סרטוני תמונות (Timelapse) הפכו לטרנד חם בחו”ל ולאחרונה יותר ויותר צלמים ויוצרים ישראליים מאמצים אותם. הצלם נעם ערמון צילם במהלך השנה האחרונה מאות תמונות באזורים שונים ברחבי הארץ וחיבר סרטון ייחודי בשם Time Land. אנו מביאים אותו היום בפניכם יחד עם סיפורו האישי המרתק של הצלם בראיון בלעדי.

נעם ערמון עוסק בצילום כל חייו. החל מילדותו ועבודתו כצלם צבאי, דרך עבודתו כצלם עיתונות בשנות ה-80 ובהמשך עבודתו בצילום מזון. הצילום מעולם לא עזב אותו, גם בתקופות של תהפוכות בחייו האישיים אשר הובילו אותו לעקור עם משפחתו מן החיים הסואנים של לב העשייה התל אביבית אל נופי הגליל הרחבים.

Time Land של הצלם נעם ערמון – נופי הארץ הקסומים

בכדי ללמוד יותר על Time Land ועל עבודתו של נעם ערמון ערכנו עימו לאחרונה ראיון אותו אנו מביאים היום בפניכם.

ראיון עם נעם ערמון

ש: כיצד הגעת לעולם הצילום?

ת: את המצלמה הראשונה שלי, Olympus 35RC קיבלתי כשהייתי בערך בן 8-9. אבי, אדריכל וחובב צילום מושבע, לימד אותי את יסודות הצילום, פיתוח והדפסה בשחור לבן. לבר המצווה קיבלתי מהורי את המגדל הישן של אבי והתחלתי להדפיס תמונות בחדרי. בגיל 15 כבר זכיתי לצלם במצלמת Nikon EL2 והתקבלתי כ”צלם נוער” למגזין “מעריב לנוער”. לפני הגיוס לצבא פניתי לעיתון “במחנה”. לשמחתי הרבה התקבלתי וזכיתי לשרות צבאי מדהים של לימוד צילום וחוויות בלתי נשכחות כמו טיסה במטוס קרב והפלגה בצוללת. לקראת סיום השרות השתתפתי בתערוכת “צלם צבאי – 40 שנות צילום בבמחנה”.

מתוך במחנה, 1987 (צילום: נעם ערמון)

Bamachane 87

שער במחנה, 1985 (צילום: נעם ערמון)

Bamahane 85

ש: היית צלם של “חדשות” בסוף שנות ה-80 מה אתה יכול לספר על התקופה ועל צילום עיתונות באותה העת?

ת: אני לא הטיפוס הקלאסי של צלם עיתונות, מעולם לא נמשכתי לצילום האלימות ברחובות. גם כשצילמתי ל”חדשות”, התמקדתי בעיקר בצילום דיוקנאות למוספים השונים של העיתון. היה כיף להרגיש חלק מעולם צלמי העיתונות הצבעוני אבל ברגע ששמעתי שמתפנה משרה כאסיסטנט אצל צלם הפרסום יוסי רותם ואשתו מיכל שצילמה פורטרטים, שמחתי לקפוץ על ההזדמנות ולהיכנס לתחום הצילום המבוים בסטודיו. אני חושב שההבדל הגדול בין צילום עיתונות אז, והיום, הוא היכולת לקבל תוצאה במקום. גם אז בעולם האנלוגי, בדרך כלל ידעת מתי יש לך את הפריים הנכון, אולם לא יכולת לראות את התוצאה עד הפיתוח. בחלק מאותה תקופה, עבדתי גם במעבדת הצילום של העיתון ושם אני זוכר את ההתרגשות של לראות לראשונה את הדפס המגע (קונטקט) עם כל התמונות. אני זוכר שאת ההתרגשות חלקו כל הצלמים, מהמנוסים כמו אלכס ליבק ועד למתחילים כמוני.

מועצת הפירות, 1993 (צילום: נעם ערמון)

Moetzet Haperot 93

שער מוסף חדשות, 1993 (צילום: נעם ערמון)

Hadashot 93

החברים של נטשה, 1988 (צילום: נעם ערמון)

Natasha Freinds Hadashot 88

ש: באמצע שנות ה-90 עברת לצילום סטודיו ובעיקר לצילומי מזון – איך היה השינוי מצילום עיתונות לצילום מזון וצילום סטודיו בכלל?

ת: אחרי שנה לערך כאסיסטנט התלבטתי בקשר להמשך הדרך והחלטתי לצאת ללימודים. בדקתי, נרשמתי ועברתי את מבחני הקבלה לכמה מביתי הספר לצילום בארץ, אבל אז נוצרה ההזדמנות ללימודים בחו”ל. איטליה הייתה האופציה הכלכלית היחידה מבחינתי באותה תקופה וזמן קצר אחר כך מצאתי את עצמי במילאנו בבית הספר Istituto Europeo di Design. תוכנית הלימודים אז התמקדה בצילום סטודיו וכבר עם תחילת הלימודים, למדנו לצלם במצלמה טכנית 4×5.

המקור לתסכול הגדול שלי בצילום עיתונות היה חוסר השליטה שלי בטכניקה, לפתח את הסרט ולגלות שלא דייקתי בחשיפה. יכול להיות שזה היה הגורם המרכזי לצורך ללמוד ובבחירה בבית הספר הזה באיטליה. בשנת הלימודים השנייה כבר התחלפה הנהלת החוג והגיע מנהל חדש בשם אדוארד רודזו, צלם אמריקאי ממוצא איטלקי שחזר לאיטליה וצילם עבור החברות הגדולות באיטליה. תפיסת העולם שלו גרסה שמבחינה טכנית גם אם נגיע למקסימום האפשרי, לא נהיה שונים מהרבה צלמים אחרים שהגיעו לאותה רמה, ולא יהיה לנו ייחוד שבו נוכל לבלוט בתחום התחרותי הזה. לעומת זאת, אם נצליח לבטא את אישיותנו בצילום, תמיד נתבלט כשונים מאחרים.

מיקלה, מילאנו (צילום: נעם ערמון)

Michela Dalla Pegorara Milano 92
במילאנו מצאתי את עצמי לראשונה רחוק מהבית. לאכול תמיד אהבתי, אבל שם “נאלצתי” להכין את האוכל בעצמי. התאהבתי במלאכה ומאז זה העיסוק האינטנסיבי ביותר שלי לאחר הצילום.

בשנת הלימודים האחרונה, נתבקשנו לבחור צלם מקצועי שנוכל ללוותו בעבודתו במשך חודש. בחרתי באחד מצלמי המזון המובילים (דאז) באיטליה –  Riccardo Marcialis.

חילזון, מילאנו 1990 (צילום: נעם ערמון)

Milano 90

כשחזרתי לארץ ב-1990, אחת העבודות הראשונות שקבלתי הייתה לצלם למוסף האוכל של עיתון “חדשות” בעריכת רון מייברג. זה קרה חודשים ספורים לפני סגירתו של העיתון. פתחתי סטודיו בדירתי שבפלורנטין, והתמקדתי בצילום טבע דומה (סטיל לייף) ואוכל. בשלב מסוים נוצר קשר עם המגזין “על השולחן” והתחלתי לצלם עבורם באופן קבוע. כך גם פגשתי את אשתי מירב, שהייתה העורכת הגרפית של המגזין באותן השנים. לשמחתי זכיתי להצלחה והוזמנתי לצלם את ספר הבישול של רשליקה – רחל טלבי קדמי ז”ל, אימו של צלם האופנה רון קדמי וספרים נוספים.

על השולחן, שער 1998 (צילום: נעם ערמון)

AlHashulhan 98

ש: עברת לדיגיטלי אחרי למעלה מ-15 שנה של צילום אנלוגי – מה אתה יכול לספר על המעבר?

ת: בין השנים 1994-2005 צילמתי בעיקר במצלמה טכנית על שקופיות 4×5 אינץ’. כשהופיעו מצלמות ה -DSLR הראשונות, הן היו רחוקות מאוד באיכות ממה שרציתי. לרכוש גב דיגיטלי למצלמה הטכנית או ל-Mamiya RB67 שהייתה לי אז, לא בא בחשבון בגלל העלות הגבוהה. ב-1999 עזבנו, מירב אישתי ואני, את תל אביב ועברנו להתגורר בגליל בישוב קהילתי קטן בשם מכמנים. כבר אז תכננתי להיכנס לשוק צילום הסטוק. כלומר צילום לאותן סוכנויות שמוכרות זכויות שימוש לצילומים ומשלמות לצלם אחוז מהמכירה. אולם אז עלות המעבר לסטוק הייתה גבוהה. היה צורך לסרוק או לשכפל את השקופיות המקוריות והדבר היה כרוך בהוצאות גדולות ומשך המתנה ארוך להכנסה צפויה. רק כשהגיעו המצלמות הדיגיטליות וסוכנויות המיקרוסטוק, התאפשר הדבר עבורי.

המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי הייתה ה-FinePix S2 Pro של חברת פוג’יפילם וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת בגלל שהיא קיבלה את עדשות הניקון הישנות שלי ושנית, בגלל שהיה לה חיבור לכבל סינכרון למבזקי הסטודיו. לפני כ-3 שנים כשיצאה ה-Nikon D3 רכשתי אותה ומאז אני מצלם איתה. טכנולוגיה היא עבורי כלי ולא מטרה אבל אני מאוד נהנה מהעולם הדיגיטלי המאפשר כל כך הרבה דברים שהיו בלתי אפשריים או קשים בעידן האנלוגי.

מכמנים, 2000 (צילום: נעם ערמון)

Michmanim 2000

ש: בסוף שנות ה-90 עשית מעבר אישי משמעותי ועזבת את המרכז לטובת הגליל – מה הניע אותך לעשות זאת ואיך זה השפיע על עבודתך כצלם?

ת: בניגוד לרבים מחברי, לא נסעתי למזרח או דרום אמריקה מיד אחרי הצבא. הצורך נוצר אצלי לאחר שהשתתפתי בסדנאות של מורה מדיטציות זן – ניסים אמון. וכך ב-97 חצי שנה לאחר נישואינו, עזבנו מירב ואני, קריירות בתחום העיצוב הגרפי והצילום ונסענו ל-9 חודשים להודו. המסע הזה היה אחד הדברים הטובים שעשיתי בחיי. אולם לאחר החזרה לארץ, המגורים והשהות במרכז העירוני, לא באו יותר בחשבון. למרות חששות הפרנסה ב-1999 עברנו לישוב מכמנים שנמצא על הר כמון כ-5 ק”מ דרומית מזרחית לכרמיאל. כבר לפני המעבר שקלתי את נושא צילום הסטוק ברצינות אבל כמו שציינתי קודם, רק עם הופעת המצלמות הדיגיטליות הדבר התאפשר מבחינה כלכלית. מאז יולי 2007 אני מוכר צילומים שלי באתרי מיקרוסטוק שונים ומצליח לצבור מעט הכנסה גם מזה (ניתן לראות דוגמאות בפורטפוליו שלי ב-shutterstock למשל). לפני כשנה הוזמנתי להצטרף לסוכנות סטוק נוספת SpacesImages.com (המוכרת במחירים מסורתיים והיא איננה סוכנות מיקרוסטוק).

מיקה, תמונת מיקרוסטוק, 2007 (צילום: נעם ערמון)

Mika fly microstock 2007

ש: Time Land הוא לא ה-Timelapse הראשון שאתה מצלם – מהיכן הגיע הרעיון לפרויקט?

ת: אני זוכר עוד מהזמן שהייתי בתיכון, את הסרט Koyaanisqatsi (הנבואה בתרגום לעברית) שהשאיר עלי רושם עז. לאחר שרכשתי את ה-Nikon D3 וגיליתי את פונקציית ה-Interval timer shooting מיד התחלתי בניסיונות לצילום timelapse. בשנה האחרונה החלטתי להקדיש את רוב זמני לעניין. עקומת הלימוד מאוד תלולה, זה מתחיל מלהבין איך לחשוף, איך לעבד את התמונות במקבץ (batch processing) בתוכנת HDR כמו Photomatix בלי לקבל יותר מדי flicker. איך להיפטר מנקודות האבק על החיישן. באיזו תוכנת עריכת וידאו לעבוד ואז ללמוד מה שצריך לדעת בשביל timelapse. ואז הזמנתי את הדולי מארה”ב וניסיתי להבין איך ומתי משתמשים בה. בדרך צילמתי הרבה סרטונים קצרים בני 15-30 שניות האחד, פרסמתי כמה מהם, אולם בסרטון Time Land, אני מציג בפעם הראשונה סרט של 4 דקות ערוכות עם סאונד. הסיבה לצילום timelapse אצלי, היא קודם כל התשוקה שאני חש כלפי הנושא, היותו רלוונטי יותר ויותר במדיות השונות וההנאה מהעשייה, האתגר והתוצאות.

עמק חילזון, 2011 (צילום: נעם ערמון)

Hilazon Valey 2011

ש: הרבה מהקטעים צולמו בנקודות שונות בגליל אבל גם בלא מעט נקודות אחרות כולל ירושלים, תל אביב, חיפה ועוד – מה גרם לך לבחור דווקא בנקודות האלו?

ת: הגליל הוא מגרש המשחקים שלי. אולם אחת המטרות שהצבתי לעצמי הייתה להצליח לצלם את מה שנחשב לגביע הקדוש של סרטי ה-timelapse – מעבר שלם מאור יום לחושך ולהפך. בטבע עם רדת החשיכה, הכל מחשיך לגמרי. אולם אורות העיר מספקים אור גם לאחר החשכה, ומעבר מיום ללילה נראה טוב יותר. זו אחת הסיבות לצילום בערים. העובדה שבשלוש השנים האחרונות עסקתי בעיקר בצילום סטוק, גם היא השפיעה בבחירת האתרים לצילום. בסופו של דבר כדי שאוכל להמשיך וליצור סרטי timelapse אני צריך גם להתפרנס מהם, ולכן האתרים נבחרו גם לפי רמת הביקוש המסחרי הפוטנציאלי שלהם.

ש: כמה זמן נמשכו הצילומים וההפקה כולה?

ת: משך הזמן של צילום בודד הוא כשעה וחצי, שעתיים. עבודת הפוסט על המחשב יכולה לקחת כיומיים ולפעמים אפילו שלושה. חלק קטן מהקטעים, צולמו לאורך שלוש השנים האחרונות, אבל הרוב המכריע צולם בערך מדצמבר 2010 ואילך.

כמון, ים של עננים (צילום: נעם ערמון)

Sea of Clouds Kamun 2010
ש: אתה יכול להסביר קצת מבחינה טכנית על ההפקה?

ת: מבחינתי קיימים שני מצבים עיקריים: צילום שקיעות וזריחות או צילום בתנאי אור יציבים. בתנאי אור קבועים, אני מחליט עד כמה הסצנה המצולמת ניגודית, ואז מחליט כמה חשיפות שונות (bracketing) לצלם בכל מרווח זמן (interval). בשקיעות וזריחות, אני תמיד משתמש במירב החשיפות האפשריות – 9 בכל מרווח זמן. טווח עצירות (תחנות) הצמצם – stops בזמן השקיעה והזריחה, הוא כ-10 stops אני מתחיל בכחצי EV חשיפת יתר (over), ומסיים בכ-EV1 חשיפת חסר (under). על המחשב בפוסט, אני מריץ את כל החשיפות דרך Photomatix (גרסה 4) בפונקצית ה-batch processing. ושומר את כל 720 התוצאות בפורמט Tiff 16bit. אז אני בדרך כלל יוצר action בפוטושופ לשפר ניגודיות ולפעמים לתקן עיוותי פרספקטיבה. כל התהליך הזה יכול להימשך כ-24 עד 36 שעות כשהמחשב עובד נון סטופ. אחר כך אני מריץ את התמונות באפטר אפקטס, מרטש נקודות אבק על החיישן ומתקן flicker בעזרת GBDeflicker. ה”רינדור” לוקח עוד לילה נוסף וכך אחרי כשלושה ימים יש לי סרטון שבדרך כלל זקוק לעוד תיקונים. תהליך ארוך ומייגע.

מרווחי הזמן בין החשיפות נעים בין 5-10 שניות ברוב המקרים. התנועה היא לא אפקט כי אם שימוש בדולי –  Stage Zero Dolly של חברת Dynamic Perception. זול יחסית, קל לנשיאה, ונוח להפעלה.

זריחה בחוף תל אביב, 2011 (צילום: נעם ערמון)

Tel Aviv Sunrise 2011

ש: האם יש לך עוד פרויקטים דומים מתוכננים ואיזה Timelapse היית רוצה לעשות אם היה לך תקציב בלתי מוגבל?

ת: התוכנית היא להמשיך לצלם את נופי ארצנו המדהימים. בתקווה למציאת מימון אולי בשיתוף פעולה עם אלו המעוניינים לשלב את הטכניקה הזו בפרויקטים שלהם. מסרטים עלילתיים, ועד פרסומות ותוכניות טלוויזיה. טכניקת ה-timelapse תופסת קהל מעריצים בעולם ואפשר לראות בה שימוש בשנים האחרונות בכל תחומי המדיה. אם היה לי תקציב בלתי מוגבל הייתי ממשיך בעשייה, רק עם יותר ציוד ואולי גם צוות ואשמח גם לצלם בכל מקום בעולם.

טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב 

8 תגובות

  1. Avatar

    מוחמד עמאר

    23/11/2011 ב 3:35 AM

    מדהים! ישראיל מיוחדת

    השב

  2. Avatar

    amosrafaeli

    23/11/2011 ב 8:24 AM

    שאפו, כמה מהשוטים יפיפיים.
    כיוצר טיילפס בעצמי
    https://www.megapixel.co.il/personal-angle/archive/18916

    הדולי הוא משהו שאני שואף להכניס גם. מעלה את רמת השוטים.

    בהצלחה

    עמוס

    השב

  3. Avatar

    נעם ערמון

    23/11/2011 ב 11:59 AM

    תודה מוחמד, עמוס, ועידו.

    השב

  4. Avatar

    מיכל

    25/11/2011 ב 3:40 PM

    כן ראיתי, כל הכבוד לך,,,:-)
    והעבודות ממש ממש יפות.

    השב

  5. Avatar

    כרגיל מדהים והגיע

    07/12/2011 ב 8:14 AM

    אפילו אלי, מאד רחוק…

    עפר

    השב

  6. Avatar

    ניסים אמון

    13/12/2011 ב 11:21 PM

    צילומי זן של זרימה וחיים. מהפנט. כל הכבוד.

    השב

  7. Avatar

    גבי נטרא

    25/12/2011 ב 7:30 PM

    צלם מקצועי ומוכשר מאוד

    השב

  8. Avatar

    מיכאל שוביץ

    31/12/2011 ב 8:50 AM

    עבודה יפיפיה.הדולי שבו העץ יוצא מהפריים והרקע נשאר במקומו אני רואה לראשונה

    השב

להגיב על גבי נטרא לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *