תערוכת בוגרים מכללת הדסה – 2011

ב-13 ליולי 2011 נפתחה תערוכת הבוגרים השנתית של מכללת הדסה בירושלים. צוות MegaPixel היה במקום בכדי להביא בפניכם עבודות נבחרות וראיונות עם הבוגרים.

בחודש שעבר התקיים טקסט סיום החוג לצילום במכללת הדסה. צוות MegaPixel היה במקום וערך עבורכם ראיונות עם ארבעה מן הבוגרים הבולטים והביא תמונות וקטעים מפרויקט הגמר שלהם.

ראיונות עם בוגרי מכללת הדסה:

[youtube]https://www.youtube.com/watch?v=mJmM7SRVsTg[/youtube]

מיכה לובטון

את הצלם מיכה לובטון פגשנו באחת הקומות העליונות של מכללת הדסה לצד פרויקט הגמר שלו הכולל גרוטאות של מכוניות אשר צולמו בטכניקה ייחודית (לה יקדיש מיכה טור אישי אשר יפורסם באתר בעתיד הקרוב). הינה קטע קצר מן הטור והטקסט אשר ליווה את הפרויקט:

ה”וַאנִיטָאס” הוא אלמנט אשר מצאתי את עצמי עוסק בו שוב ושוב במהלך לימודיי. הניסיון לייצג באמצעות סמלים את הרעיון שדבר אינו נותר קבוע, שהכל משתנה ומתבלה עד שלבסוף גווע, שכל דבר הוא בר חלוף, תמיד עניין ואתגר אותי. בפרויקט הנוכחי חזרתי לנושא זה, במחווה משלי לטבע דומם. שאבתי השראה מהפירות נגועי הריקבון, המונחים לצד גולגולות ושלל ציִיד בציוריהם של האמנים הפלמיים במאה ה-17, כולם עמוסי פרטים ומוארים להפליא.

רק שהפעם אין אלה אובייקטים אורגניים, אלא מכוניות דוממות עשויות מתכת ופלסטיק. ולמרות זאת, אני רואה בהן משהו שהיה פעם חי. הן היו מוצר נחשק ונוצץ בחלון הראווה של מרכז המכירה, בפרסומות ובמגזיני רכב, סמל לסטאטוס חברתי וכלכלי. המכוניות בהן נסענו, והיוו בשבילנו סוג של מרכז משפחתי וסמל לחופש ההתניידות, שוכבות היום זרוקות ומפורקות במגרשים, שלא סתם נקראים “משחטות רכב”. חלק מהן אף אוצרות בתוכן מזכרות מטרגדיות, של חיים שהתהפכו ברגע.

אותן מכוניות מקבלות אצלי הזדמנות שנייה לחזור לזוהרן הישן, כשמתוך ערימות הגרוטאות שבמגרש העמדתי אותן על מעין במה של אור וצל, והארתי אותן כמו סוג של פסל או מונומנט. הפעולה הזאת מתכתבת גם עם מושג ה-“ready-made“. כמו ה”מזרקה” המפורסמת של מרסל דושאן (המַשתנה), מתרחש כאן שינוי של מהות האובייקט מ”סתם רכב זרוק במגרש גרוטאות”, ליצירת אמנות, וזאת מעצם ההתייחסות אליו כאל כזה.

–

מעיין זארי

את הצלמת מעיין זארי פגשנו בחדר שהוקדש כולו לפרויקט הגמר שלה. על הקירות היו תלויים צילומי פורטרט של בנות מן המגזר הדתי/חרדי. מעיין שוחחה עימנו על עבודתה (ראה סרטון) אך העדיפה שלא להעביר טקסט ולתת לתמונות לדבר בעד עצמן. היא ביקשה לציין עם זאת כי תערוכת יחיד של הסדרה המורחבת של עבודותיה תתקיים בספטמבר בבית האמנים בירושלים.

–

–

ויקטוריה בולשמניק

הצלמת ויקטוריה בולשמניק הציגה את פרויקט הגמר שלה באחד החדרים הגדולים במכללת הדסה. מיד משנכנסנו לחדר לא יכולנו להסיר מתמונותיה את מבטנו אך לא פחות מן התמונות עצמן נדהמנו לשמוע כי את כל התלבושות המופיעות בתמונות יצרה ויקטוריה בעצמה. הבאנו בפניכם טקסט קצר שהתלווה לפרויקט שהוצג בתערוכה:

“מקורו של כל מלך בשושלת עבדים, ומקומו של כל עבד בשושלת מלכים”

(אפלטון)

בעבודה שלי אני מנסה לבחון קונבנציה תרבותית וחזותית מערבית שמקורה במאות ה-17 וה-18, אשר על פיה רק אנשים לבנים יכלו לשמש מודל ליופי. בעבודתי אני מבקשת לשבור את הקונבנציה ולהחיל אותה על דמויות שבאותה תקופה היו עבדים, משוללי זכויות וסבלו מקיפוח ואפליה. אני יוצרת מעין היפוך תפקידים: להעניק למשוללי המעמד (גם בעבר וגם היום) מעמד חדש.

אני מקיימת דיאלוג עם דימויים וציורי דיוקנאות של אליטה תרבותית מאותה תקופה, ומצלמת אנשים שחורים שחיים בישראל. יש כאן מעין שאיפה לתיקון היסטורי ביחס למוסכמות של לבוש המסמל מעמד ומבחין בין גזעים.

אני מתאימה לכל אחד ואחד מהמצולמים את התלבושת ואת התאורה שהולמים אותו/אותה, ומעמידה אותם בסביבה שאני יצרתי תוך דיאלוג עם המצולם. הצילום נעשה בסטודיו כשאני מעצבת את התלבושות בעצמי בחומרים מגוונים: בדים, סיכות בטחון, שדכן ונייר בריסטול.

כל אחד מהגברים, הנשים והילדים שאני מצלמת מביא איתו את עולמו ואני מכבדת את היותם מי שהנם: בישנים וגאים, מוטרדים או מחייכים חיוך קטן.

–

רונה אלפיה

את הצלמת רונה אלפיה פגשנו בסיום הסיור שלנו בתערוכה. מבט קצר בעבודותיה תלויות על הקיר הבהיר לנו כי אנו רוצים להביא את סיפורה. הינה כמה מילים מתוך הטקסט המצורף לפרויקט:

לעיתים מספיקה מילה אחת בכדי לחולל דבר גדול.

במקרה שלי המילה היא “נעורים”, היא מעוררת בי רצף של דימויים טעוני משמעות שהופכים בסופו של תהליך לייצוג חזותי.

מתוך חוויה של נעורים קולקטיבית המושפעת מאסתטיקה קולנועית, אני מביימת סצנות הנעות על גבול מטושטש בין פנטזיה פרטית למציאות.

יחסי ניגוד נוצרים בית הזרות הנכרת במבטם של הנערים ובין קשר העין שהם יוצרים עם המצלמה.

הנערים נתפסים “ברגע מכריע” שאינו רגע גדול במונחים תרבותיים, זהו רגע אקראי שלוכד מעט מן האמת של דמותם המבוימת.