בשבוע שעבר התקיימה תערוכת FREEZE של הצלם דרור כץ במרכז חייק לאמנות עכשווית ביפו. הצלם רפאל בן דור וצוות MegaPixel יצאו לשוחח עם האומן בכדי ללמוד מה עמד מאחורי התערוכה יוצאת הדופן.

* גולשים יקרים, בכתבה הבאה מופיעים צילומים המכילים עירום *

ראיון אותו ערך הצלם רפאל בן דור עם דרור כץ בתערוכה:


בעקבות התערוכה ערך צוות MegaPixel ראיון מקיף עם דרור כץ אשר עסק בתחנות שונות בחייו המקצועיים והאומנותיים וכמובן בתערוכה החדשה ובמה שעמד מאחוריה.

להקפיא את האש (צילום: דרור כץ)

dror 6

למדת צילום בארץ?

בתחילת שנות ה-90 חזרתי מטיול במזרח הרחוק. קיבלתי לרגל הטיול מצלמה מתנה מחברה שלי. חזרתי עם סביב 5000 שקופיות ואז מישהו אמר לי אתה צריך להיות צלם. אני אפילו לא ממש הבנתי מה זה אומר ושלחו אותי לסוכנות דוגמנות והתחלתי לצלם אופנה. די מהר התחברתי לסטודיו – “תמונה מדברת” שלקחו אותי לעבוד איתם בלי שידעתי כלום. באיזשהו שלב אחרי שהיה לי נפח עבודות שלחו לי בקשה להצעת מחיר לעשות קטלוג עבור קסטרו.

היום לא היו נותנים לצלם מתחיל לצלם את הקטלוג של קסטרו

לא. ישבתי עם החברה של קסטרו והם הראו לי ששנה לפני צילם את הקטלוג רון קדמי. אמרתי להם שאני לא יכול לעשות את זה ולא יודע איך. ואז החלטתי שאני מקפל את הסטודיו שלי ונוסע ללמוד צילום בצורה רצינית בניו-יורק.

עוצרים באויר (צילום: דרור כץ)

dror 2

לאיזה בית ספר התקבלת בניו יורק?

למעשה התקבלתי ל-10 בתי ספר. זה לא כל כך חוכמה. היה לי תיק עבודות של שנתיים בהן צילמתי עבור לקוחות – רוב מי שהתקבל לבתי הספר היו ילדים אמריקנים בלי שום ניסיון מקצועי. בסוף בחרתי ללכת ל-SVA (ה-School of Visual Arts) בניו יורק. אני זוכר שישבנו מול יושב ראש המגמה של SVA הצלם Stephen Frailey והוא אמר: “אני רק רוצה לספר לכם שהקמפוס שלנו הוא מנהטן”, אז אמרתי לעצמי זה הבית ספר שלי, אני לא צריך קמפוס ירוק עם דשאים אני רוצה את מנהטן.

“ריחוף” (צילום: דרור כץ)

dror 3

אתה אוהב לצלם צילומי רחוב?

אוהב כן אבל כמעט ולא יוצא לי. אני לא יכול להגיד שאני מהצלמים שמסתובב עם מצלמה כל היום.

ובזמן שלמדת ב-SVA יצא לך לצלם צילומי רחוב?

המזל שלי וזה באמת מזל הוא שאני הייתי מהמחזורים האחרונים שלמדו נטו פילם. כשאני הגעתי ל-SVA ב-1997 לא למדו דיגיטלי. אני זוכר שבסוף שנה שלישית תפס אותנו אחד המורים ואמר לנו “המצלמות הדיגיטליות תופסות חזק אבל הן לעולם לא יחליפו את הפילם”. אז יצאנו לחופשת קיץ וכשחזרנו כל החדרים שהיו חדרי הדפסה כימית הפכו למעבדות מחשבים.

נוזל (צילום: דרור כץ)

dror 5

הם זרקו במכה אחת את הכל?

לא הכל. הם השאירו קומה אחת לפיתוח, אבל כל השאר הפך לדיגיטלי. המעבר היה מאד חד ומהיר. כמובן שהיה באויר כל הזמן הנושא הדיגיטלי באותה תקופה אבל זה לא שהייתה לי מצלמה דיגיטלית באותה תקופה – אני צילמתי עם ממיה 6 על 4.5 פילם. לא חשבנו בכלל אז לרכוש מצלמה דיגיטלית.

ומתי התחלת בעצם לצלם דיגיטלי?

גבים דיגיטליים היו מאד יקרים – ההבדלים בין גב פילם לדיגיטלי היו עצומים. היתרון בארה”ב היה שיכולנו לשכור ציוד בגרושים כולל גבים דיגיטליים.

מים (צילום: דרור כץ)

dror 4

איפה גרת בניו יורק?

אני התחברתי לקבוצה של אומנים בשם Moo Art שגרה בלופט ענק ממש מחוץ למנהטן ושם חיינו ויצרנו ועשינו אומנות. היו שתי סיבות שנסעתי לניו יורק – הראשונה הייתה ללמוד טכניקה, צילום טכני והסיבה השנייה הייתה להבין מבחינה אומנותית מה אני רוצה להגיד לא היה לי שום ידע אומנותי כשהגעתי. הרבה אנשים שלומדים היום צילום לא לומדים היום היסטוריה של אומנות. אבל ההיסטוריה של האמונות משפיעה מאד על הדרך בה אנו עובדים. אם אתה לא לומד היסטוריה של האומנות אתה לא יודע מה עשו לפניך, קשה לך ליצור מעצמך דברים חדשים.

לא חלב (צילום: דרור כץ)

dror 1

כמה זמן היית בניו יורק?

בסופו של דבר חייתי בניו יורק 7 שנים. באיזשהו שלב פינו את הלופט שבו חיינו ואז אני והשותפה שלי נורמה שהייתה ציירת החלטנו לפתוח ביחד סטודיו בהארלם. אני זוכר שבפעם הראשונה שנסעתי לשם הגעתי לתחנה של ה-97’th street בניו יורק וכל הלבנים ירדו מהרכבת ונשארנו רק אני וההיספנים. אבל די מהר גילינו שהשכונה התפתחה במהירות ונפתחו בה עוד ועוד גלריות. זה היה בתקופה שקלינטון עבר לשם ופתח משרדים ב-East Harlem. לקחנו שטח גדול וחילקנו אותו ל-6 והשכרנו שלושה מתוכם וככה קיבלנו סטודיו בניו יורק בחינם – זה לא דבר פשוט.

אז אם היה כל כך טוב למה חזרת ארצה?

זאת השאלה שכולם שואלים אותי. החזרה שלי לארץ הייתה מסיבות לא הכי נכונות. החזירו אותי לנהל חברה משפחתית. הרגשתי אחריות משפחתית וניסיתי לנהל את החברה, לצערי זה לא כל כך עבד… ואז מצאתי את עצמי באמצע תל אביב ב”ארץ זרה” הייתי ניו-יורקי לגמרי אהבתי את ניו יורק היא הייתה בקצב שלי והייתה נכונה לי מאד גם האנשים התאימו לי.

מאחורי הקלעים: אש (צילום: רינת אפרתי)

dror behind 2

בארץ בעצם התחלת שוב מאפס?

חזרתי לארץ סביב 2005. אני כצלם מאד לא מפוקס, אני לא ממוקד על נושא אחד. לא התחלתי כי אהבתי אופנה. התחלתי לצלם כי אהבתי להסתכל. לא איכפת לי אם אני מצלם דוגמנית, עירום או סושי מה שחשוב לי הם הצבעים, הצללים, הטקסטורות והקומפוזיציה. בתקופת הלימודים תמיד אמרו לי שאני צריך לבחור לי נושא כי העולם עובד לפי מאסטרים המתמחים בנושא מסוים. כשחזרתי לארץ  חיפשו במגזין העיצוב Design Only צלם שיצלם עיצוב (פנים) עם דוגמנית. היה שם סטייליסט שיצר שמלות וצילמנו את זה אצל אריק בן שמחון (אחד ממעצבי הריהוט הגדולים בארץ) וזאת הייתה הפעם הראשונה שעל שער המגזין הזה הייתה דוגמנית. וזמן קצר אחרי זה קבוצת המגזינים של SBC התחילו לעבוד איתי. היום אני כבר פחות עושה מגזינים.

מאחורי הקלעים: לומדים לרחף (צילום: רינת אפרתי)

dror behind 7

במה אתה מתרכז היום?

מבחינת צילום מסחרי אנחנו עובדים בסטודיו בכל מה שקשור ל-lifestyle. אנחנו עובדים עם גורמים רבים בתחום הקולינארי בין השאר עם האתר Rest ועם “רביבה וסיליה” (שזכה במקום השלישי לספרי אפייה באירופה) ועם גורמים נוספים כמו “דודו אוטמזגין”, “פסקל רובין פרץ”, “ירוחם במדבר דברים” ועוד. אנחנו גם עובדים עם מעצבי פנים, אדריכלים ואנשי עיצוב בתיעוד פרויקטים מגוונים בתחום העיצוב. עיקר המגזינים שאנחנו עובדים איתם היום נמצאים בחו”ל (לדוגמא BON APPETIT magazine), ואנחנו עושים גם צילומים תעשייתיים וגם פורטרטים וכמובן עבודות אישיות כמו הפרויקט האחרון.

מאחורי הקלעים: דוגמניות (צילום: יורם רון)

dror behind 1

מאיפה הגיע הרעיון לפרויקט הנוכחי?

היה לי איזשהו חזון (vision) בראש.

היה לך חזון לצלם אנשים קופצים על טרמפולינה בלי בגדים, יורקים אש ושופכים עליהם חלב?

קודם כל זה לא חלב. זה מים עם קונפלור. לחלב יש כמה חסרונות: הוא קל יותר מהקונפלור וקשה יותר להקפיא אותו בתמונה ודבר שני הוא מסריח כשהוא מחמיץ וזה לא נוח ונעים לעבודה. בכל מקרה הרעיון עצמו הגיע לי משילוב של דברים. את הרעיון של הצוות שלי שקופץ על טרמפולינה היה לי מזמן. כשאני חושב על צילום אני חושב על עירום.

מאחורי הקלעים: דרור מצלם (צילום: רינת אפרתי)

dror behind 3

אני מניח שנושא העירום היה קל יתר לביצוע בחו”ל

היום בארץ זה קל. זה רק עניין של להכיר את האנשים ולגרום להם להרגיש פתוח איתך. הדוגמניות היו בנות שעבדתי איתן כבר לא מעט והדוגמן הוא לוליין קרקס. השתמשנו בעשרות ליטרים של מים עם קונפלור אותו חייבים לערבב כדי שלא ישקע.

כמה אנשים היו על הסט?

היו 12 איש – אסיסטנטים אשר עסקו בתאורה, באיפור, מתעדי וידאו וסטילס והרבה אנשים שעירבבו ושפכו את המים עם הקונפלור.

אתה יכול לתאר את השלבים השונים בפרויקט

במשך חודשים התבשל לי הרעיון בראש אבל בפועל בין שלב החשיבה ליישום היה בסך הכל שבוע. הייתי מוגבל בזמן. במרכז חייק לאמנות עכשווית ביפו יש להם אירוע שמכונה “חמישי מוזיקלי” וכל פעם מוצג אומן אחר. לפני שנה וחצי שמואל חייק – אייל נלד”ן גדול מלונדון שהוא פטרון אומנות גדול – רצה שאציג עבודות קודמות שלי שהצגתי בחו”ל של בחורות צלובות. אני אמרתי לו שאם נעשה משהו אז הוא צריך להיות משהו חדש והוא אמר לי תעשה מה שאתה רוצה. האמת שדי שכחתי מזה ואז הם התקשרו אלי פתאום ואמרו לי התערוכה שלך צריכה לעלות בתאריך הזה והזה ומשם כל העניין התחיל לרוץ. היה לנו יום אחד של טסטים, יום אחד של חלוקת הפקה – מי עושה מה, תדרוכים לאנשים – איך אנחנו רוצים שזה יראה, כל זה בלי שאנחנו יודעים בדיוק איך זה יראה. את הצילומים עצמם עשינו במשך יום צילום אחד – 12 שעות.

מאחורי הקלעים: אז איך יצא? (צילום: רינת אפרתי)

dror behind 8

והתמונות עברו עיבוד בפוטושופ?

לא היו שום ריטושים. כל התמונות אמיתיות לחלוטין – הם עברו חידוד אבל לא נוסף להן שום אלמנט. דווקא יש בעניין הזה סיפור מצחיק – אחת התמונות צריכה לעבור תהליך שיהפוך אותה לתלת מימדית. עושה את התהליך הזה חברה שאנחנו עובדים איתה בשביל תערוכה אחרת. התקשר אלי הבחור מהחברה והוא מבקש ממני את השכבות. אני שואל אותו איזה שכבות והוא אומר לי “קודם צילמתם ואחרי זה הוספתם את המים…” כולם חושבים שככה נוצרה התמונה. בשביל זה צילמנו את הסרטון שמראה את מאחורי הקלעים.

איך אתה מסכם את החוויה?

זה היה בעיקר יום מאד כייפי – יום של יצירה. אתה לומד תוך כדי התהליך ומוצא פתרונות.

מאחורי הקלעים: על הסט (צילום: רינת אפרתי)

dror behind 6

וזה בכל מקרה תמיד כיף גדול לעבוד בשביל עצמך ולא עבור לקוח

זה לא תמיד מדויק – יש הרבה פעמים לקוחות שמאד בוטחים בך ונותנים לך אמון למצוא תוצאה שתתאים להם. בעולם המסחרי זה תמיד בעיה – אם אומרים למשל לאומן גרפי “תעשה לי אותו דבר כמו זה” זאת טעות – זה מגביל אותו. לי יש מזל שנותנים לי את החופש ליצור. אני רוצה להגיד לך היום שמאז ה-9/11 והמשבר הכלכלי ניו יורק הפכה להיות עיר יותר קרה שמה שמשחק בה תפקיד מרכזי הוא בעיקר הכסף. אני זוכר את ה-fan והתחושה חסרת הגבולות בראשית העשור שעבר והרבה אומנים יוצאים מחוץ לגבולות העיר עצמה. לעומת זאת פה בתל אביב יש פריחה אומנותית מדהימה. אנשים פתוחים לראות, גם עירום וגם בכלל.

איזה תגובות קיבלתם על הפרויקט?

תגובות מעולות – החל מזה שמכרנו תמונות מתוכו.

מאחורי הקלעים: אש ונזל (צילום: רינת אפרתי)

dror behind 5

מכרתם תמונה והיא לא תימכר יותר או שהחלטת למכור מספר עותקים מצומצם מאותה תמונה?

בעולם הצילום האמנותי הצלם קובע מספר תמונות שהוא מדפיס. נדיר ביותר שמוכרים פריים ומשמידים את המקור – כמות הכסף שיצטרכו לשלם על כך היא גבוהה מאד. במקרה שלנו קבענו כמות מסוימת עבור גודל מסוים. התמונות היו 1.22 מ’ על 2.44 מ’ והן הודפסו על אלומיניום.

איפה הדפסתם על אלומיניום?

זה סיפור מעניין בפני עצמו. העבודה הודפסה בחברת טל סחר – חברה של דודי שמש. הם רכשו מדפסת מיוחדת בעלות של רבע מליון יורו בכדי להדפיס את הלוגו שלהם על דודי השמש. לקח לנו שבוע של עבודה להבין איך אנחנו בכלל משתמשים בחומר הזה.

מאחורי הקלעים: דרור והצוות (צילום: רינת אפרתי)

dror behind 9

למה בכלל בחרתם בחומר?

אלומיניום הוא חומר אורבאני מאד קר. לאלומיניום יש אפקט אחר, מאד מט, שהוא שונה מנייר או חומרים אחרים. במקור רציתי להדפיס על הפח של הדודי שמש. הבעיה שהוא כבד מאד ודק מאד. צריך להדביק את זה על עץ וזה לא נראה טוב. זאת הייתה פעם ראשונה שהדפיסו ישירות על אלומיניום והגיעו נציגים של חברת המדפסות מהולנד לראות והם היו בהלם. הם לא האמינו שאפשר להדפיס עם זה עבודות אומנות שימכרו.

סרטון מאחורי הקלעים אשר צולם על ידי יורם רון:

לסיום, אתה מתכנן לקחת את התערוכה לחו”ל?

יש דיונים כרגע על הנושא אבל אני לא יכול לפרט יותר בשלב זה.

טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב 

2 תגובות

  1. Avatar

    אמיר

    17/12/2011 ב 5:46 PM

    סחתיין על העבודה

    השב

  2. Avatar

    דפנה

    09/03/2012 ב 8:53 PM

    מקסים!

    השב

להגיב על אמיר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *