לעיתים נדירות במיוחד אנו נתקלים בסיפור אנושי כה מיוחד כמו סיפורה של אלכסנדרה זאבי אשר נדדה בילדותה בין 3 יבשות עד שהתגלגלה לבסוף לישראל ובגיל 36 ועם שלושה ילדים החלה לצלם הופעות רוק כבד ולהתחיל קריירה שנייה כצלמת מקצועית.

אל אלכסנדרה זאבי הגענו בעקבות שיחה מקרית עם בן זוגה והתוודענו לסיפור אישי יוצא דופן של יוצרת צעירה אשר הצילום ליווה אותה כל חייה אך רק בשלב מאוחר יחסית הפכה לדומיננטית יותר בחייה (תופעה שאנו עדים לה אגב יותר ויותר בשנים האחרונות).

מפורטוגל לזאיר, לקנדה ולבסוף לישראל – מדור צילום מקומי שמח לארח את הצלמת אלכסנדרה זאבי – אמא ביום וצלמת רוק כבד בלילה.

resized012

ראיון עם אלכסנדרה זאבי

ש: איפה גדלת?

ת: נולדתי במונטריאול, קנדה. הורי היו מהגרים מפורטוגל שהשתקעו קודם לכן בקונגו יחד עם יהודים רבים אחרים שעזבו את פורטוגל בתקופת שלטונו של הדיקטטור סלזר. באמצע שנות השבעים בתקופת הקצנת שלטונו של מובוטו והפיכת קונגו לזאיר, רוב הזרים ובכללם הורי עזבו. מאחר שפורטוגל עברה אף היא תקופה לא קלה לאחר ההפיכה ב-1974 היעד היה קנדה.

לא הייתי ילדה טיפוסית, היו לי מעט חברים, הסתבכתי במכות לא פעם, הייתי מורדת עם חיבה לצד האפל של הדברים ונטייה אמנותית שהתבטאה באהבה לציור. ביה”ס היה תקופה לא קלה ובגיל 13 הורי החליטו שהגיע הזמן לפתוח דף חדש. נשלחתי לבי”ס בתנאי פנימייה בפורטוגל והפרק הקנדי בחיי הסתיים.

ש: מתי התחלת לצלם?

ת: מעט לפני המעבר לפורטוגל, הורי קנו לי מצלמה. מעולם לא היתה לי מצלמה קודם ולא יכולתי לשער את החשיבות שלה בזמנים הקשים העתידיים לבוא. הפנימייה היתה תקופה של ניכור והרגשת נטישה ששינתה אותי לא מעט. בתקופה הזאת התחלתי לצלם את החיים החדשים אליהם נזרקתי. המרד שלי אז היה צילום בחשאי של ארוחות לא בדיוק מעוררות תיאבון, תחתוני נזירות ענקיים תלויים על חבלי כביסה, ילדה בוכיה לאחר שהיא רותקה לשבוע. לפעמים הייתי חומקת אחרי אם מסדר הנזירות כדי לצלם אותה תוך ידיעה שאני מסתכנת בריתוק של שבועיים באם אתפס. הצילום היה הדרך שלי למצוא או לייצר סוג של היגיון ומקום אליו יכולתי לנווט את כל הכעס העצור במצב הסוריאליסטי.

school

ש: מי לימד אותך את הבסיס?

ת: אבא שלי היה הראשון לשים לי מצלמה ביד ולתת לי ללחוץ על שחרור התריס. הוא היה צלם נפלא ולימד אותי התמדה, נחישות והקפדה על פרטים כדי להגיע לתוצאות.

ש: מה הייתה המצלמה הראשונה שלך?

ת: היו לי מספר מצלמות ראשונות, אבל המצלמה הראשונה שהיתה שלי היא Nikon RD2. המצלמה הראשונה שבאמת אהבתי והרגשתי בטוחה בעצמי איתה היא ה Lumix GX1.

resized011

ש: מי היה המורה הראשון שלך לצילום?

