקומית והייתי פרילנסר של ידיעות ומעריב. דווקא מאד אהבתי את העיר. הרבה צלמים צעירים ישר רצים לירושלים או תל אביב ואני מנסה לשכנע אותם שיתחילו דווקא מהפריפריה – זה לא דבר רע, להפך.

ש: זה היה בסוף 1981?

ת: כן. באותו זמן גם קיבלתי באזור סטודיו חתן כלה בתנאי שאני אצלם גם פעמיים בשבוע חתונה. לא התעצלתי וגם את זה צילמתי. אז התחלתי לעבוד עם סוכנות בתל אביב בשם Israel Sun. באותה תקופה הבנתי שאני מאד אוהב צילומי רחוב, זה התחיל עוד מהחינוך הצילומי שקיבלתי באנגליה, התחזק בברזיל ובארץ הפך למשהו רחב יותר.

עידו גנוט

עידו גנוט הוא עורך ומייסד אתר הצילום מגה פיקסל. הוא מסקר חדשות טכנולוגיה מאז סוף שנות ה-90 וכתב וערך עבור שורה של מגזינים בינלאומיים מובילים. הוא עוסק בתחום הצילום מאז שנת 2009. עידו הוא גם מייסד שותף בחברת ההפקה Shooteat.co.il העוסקת ביצירת תוכן ויזואלי עבור חברות מסחריות.

אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו

משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay.

למה שתסמכו עלינו?