ת: לפני קצת פחות משנה קיבלתי מבעלי כמתנת יום הולדת Lumix GX1. אחרי מספר תמונות התאהבתי במצלמה, הרגשתי ביטחון שחסר לי עם מצלמות קודמות. מיד אחר כך הוא הציע שאקח קורס צילום בסיס אך עוד לפני שהסכמתי נרשמתי לקורס של שגית זלוף-נמיר מסטודיו גברא. במהלך הקורס  נחשפתי לאספקטים הטכניים של הצילום ובנוסף יצא לי להכיר צלמים מהשורה הראשונה כמו נדב בגים וצביקה זליקוביץ’. כמו רבים אחרים למדתי גם באינטרנט וחוויתי את הברוטאליות של הביקורת המקוונת באתר 1x, חוויה מטלטלת אך מלמדת. אני עדיין חובבת של הלימוד במסגרת מסודרת בה מתאפשר לי לעבוד יחד עם צלמים מובילים בהם הסיכוי שלי להתקל היה נמוך עד אפסי ולכן אני ממשיכה בלימודים מסודרים.

ש: איך התגלגלת מליסבון לישראל?

ת: אחרי שהורי חזרו לפורטוגל עברנו לפרבר של ליסבון בו סיימתי תיכון והתחלתי בלימודי כלכלה מהם לא ממש נהניתי. אחרי שנה בארה”ב חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד מחדש, הפעם לימודי ניהול יצור מזון ומלונאות. חשבתי על האפשרות של לעשות עליה לישראל בעתיד אך הופעתו של מי שהפך להיות בעלי הפכה את הרעיון למציאות מהר מכפי שיכולתי לצפות. העליה שלי לארץ הפכה רשמית בתחילת 2003.

Tattoed man

ש: איך הגעת לצלם הופעות רוק כבד?
ת:
מהיום שבו התחלתי לצלם במצלמה החדשה חיפשתי הזדמנויות לצבור ניסיון ולהחשף לתחומים שונים, בין אם מדובר בצילומי מזון, מוצר, Boudoir כל מה שאפשר להשתפשף בו. חבר טוב שלי הוא הגיטריסט של להקת Sintax. ללהקה היה צורך בחשיפה באותה מידה שלי היה צורך לצלם, מה שהפך את החיבור לבלתי נמנע.  התחלתי להופיע לחזרות של הלהקה באופן קבוע, דבר שאני ממשיכה לעשות. זאת דרך מצויינת בשבילי כדי להכיר את הלהקה ובשבילם ללהרגיש נוח איתי. זמן קצר אח”כ הגעתי כצלמת להופעה ויחד עם הצילומים של Sintax צילמתי גם את שאר הלהקות. כשחזרתי הביתה עם מאות תמונות, החלתי לערוך את התמונות שאהבתי מההופעה בלי קשר למי שצולם. התמונות  הערוכות עלו לפייסבוק ואז התחיל אפקט כדור השלג. שתי הופעות אח”כ התחלתי לקבל מבול של הודעות מחברי להקות אחרות, חלקן צילמתי וגם כאלה שלא, כולם רצו תמונות. אחד הרגעים שעדיין מרגשים אותי הוא כשאני מעלה תמונה לפייסבוק ופחות משעתיים אח”כ היא הופכת לתמונת רקע או תמונת פרופיל של המצולם, דבר שקורה לא מעט…

resized015

ש: לא נתקלת בבעיות לצלם על וליד הבמה (הופעות רוק כבד נוטות להיות אגרסיביות למדי לפעמים)?

ת: למרות איך שנראים הדברים, רוב הקהל בהופעות הוא די נחמד ומתחשב, אבל אני תמיד שומרת על עצמי ועל עיניים פקוחות למקרים בהם התנועה גוברת. כן, זה בהחלט מקשה על הצילום, במיוחד כשנתקלים בי ולא פעם אני נאלצת להידחס בין אנשים כדי לתפוס עמדת צילום אידאלית. אני משתדלת להיות מנומסת ולא להתקע עם המצלמה מול פרצוף של אנשים. כשאני מצלמת על הבמה הסיכון הגדול ביותר הוא מעידה על כבל כזה או אחר במיוחד בבמות קטנות וצפופות. כבר קרה שכמעט נפלתי יחד עם מגבר כבד. כמעט. אני משתדלת להסתדר בכוחות עצמי ולפעמים גובה נמוך, פחות ממטר וחצי במקרה שלי זה יתרון כי אני לא מסתירה לאף אחד ואני מצלמת את הלהקה מזוית נמוכה, מה שגורם להם להיראות גדולים מהחיים בתמונות. עדיין נחמד כשיש לי תגבורת כדי לסחוב ציוד ולתפוס מקומות אסטרטגיים בשבילי. אני אוהבת להיות בתנועה ולשנות מיקום וזוית ככל האפשר.

resized008

ש: את בקשר כלשהו עם הלהקות עצמן?

ת: אני הולכת להופעות אליהן אני מוזמנת ע”י אחת או יותר מהלהקות. בכל מקרה אני משתדלת לצלם את כל ההופעה כך שכולם רואים תמונות בסוף, לכולם מגיע קרדיט על ההשקעה והשואו. מעבר לכך זאת דרך נפלאה בשבילי להיחשף לשאר הלהקות ולהכיר אנשים אחרים מהתחום (מטאל). כולם רוצים תמונות וכמה שיותר אבל אני מפרסמת רק את התמונות שאני מרגישה משהו לגביהן. איכות ולא כמות, מה שגם מאפשר לי להשקיע יותר בתמונות שאני אוהבת.

resized001

ש: מה הקושי העיקרי בצילום בהופעות לדעתך (התאורה/היעדר אור, הצפיפות)?

ת: עם הצפיפות אני מצליחה להסתדר, האור זאת בעיה בפני עצמה. בתור התחלה הופעת מטאל אומרת חוסר קריטי באור, תנועה כמעט בלתי פוסקת ואם זה לא מספיק אז האור משתנה תדיר ולפעמים ככה בשביל האקסטרה אתגר מהבהב. אם נוסיף לכל הבלאגן הזה את העובדה שאני מצלמת ללא פלאש, מדובר במתכון לאסון. למזלי יש לי עדשה טובה יחסית להופעות ומצלמה חצי אוטומטית שמשתדלת המון בשבילי כך שאני יכולה להתעסק יותר בלצלם ופחות בלשרוד. בסופו של דבר התמונות הטובות אך עם התאורה הבעייתית עוברות לשחור לבן ובגלל ה-ISO  הגבוה, המוטו הוא שגרעיניות = אופי.

10254531416 345d1da690 b

ש: מה את מצלמת היום חוץ מהופעות?

ת: אני מצלמת “בוקים” בסגנונות שונים כשהמועדף עלי הוא Boudoir, אני מצלמת בשביל ההנאה דברים שאני רואה או דברים שנראים מעניינים ו/או מאתגרים, כמובן שאני מצלמת גם את שלושת הילדים שלי.

resized hedgehog skull wm

ש: האם כשאת מצלמת יש לך את התמונה בראש או שמדובר בתהליך שסופו אינו ידוע מראש בהכרח?

ת: בהופעות אני מצלמת מתוך אינטואיציה ומחפשת רגש או רגעי שיא. את השיפוט הסופי אני משאירה לאח”כ כשאני עוברת על התמונות בבית. אחד היתרונות במצלמה שלי הוא שאני יכולה להתמקד בצילום ולא בפרמטרים של המצלמה בין תמונה לתמונה. בצילומים אחרים אני משתדלת לעשות סוג של אידיאליזציה של הסצנה מבלי לביים אותה. זאת אומרת שאני ברוב המקרים מקבלת את האובייקט כמו שהוא ומבצעת שינווים מינוריים כדי למקסם את התמונה.

10254652833 d5ec2d714c b

ש: באיזה ציוד את משתמשת?

ת: המצלמה הנוכחית שלי היא Panasonic G6 עם עדשת פנקייק 20mm f/1.7 לצילומי הופעות ובאופן כללי. בנוסף אני משתמשת בעדשה Pansonic Leica Macro Elmarit 45mm f/2.8 בעיקר לפורטרטים ומאקרו, ועדשה סופר רחבה 7-14mm f/4 להזדמנויות מיוחדות ולוידאו. היום  הגיעה Voigtlander 17.5mm f/0.95 שאני מקווה שתשמש אותי בהופעות.

resized014

ש: מהי מצלמת החלומות שלך? מה חסר לך במצלמה?

ת: מצלמת החלומות שלי היא Leica m9 לא בגלל סיבה פרקטית כזאת או אחרת אלה בגלל שאני אוהבת קלאסיקות. מה חסר לי? חיישן בעל רגישות אור גבוהה במיוחד ורמת רעש נמוכה. או במילים אחרות, אני רוצה תמונה נקייה מרעשים ב-ISO 3200.

ש: פוטושופ – כלי נפלא או רעה הכרחית?

ת: כלי נפלא, ההבדל בין תמונה שנכנסת אצלי למחשב והתמונה שיוצאת ממנו היא הבדל בין זייפן בקריוקי וסופר סטאר. אני לעולם לא מראה את ה”לפני”.

resized016

ש: פרגני (צלם או צלמת שאת מעריכה במיוחד ולמה).

ת: Jared Polin, בגלל התעוזה, בגלל האמביציה, בגלל שהרבה דברים שהוא אומר נוגעים.
Ricky Siegers, בגלל כישרון ייחודי לראות ולצלם את מה שכולם חוץ ממנו מפספסים. התמונות שלו מרגשות, בועטות, מרגישות גולמיות ולפעמים אפילו הומוריסטיות. הוא ה-Street Photographer  שהייתי רוצה להיות.

resized Allenby gotika

ש: חוץ מצילום מה התחביבים שלך?

ת: אני אוהבת ספורט, משחקי מחשב למרות שלאחרונה אין לי ממש זמן לשחק. נו באמת, בין הצילום, הילדים והבעל, אם יש לי רגע פנוי לנשום זה כבר מותרות. התחביב חדש: לישון.

10193354994 8ce5153baa b

ש: תני כמה טיפים לצלם שרוצה לצלם הופעות.

ת: דבר ראשון חשוב הביטחון העצמי, ביטחון בציוד, ביטחון ביכולת. התעסקות מיותרת במצלמה או היסוס שווה איבוד הזדמנות לתמונה שלא תחזור. נדיבות היא תכונה כמעט הכרחית, Give and you shall receive. לא להתקע במקום אחד, להיות בתנועה, לא לפחד מהקהל, אם צריך גם לעבור קרוב לפוגו, מניסיון הם נחמדים לאנשים או לפחות לבחורות עם מצלמה ביד. להיות מנומס, לא לדחוף, לא להיסחב עם תיק ענק על הגב שמטריד אנשים ברדיוס מטר, לא לדפוק עדשה או מצלמה מול הפרצוף של אנשים. צלם הוא קהל עם פריווילגיה, עדיף לא לעצבן את השאר. אם יש מצב לדבר עם התאורן שירגיע קצת בפליקר, מה טוב. חוצפה באופן כללי עוזרת.

resized006

ש: איך זה להיות אמא לשלושה שמצלמת הופעות רוק כבד בלילות?

ת: צילום הופעות מטאל זאת חוויה מעצימה. המקום מפוצץ באנרגיה ואני בהחלט לא מרגישה כמו בת 36 עם 3 ילדים בבית כשאני בהופעה. אני שקועה בצילום ונהנית להיות חלק מהאירוע. המעבר חזרה הוא די קל למען האמת, במיוחד כשיש מספר ימי עבודה על התמונות מההופעה. אני מקווה להמשיך בזה עוד הרבה זמן, לפחות שהבן שלי שהוא חובב רוק כבד יהיה גדול מספיק ללכת איתי להופעה.

resized013

ש: לסיום, מה התמונה שלך שאת הכי אוהבת?

ת: קשה לי לבחור, זה כמו לשאול איזה מהילדים שלי אני אוהבת יותר. מחוסר ברירה אני אבחר בתמונה הזאת כי כיוונתי לצלם את יחי והקהל ולגמרי במקרה הפוקוס של התמונה (בכל המובנים) הפך להיות הפרצוף המדוכא משהו הזה של בחור בשם אריאל כהן, שעומד בקונטרסט כל כך חריף לשאר התמונה. יותר אני מסתכלת בתמונה ויותר אני מוצאת בה עלילה:

Favorite

ניתן למצוא תמונות נוספות של אלכסנדרה זאבי בעמוד הפליקר שלה ובעמוד הפייסבוק שלה.

טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב 

2 תגובות

  1. Avatar

    גיורא

    29/10/2013 ב 10:58 PM

    צילומים מ-ד-ה-י-מ-י-ם, בעיקר כשקוראים ומבינים איך זה נעשה ומאיזה מקום הם באים. אחלה ראיון!

    השב

  2. Avatar

    too much

    31/10/2013 ב 12:11 PM

    שתי מילים: shadow/highlights…

    המבין יבין

    השב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *