אומנות הפרסום – ראיון עם מנחם רייס

את מנחם רייס, אחד מצלמי הפרסום המוכרים בארץ, פגשנו בראשית חודש נובמבר 2010 בסוף יום צילומים ארוך בסטודיו שלו בדרום תל אביב.

בשנות פעילותו הרבות עבד רייס עם מיטב משרדי הפרסום בארץ ועם חלק לא מבוטל מן החברות המובילות במשק (קוקה קולה, שטראוס, עלית, בזק, פלאפון הן רק חלק מהחברות והמותגים בשרותן צילם). חלק מעבודותיו זיכו אותו בפרסים יוקרתיים שונים (קקטוס הזהב, דג הזהב, פסטיבל ניו-יורק ועוד) ומוקדם יותר השנה זכה צילום אותו ביצע למודעת "הטיפה האחרונה" עבור חברת היינץ, במקום ראשון בקטגורית מזון ומשקאות בתחרות International FAB Creative Excellence Awards העולמית.

בנוסף לעבודתו המסחרית רייס הינו אמן ויוצר אשר צילומיו הוצגו במהלך השנים בתערוכות שונות בניהן "צופן" בגלריה הוראס ריכטר ביפו, "שתיקה וצעקה" בגלריית בית ציוני אמריקה וכן תערוכות במוזיאון היהודי בווינה ובגלריה לימבוס באיטליה. בעת ביקורנו בסטודיו הציג בפנינו רייס סקיצה של ספר אישי אותו צילם וכתב הנושא את השם "IN THE NAME OF GOD". הספר כולל מקבץ גדול של תמונות אישיות, כמה מהן הואיל רייס לתרום לטובת הראיון הנוכחי כמו גם את טקסט הפתיחה האישי מאד של הספר.

עבודה עבור חברת ניופן (צילום: מנחם רייס)

רשת דן וקוקה קולה (צילום: מנחם רייס)

[mega_gallery]

Chronotime, תנובה ו-Top Audio (צילום: מנחם רייס)

[mega_gallery]

רייס גדל בנתניה ואת מצלמתו הראשונה קיבל כשהיה בן 9. כנער סקרן ערך "ניסויים" שונים בכימיה וכבר מגיל צעיר מאד החל להתנסות בפיתוח תמונות בחדר חושך אשר היוו עבורו המשך ישיר לניסויים אלו. הצילום הפך אט אט לתחביב מרכזי ובבית הספר זכה להערכה כצלם השכבתי בתקופה בה לא לכל אחד הייתה מצלמה.

שירותו הצבאי כמדריך אנשי מילואים בנ"מ הותיר לו זמן פנוי להעמיק את ידיעותיו בתחום הצילום. באותה עת הגיע רייס להכרה כי ברצונו להתמחות בצילום פרסום ובסיועו של אביו בנה בבית הוריו סטודיו בו החל לצלם עם שחרורו.

רייס בטאג' מהל

לאחר תקופת עבודה כצלם בעל סטודיו בתל אביב, החליט רייס כי בטרם ייפתח סטודיו עצמאי גדול יערוך נסיעת לימוד מקצועית ויסודית. במשך שלושה וחצי חודשים בילה בחו"ל – תחילה נסע לתערוכת פוטוקינה בגרמניה (אותה סיקר כידוע צוות MegaPixel לאחרונה) ומשם המשיך לסיור במפעלי חברת הסלבלד השוודית. אבל ליבו של הסיור הלימודי היה ביקור בן למעלה משלושה חודשים בניו-יורק שם בילה רייס אצל לא פחות מ-34 צלמי סטודיו שונים, עם חלקם בילה שעות ספורות ועם אחרים ימים תוך שהוא בוחן את דרכי עבודתם, הציוד בו השתמשו וטכניקות שונות אשר אפיינו כל אחד ואחד מהם.

חלק מן התובנות אליהן הגיע רייס באותו ביקור לפני כמעט עשרים שנה, באות לידי ביטוי גם היום בסטודיו שלו, בשיטות עבודתו (אותן שיכלל ופיתח מאז בעצמו) ובציוד ובאבזור אשר את חלקו בנה במו ידיו (ממורשת אביו לעשיה ויצירה עצמית).

הסטודיו (צילום: מנחם רייס)

אנו גאים להביא בפניכם היום את הראיון המקיף ביותר אשר פורסם עם מנחם רייס – צלם ויוצר.

ראיון עם מנחם רייס

איפה גדלת?

גדלתי בנתניה. למדתי בבית ספר יסודי בארי ותיכון טשרניחובסקי במגמה ביולוגית. מאד אהבתי טבע.

הייתה לך משיכה לכימיה כבר מגיל צעיר?

אני זוכר שכילד קטן הייתי בונה ומעיף טילים קטנים בחצר, מפוצץ פצצות באדמה שהיו עשויות ממזרקי פלסטיק עבים ממולאים בחומר נפץ שהייתי מייצר ממלח ברטולטי ואבקת פחם. הייתי ילד בן תשע או עשר, מערבב את החומר, ממלא, סוגר עם פקק, מחבר פתיל השהיה כדי שאוכל לברוח. את הכול למדתי לבד מתוך ספרים וניסיונות. היה רוקח שהיה מוכר לי את כל החומרים. הוא מכר לי אבקה של זרחן אדום – אלו כמובן חומרים מסוכנים, שהיה אסור למכור – בטח לא לילד ביסודי. כשאתה מחמם את החומר במבחנה אחת, אתה מקבל דרך צינור זכוכית, זרחן לבן במבחנה שניה מקוררת שהיה זורח בחושך – כל השולחן שלי היה מלא חורים ממלחת צ'ילי בוערת ורותחת מאותם ניסויים. אני זוכר שבתור מתנה לבר מצווה קיבלתי ארגז שלם של כימיקלים. אבא שלי קנה לי גם מיקרוסקופ, הייתי נער סקרן.

הידע הזה היה שימושי מאד מאוחר יותר, כשהתחלתי לעסוק בכימיקלים לפיתוח שקופיות צבע, להדפסות שחור לבן וצבע. יצא לי לבדוק בעצמי את כל סוגי הכימיקלים וסרטי הצילום שהיו בשוק – אגפא, קודק, טטנל.

מתי התחלת לצלם?

את המצלמה הראשונה שלי קיבלתי מהדוד באמריקה. זאת הייתה מצלמת קודק BOX עם פילם 9 על 6. אבא לימד אותי לפתח את הסרט לבד והיינו מכניסים אותו למיכל עם סליל, ממלאים את המיכל בכימיקל בטמפרטורה הנכונה (20 מעלות), נותנים כמה מכות והופכים, כדי שהאוויר יצא, משאירים את זה לנוח ומפעם לפעם הופכים שוב. אלו תהליכים שצלמי עידן הדיגיטל לא מכירים היום.

אבא קנה מסגרת זכוכית מיוחדת להדפסת קונטקט של התמונות מהנגטיבים, לפני שהייתה לי מכונת הגדלה (אותה קיבלתי רק בגיל 14). בחדר חשוך עם מנורה אדומה בלבד, אתה שם את הפילם על גבי נייר צילום, מהדק עם זכוכית. לאחר מכן פותח את האור הלבן למספר שניות. מוציא את נייר הצילום מהמסגרת, שם בקערה עם חומר פיתוח שחור לבן ואז באור האדום של החדר פתאום מתחילים לראות פרטים ותמונה שחור לבן חיוורת מופיעה ומתחזקת… התהליך הזה הלהיב אותי מאד.

אבא היה צלם?

אבא היה צלם חובב בפולין והוא שהכניס אותי לעולם הצילום. הוא עבד בארץ במשרד הבריאות בתור חוקר מחלות מדבקות. הוא היה אוטודידקט והייתה לו השכלה רחבה מאד. היו לנו בבית המון ספרי מדע ורפואה גם בעברית וגם באנגלית. כילד אני הייתי שותה אותם. היה לו ידע כל כך רחב שלמרות שלא היה רופא בעצמו הוא היה מעדכן את הרופאים במשרד בהתפתחויות חדשות בתחום משום שלהם לא היה זמן להתעדכן.

צילום באותה תקופה היה תחביב נפוץ?

באותה תקופה, מרבית האנשים צילמו בעיקר את בני המשפחה, ולמעטים הייתה מעבדה לפיתוח תמונות שחור לבן בבית. התייחסו אלי כאל ערך מוסף בבית הספר. החברים היו מתלהבים כשהראיתי להם את תהליך הפיתוח של התמונות. אבל התלהבות לחוד ולהיכנס בפועל לעולם כזה מורכב של צילום, פיתוח תמונות וכימיקלים זה סיפור אחר. הצילום אז היה שונה מאד מהיום, לא לכל אחד הייתה מצלמה ונדרשה מיומנות טכנית לתפעול המצלמה ועוד יותר מכך לפיתוח.

מתי ידעת שצילום הוא מה שאתה רוצה לעשות בחיים?

במהלך הצבא. עשיתי באותה תקופה כל מיני ניסיונות על פיתוח צבעוני – צילמתי חברות שלי בשקיעות בים, על פסי רכבת, כל מיני דברים משוגעים, בשביל להראות את זה הייתי חייב לפתח את הנגטיבים והתמונות. הייתי קונה כל פעם קיט אחר של קודק או חברה אחרת ומתנסה, היה לי זמן בצבא אחרי שעות הפעילות ולימדתי את עצמי איך לצלם ואיך לפתח.

רייס עם המצלמה – בתחילת הדרך

מי היה המורה הראשון שלך לצילום?

בתקופה שלאחר הצבא בדקתי את האפשרות לנסוע ללמוד בניו יורק ב-School of Visual of Arts אבל זה היה מעבר ליכולת הכלכלית של ההורים ושלי. באותה תקופה נסיעה לחו"ל הייתה יקרה והמיסוי היה גבוה מאד. לכן החלטתי ללמוד בעזרת ספרות מקצועית והתנסות אישית. זה היה כל מהלך הלימודים שלי בילדות והבנתי שהיכולות שלי הן בתחום של לימוד עצמי. גם כשהייתי בצבא כשהייתי מדריך אנשי מילואים רכשתי מיומנויות גבוהות באמצעות לימוד עצמי. את כל שאר המדריכים שלחו לבסיסים והחליפו במדריכים צעירים, ורק אני נשארתי מדריך פעיל בבסיס משום שהייתה לי יכולת גבוהה ללמוד חומר בעצמי ולהעביר אותו למדריכים החדשים.

איך למדת בעצמך?

כאוטודידקט, רכשתי מחברת המצלמות Sinar מספר ספרים ייעודיים ובהם מערכי שעורים ללימוד עצמי שהייתי צריך לבצע. היו מראים לך את הצילום הסופי – איך הסט צריך להיות מסודר ואתה עובד ומייצר צילום. בצורה כזו למדתי גם את השימוש במצלמה, את כל נושא התאורה, הפרספקטיבה ובניית סטים מורכבים לצילומים. זה כיסה סוגים שונים ומגוונים של צילומי סטילס וצילומי אנשים בסטודיו ומחוצה לו.

כל תהליך הלימוד הזה נמשך בערך שנה וחצי. אני גם פיתחתי את השיעורים שהיו בערכה מעבר ויצרתי צילומים אחרים, שונים, כאלו שבעיני היו יותר אומנותיים ויותר מאתגרים מאלו אשר נכללו בערכה. הצילומים הללו היו בעצם הבסיס של תיק העבודות שלי.

ממה חיית באותה תקופה?

באותה תקופה גרתי אצל ההורים והתחלתי לעשות פורטרטים של ילדים קטנים. הייתי עושה צילומים מוגדלים מודבקים על עץ סנדוויץ' בשחור לבן. הורי הילדים אהבו את זה וזה התפשט מהר מאד. הייתי עובד עם מצלמה של ניקון ועדשת 105 מ"מ צמצם f/2.8.

צילום ילדים (צילום: מנחם רייס)

איך השפיע אביך על הצילום שלך?

אבי הלהיב את דמיוני בסיפוריו על "קמרה אובסקורה", ההסטוריה של ראשית הצילום ורישום באור, תחילה באמצעות חריר בקופסא אטומה ואחר כך באמצעות עדשה על סרט צילום עשוי מהלידי כסף. בעזרת המפתח שחור לבן הייתה מתקבלת דמות בשקיפות הפוכה על הנגטיב לאחר הפיתוח – איפה שהיה אור נהיה כהה ואיפה שהיה חושך – נשאר שקוף. כשאתה שם את הנגטיב במכונת הגדלה ומקרין דרך זה על נייר צילום, האזור השקוף בנגטיב נעשה לאחר הפיתוח בכימיכל המפתח, שחור על נייר הצילום, והאזור האטום בנגטיב נשאר לבן על נייר הצילום. כך מקבלים בחזרה את התמונה המקורית. זה היה קסם ששווה היה להתעניין בו וללמוד בצורה מעמיקה.

בתחילת דרכי כצלם מקצועי תמך בי אבי ככל שיכל, אולם טען באוזני שלא אוכל להתפרנס מצילום. בגלל אופיי המרדני עשיתי דווקא ובעזרתו בנינו סטודיו ומעבדה בבית. בקומה התחתונה שברנו את המרפסת ויחד עם אבא ריצפנו ובנינו סטודיו שלם.

אני ואבא עבדנו תמיד כצוות. אבי היה מתקן הכול בבית ואני הייתי מסייע בידו. אם היינו צריכים להחליף צינורות באינסטלציה הוא היה מביא את המכשיר שהיה עושה הברגות והיה מתקן הכול. בנוסף לעבודתו במשרד הבריאות הוא היה מכוון פסנתרים עם שמיעה אבסולוטית ומתקן כינורות עם ידי זהב – היה מקבל כינור שבור ועושה כינור חדש כולל צבע, לכה וברק. הוא ניגן בפסנתר וכינור והכול למד בעצמו.

בסטודיו שבניתי עם אבא התחלתי לצלם. צילמתי אביזרים לבריכות שחיה, מזון ואופנה. בזמנו גם התנסתי בצילומי אויר של בריכות, כך התחלתי.

עירום (צילום: מנחם רייס)

אומנות הפרסום

מה גרם לך ללכת דווקא לכיוון של צילום פרסומות/אופנה?

אותי עניין מגיל צעיר ליצור דברים מעניינים שיכולתי לביים. רציתי שליטה מלאה בתמונה, להיות מסוגל ליצור תמונה מדויקת. מעניין אותי ליצור ולא לתעד, מעניינת אותי עבודה מגוונת ולא שגרתית, עבודה שונה כל יום. חשובה לי עבודת צוות עם אנשים איכותיים ומקצועיים אשר יודעים להעריך את יכולותי, כמו שאני יודע להעריך את עבודתם ויכולותיהם. מגיעים לכאן משרדי הפרסום הגדולים ביותר וזה בהחלט הופך את העבודה למרתקת, יוצא שאני עובד עם האנשים הכי קריאטיבים בארץ ולעיתים גם בחו"ל.

כמה אנשים מגיעים לכל סשן צילום אצלך?

יכולים להגיע עשרה ולעיתים אף קרוב לעשרים איש וזה קרה (בצילומים לסרטון עבור קוקה קולה שצילמתי לא מזמן לדוגמא), אבל בדרך כלל 3-7 אנשים.

פרסומת לקולה (צילומים: מנחם רייס)

ומה עושים כל אותם אנשים על הסט בזמן שאתה עובד?

לכל אחד הגדרת תפקיד שונה ובהתאם לכך הם פועלים. למשל במשרדי פרסום, אנשי ההפקה דואגים לכך שהדברים יתקתקו וכל אחד יגיע בזמן, ידע ויעשה את תפקידו. כמו כן הם גם דואגים לתיאומים שונים ודואגים לאנשי הצוות והאורחים לכיבוד ומזון. אנשי התקציבאות ומנהלי הלקוחות דואגים לקשר עם הלקוח, באם הוא על הסט וגם אם לא. וכמובן אנשי הקריאיטיב עובדים איתנו בצמוד על הסט כך שהצילום ישקף את החזון של הקמפיין, עם חתימת הקרייאיטיב של המשרד. בנוסף בהתאם לסוג הצילום יכולים להצטרף לפרוייקט גם סטייליסטים, מאפרים, מעצבי שיער, דוגמנים וכדומה. כשאני מצלם אני מאוד מרוכז בעבודה. במקביל אני שומע ומתייעץ עם הארטדירקטור ואנחנו מקבלים החלטה כיצד להגיע לביצוע העבודה על הצד הטוב ביותר לשביעות רצונו של הלקוח.

הלקוחות עצמם מגיעים לצילומים?

בהחלט. אם כי לא לכל צילום, הם מאד מעוניינים להיות מעורבים. ומאוד חשוב שמנהלי השיווק יגיעו לצילום כי זה מבטיח קבלת פידבק בזמן אמת. חלק מהם נעשים מנהלי שיווק בחברות גדולות לאחר שעבדו שנים במשרדי הפרסום ויש להם הרבה ניסיון וידע ולרובם יש מה להציע על הסט.

זה נראה כאילו הקריירה שלך מאד מתוכננת: סטודיו בבית, בניית תיק עבודות בגיל צעיר, מעבר לסטודיו בתל אביב, משם השתלמות בניו-יורק – זה באמת מתוכנן או שזה רצף מקרי שהסתדר טוב?

אני מאד מסודר ומתוכן. כמו שבעבודות שלי חשוב לי לתכנן ולהגיע לצילום הטוב ביותר, כך גם בתכנון הקריירה. אותו דבר נכון גם למהלכים אסטרטגים לקידום עצמי, מהלך אקראי עשוי להתפספס, כשאתה מתכנן אתה מסיר הרבה מהמקריות ואי הוודאות. והתוצאה הסופית יוצאת מתאימה יותר לצרכים שזוהו מלכתחילה.

בניו-יורק פגשת הרבה מאד צלמי סטודיו – מה ניסית להשיג בכך?

לפני הקמת הסטודיו הנוכחי (בתחילת שנות ה-90) רציתי לראות איך עושים את זה נכון בניו-יורק ואז לעשות את זה יותר נכון ומותאם לתנאי הארץ, אצלי. רציתי להביא לארץ משהו מקצועי יותר. היה חשוב לי להבין איך צלמים עובדים בניו-יורק, איך אולפני צילום שונים עובדים, כל אחד בהתמחות שלו, כמה שלא תצלם בעצמך לבד, לא תוכל לדעת איך אחרים עובדים. כשאתה רואה 34 צלמים (מהטובים בתחומם בעולם) עובדים בסטודיו ולעיתים גם מחוץ לסטודיו עם ציוד תאורה משוכלל, איך כל אחד עובד בשיטה שונה מהשני, זה נותן לך המון ידע חשוב, ידע שלא היית מגיע אליו לבד.

אתה רואה באיזה תנאים הם עובדים, באיזה כלים, איך הם מתנהגים לאסיסטנטים שלהם. אתה רואה שעל צילום מוצר של דנונה לדוגמא על רקע מורכב, שהיינו מצלמים ב-3-4 שעות, צלמת ניו יורקית בשם סינטיה שטרן, עבדה יומיים (ובינתיים התוכי שלה עף מקצה לקצה בסטודיו ואתה מפחד שהוא יפגע לך בראש). בניו-יורק הלקוחות גם מכבדים את זה שהצלם צריך יותר זמן. הם מודעים לכך שזמן מאפשר יצירה, ונותנים את הזמן להכנות ולביצוע, על מנת שהצלם יהיה בטוח ב-200% שזה הצילום הכי טוב שאפשר.

בארץ לוחצים עליך יותר מבחינת זמן?

סגנון העבודה בארץ מעט שונה ולעיתים מתקשרים ורוצים את המודעה "מודפסת כבר אתמול".

למה זה קורה?

כי עד שהגיעו להבנה עם הלקוח מה טוב בשבילו, ועד שעשו לו סקיצות להמחיש לו איך תראה המודעה, ועד שהלקוח אישר הצעת מחיר, ואז הם נזכרו ברגע האחרון כי את המקום בעיתון כבר הזמינו או קיבלו במחיר מוזל. בארה"ב יש תהליך שלם של תכנון ארוך טווח. במשרד פרסום יושבים כמה צוותים עבור אותו לקוח, וכל צוות מוציא סקיצה ונוצרת תחרות בין הצוותים מי יביא את הרעיון הטוב ביותר. בארה"ב משרד הפרסום קובע ומתכנן עם הצלם את מועד הצילומים מספיק זמן מראש. לטעמי לכל דבר יש את היתרון שלו, בארה"ב התהליך מאוד מתוכנן, מבוקר מאוד ונטול לחצי זמן, אך מצד שני לעיתים שמרני ומקובע. ובארץ אומנם התהליך מהיר ולחוץ בזמן והתכנון הוא גם תוך כדי התקדמות, אך כל התהליך בארץ הוא בעל גמישות גבוהה והאנשים עם ראש פתוח. הצורך באלתורים יצירתיים ופתרונות בזמן אמת גבוה ומשאיר לצלם אפשרות להכניס את הפן האישי ואפשרות להטביע את חותמו הקריאטיבי. כמו כן גם כמות הפרוייקטים המבוצעים על ידי צלם בארץ גדולה ומאפשרת לו להיות שותף להרבה פרוייקטים מעניינים.

פרסום (צילום: מנחם רייס)

עבודות פרסום (צילום: מנחם רייס)

[mega_gallery]

איך הצלחת לשכנע כל כך הרבה צלמים מפורסמים ועסוקים בניו-יורק להכניס ליום צילומים בסטודיו צלם ישראלי שהם לא מכירים ועוד בעידן בו לא היה אינטרנט או מייל?

טלפונים, פקסים, קשרים עם אנשים שהכרתי ועבדו עם צלמים בניו-יורק כמו שוני ריבנאי (כיום מבעלי משרד הפרסום באומן בר ריבנאי). התקשרתי טלפונית, מראש וביקשתי בנימוס והיה מדהים כמה נחמדים הם היו. זה היה לפני הכריסטמס ואחריו – תקופה שקטה יחסית והם יכלו לקבל אותי ולדבר איתי ולקבוע תאריכים שאוכל להיות נוכח בצילומים שהם יבצעו.

צלמים בניו-יורק עושים בממוצע פחות עבודה מצלם ישראלי?

לפי ההתרשמות שלי, כן. משה קטבן לדוגמא, שהוא חבר יקר וצלם מצויין בניו-יורק, התפלא מאוד מכמות העבודה שאני עושה כאן.

כיסאות סקייטבורד (צילום: מנחם רייס)

למה לא בחרת להישאר בניו-יורק?

בשלושת חודשי שהותי בניו-יורק גרתי בניו-ג'רזי אצל חברים ונסעתי כל יום דרך הגשרים לניו-יורק ובקרתי כל יום צלם אחר מהצלמים שהיו לי ברשימה. כשהסתובבתי בניו-יורק בין הצלמים לקחתי איתי את תיק העבודות שלי ויצא לי להציג אותו מספר פעמים בהזדמנויות שונות והוא זכה ללא מעט שבחים. חלק מהצלמים שאלו אותי למה אני לא בא לעבוד בניו-יורק והתשובה שלי הייתה שאני מעדיף להתרכז בהמשך בניית המוניטין שיצרתי לעצמי בארץ ולהגיע להיות צלם מהמובילים בארץ, מאשר לעקור את משפחתי מהמדינה שלנו ולהתחיל שוב כצלם אנונימי.

בסופו של דבר במבט לאחור מה למדת מהם ואיך הבאת את זה לידי ביטוי אצלך בסטודיו?

למדתי שגודל הסטודיו כן קובע ולא כפי שרבים חושבים, שאפשר לצלם כל צילום טוב בחדר קטן בדירה תל-אביבית עם ציוד מינימאלי. בשביל לספק שירותים טובים למשרד פרסום גדול אתה צריך מקום, אמצעים וידע בנוסף לחוש קריאטיבי. מרחב צילום, מגוון ציוד רחב וידע טכני, יוצקים עושר ויזואלי תוך שזירה קריאטיבית של שלל הכלים הללו לכדי צילום. כל אלו מאפשרים להציג את האובייקט המצולם וסביבתו בצורה אסטטית ומעניינת, בין אם זה כוס מרק חם על רקע חלון עם טיפות מים, המשקף לילה גשום וקר או דוגמנית על סט שנבנה על מנת שיראה כלופט ניו-יורקי. ישנן טכניקות המאפשרות לצלם פרסום ואנשי הצוות שאיתם הוא עובד, לספק ללקוח פתרונות מעבר לחלק הטכני של השימוש בציוד, וחלק מאלו למדתי בניו יורק. יצא לי כבר שהארט דיירקטור רצה שאני אייצר לו פקק מיוחד שקוף כך שהמיץ שהדוגמן שותה לא יישפך לו על הפרצוף, בקבוק וודקה מלא, תלוי הפוך עם חוט דיג, או שהיה צורך לעשות טיפות גדולות במיוחד שייזלו בהילוך איטי על הבקבוק שאני מצלם לקוקה קולה. כשאני צריך לצלם משקה קר אני יכול לשלוט על גודלן ולעשות את הטיפות בצורה שתראה טבעית, אני יכול גם לשלוט על כמות הקצף של הבירה בכוס או למנוע קצף בתוך בקבוק שהוספתי לו בירה, יש לי את הכימיקל המיוחד למטרה הזו – אלו דברים שאין לכל אחד. כל אלו הם ידע וסודות מקצועיים שנרכשים במשך שנים של עבודה. כמובן שיש דברים שאני לא מתיימר להיות מומחה עבורם ולכן אני מרחיב כל הזמן את מאגר אנשי המקצוע האיכותיים שאני מכיר ועובד איתם. אבל חשוב לי להיות בעל ידע רב בנושא על מנת שאוכל להעריך את המקצועיות שלהם, ולהמליץ ללקוחותי.

אתה עושה הרבה צילומי מזון?

אני עושה מספיק. אני מצלם צילומי מנות לספרים, כמו גם צילומים מורכבים מחוץ לסטודיו, בלוקיישן עם מזון ועם דוגמנים כמו בקמפיין להיינץ. לאחרונה צילמתי לאקטיביה צילומים עם פירות יער: פטל שחור, אוכמניות שהביאו מחו"ל כי זאת לא העונה בארץ. ביקשתי מהתקציבאית שתמצא אנשים בחו"ל שיקנו ויביאו איתם, והסטייליסטית הביאה את האפרסקים, והפטל האדום. ישנם צילומים שאם אין לצלם את הקשרים והידע הנכונים הוא פשוט לא יכול לבצע את הצילום כנדרש.

בתחום צילום האוכל יש הרבה טריקים וטכניקות – האם מה שאנחנו רואים בתמונה בסופו של דבר קשור למזון שאנחנו אוכלים?

למיטב ידיעתי בארה"ב (ואני לא יודע אם זה עדיין בתוקף) אתה חייב לצלם את האוכל המקורי – אי אפשר לצלם תחליף מחומר אחר. גם בארץ בדרך כלל מצלמים את המזון האמיתי לאחר שהוכן בקפידה כדי שיראה במייטבו וישנן כל מיני אפשרויות להראות את המזון עסיסי ומעורר תיאבון ללא צורך לפגום בו וללא צורך להשתמש בתחליפים.

מזון (צילום: מנחם רייס)

רואים, אוכלים (צילום: מנחם רייס)

[mega_gallery]

איזה צלמים מוכרים עשו את צעדיהם הראשונים תחת הנחייתך?

שי אפגין ושלומי ארביב הם מהבולטים, אך ישנם רבים אחרים. התהליך של חניכה מספק ניסיון פרקטי ולא תיאורטי, עבודה עם לקוחות בעלי דרישות ספציפיות. את זה אתה רוכש רק בעבודה מעשית בשטח. זאת לעומת התנהלות באקדמיה מול מרצים שנותנים יד חופשית ליצירתיות הסטודנט. אני רואה בשני השלבים הללו שלבים חשובים אך שונים המאפשרים לצלם מתחיל להבשיל.

מה נותן לך סיפוק כשאתה מלמד צלמים מתחילים?

אני מאד אוהב ללמד (עוד מהזמן שהדרכתי אנשי מילואים), לימדתי צילום בויצו חיפה, מספר שנים, וכן בקורס משותף של מעצב גרפי עם צלם, בבית הספר לצילום של גברא. הרגע שאני תמיד ממתין לראות הוא כשהמתלמד מתחיל לראות אור וקומפוזיציה, מבין איך החומר מגיב לאור, איך צריך להאיר ולהעמיד את האלמנטים המצולמים כך שהצלם שולט באיך האובייקט מוצג בצילום ולא רק מתעד סיטואציה.  ואז יש סיפוק עצום כשאתה רואה חובב צילום שהפך לצלם מתחיל בעזרתך.

את מי הכי היית רוצה לצלם וטרם יצא לך?

יאיר לפיד.

למה?

כי הדעות הפוליטיות שלנו דומות. הייתי גם שמח לשוחח איתו ולנסות לשכנע אותו להכנס לפוליטיקה, עם ישראל זקוק לאנשים כריזמטיים ואמיתיים כמוהו, שלא צריכים ליכלוך ואינטריגות כדי להיות בפוליטיקה ולנצל אותה כדי להתעשר. בזמנו יצא לי לדבר עם אביו ז"ל שהיה שכן שלי. טומי, היה איש חכם ומדהים באישיותו.

יוצא לי לעשות עבודות לא רק עם משרדי פרסום ועם לקוחות, אני גם מצלם אומנים ובדרנים. ההתנסויות האלו מעשירות. צילמתי למשל את אבי נוסבאום ואורי גוטליב כל אחד בנפרד בצילום משעשע המעביר את אישיותם המיוחדת. לאחרונה צילמתי גם את שרון גל מלילה כלכלי ושני כהן (שחקנית וקומיקאית  והמוכרת גם מצמד ה"מקפלות" של ארץ נהדרת). זה סיפוק וכיף.

שני כהן (צילום: מנחם רייס)

שני כהן, אבי נוסבאום ושרון גל (צילום: מנחם רייס)

[mega_gallery]

יוצא לך לדבר עם המצולמים – עם דוגמניות למשל?

בהחלט. כשאני מדבר עם דוגמנים אני רוכש את האמון שלהם ויוצר בסיס ושפה משותפת המאפשרים לי להנחות אותם, וזה חשוב מאד לצילום. אתה חייב ליצור תקשורת עם המצולם, ליצור עבורו ביטחון אשר מאפשר לו לחוש את הפתיחות שכה חשובה לצילום. חשוב גם לשלוט מצויין בשפה האנגלית מאחר ודוגמניות רבות בארץ באות ממדינות שונות כמו גם בצילומים שאני עושה בחו"ל.

צילומי אופנה באיסטנבול (צילום: מנחם רייס)

יש מישהו שלא היית מוכן לצלם? יש עבודת צילום שלא היית לוקח?

לא, אבל יש אנשים שאינם מתאימים לעבודות מסוימות. לא אנסה להתאים מישהו בכוח לצורך צילום. אתן לך דוגמא. לצורך עבודה פרסומית מסוימת, מישהו הביא את הבת שלו, באמת בחורה יפה, אבל היא לא התאימה והוא הבין את זה מיד בשלב האודישנים. העבודה שלנו מתרכזת בצילום מוקפד ומבוים, זאת גם הסיבה שלא עסקתי אף פעם בצילומי ארועים.

יש הבדל בעבודה בין דוגמניות ישראליות ודוגמניות מחו"ל?

רוב הדוגמניות המנוסות הן בעלות מוסר עבודה גבוהה ויודעות את העבודה. אך יש דוגמניות צעירות בארץ בעלות מוסר עבודה נמוך, מפונקות ובעלות דרישות שדוגמניות בעלת ניסיון, שהגיעו לארץ אחרי סבב עבודות בעולם, בכלל לא חושבות עליהם.

לדוגמא, הייתי צריך לצורך עבודה עבור חברת "אהבה" שתי דוגמניות לצילום חלקי גוף בעירום. הזמנו הרבה בנות והגיעו כ-30 דוגמניות זרות, אף דוגמנית ישראלית לא הגיעה. במקרה הזה למשל לא ראו בכלל פנים בפרסומת – רק חלקי גוף. לדוגמניות מחו"ל אין בכלל בעיה עם עירום. עכשיו יש טרנד מסוים שיותר ישראליות מוכנות להצטלם בעירום מוצנע, אבל זה עדיין לא כמו באירופה, ולעיתים מלווה באי נוחות המשפיע על זרימת יום הצילומים וזה מצריך יותר זמן להגיע לתמונה הרצוייה.

חלקי גוף? (צילום: מנחם רייס)

האם יש דבר כזה מצולם "פוטוגני" או שצלם טוב יכול להוציא תמונה טובה של כל אחד?

יש אדם המתאים יותר לצילום מסוים, ברור שיש אנשים פוטוגניים ומה שאתה רואה בעיניים איננו מה שהמצלמה רואה, חד וחלק. כדי לראות מי פוטוגני צריך לצלם אותו. מצד שני מכל מצולם ניתן להוציא צילום מעניין עם תאורה נכונה ומותאמת, קומפוזיציה, כמה רעיונות יחודיים וכמובן שיחה והדרכה המוציאה מהמצולם משהו פנימי ואישי המוקרן מתוך הצילום.

מה שהמצלמה רואה (צילום: מנחם רייס)

פוטוגניות? (צילום: מנחם רייס)

[mega_gallery]

כשאתה עובד מול חברות פרסום איך מתנהל תהליך העבודה – מגיעים אליך עם רעיון מדויק לצילום או שנותנים לך יד חופשית?

זה קורה גם כך וגם כך. יש משרדי פרסום אשר מגיעים עם סקיצה מאד מדויקת. במקרים אלו לרוב הארט דיירקטור בא עם סקיצה שהלקוח אישר. ויש מקרים שמביאים לי מוצרים ואומרים "צלם, זו צריכה להיות מודעה, אנחנו סומכים עליך". או לחלופין קובעים ישיבת הפקה ובה צוות הצילום מתבקש להביא רעיונות לקונספט, המלצות על דוגמנים ופתרונות טכניים.

יד חופשית? (צילום: מנחם רייס)

ביטוי אישי בעבודה מסחרית (צילום: מנחם רייס)

[mega_gallery]

הטכנולוגיה בשירות הצילום

אתה הרבה יותר מחובר לנושא הציוד הצילומי מהרבה צלמים שפגשנו, וודאי מהרבה צלמים מהדור שלך – תמיד הייתה בך משיכה לצד הטכנולוגי?

הציוד תמיד שימש ככלי להגיע למטרה, הכרת האפשרויות הטכנולוגיות ומגוון הכלים העומדים לרשות הצלם, היא יכולת חשובה המאפשרת להגשים את החזון שבכל צילום. מצד שני אין היא תחליף לראייה הצילומית, לתכנון התאורה, הבימוי והקריאטיביות שהינם לב המקצוע. צלם אינו אדם אשר לוחץ על כפתור במצלמה (כמו שישנם אנשים שאולי חושבים), צלם פרסומת הוא אדם הרואה את העולם בצורה מסוימת ומעביר את נקודת מבטו באמצעות צילומיו, הוא יכול לתרגם רעיונות או סקיצות, לתכנן, לביים ולהאיר צילומים מוקפדים לשביעות רצונו של הלקוח.

 

אנחנו חזרנו לא מזמן מתערוכת פוטוקינה 2010 בגרמניה – אתה ביקרת בתערוכה בשנים קודמות – איך אתה זוכר את החוויה?

חוויה מדהימה גרתי עם משפחה ליד קלן רבע שעה ברכבת מהתערוכה – זאת חוויה מאד מיוחדת (בגרמניה בתקופה של תערוכות גדולות נהוג לעיתים כי מבקרים לנים בצימרים או בבתי תושבים המושכרים לתקופת התערוכה במחירים נמוכים בשל המחסור בחדרי מלון. ע.ג.).

בשנים האחרונות הביקור בתערוכה הפך להיות יותר וירטואלי, דרך האינטרנט, והיום לא צריך לטוס בשביל לראות את הטכנולוגיות הכי חדשות בעולם. וכתוצאה מכך מושקע פחות בתערוכה עצמה מבעבר אבל אני זוכר את ההתרגשות לפני כל טיסה לתערוכה וההתלהבות מהשיפורים הטכנולוגיים.

רייס בצילומי קטלוג

לפני הביקור שלך בניו-יורק סיירת גם במפעל של חברת הסלבלד – מה אתה זוכר משם?

אני זוכר את ההזדהות שלי עם הפדנטיות, הדיוק והאסטתיות, שהם חלק מחיי, מיושמות שם ביצור המצלמות המופלאות שלהם.

כמו דג במים (צילום: מנחם רייס)

תכשיטים (צילום: מנחם רייס)

[mega_gallery]

 

באיזה ציוד אתה משתמש? איך אתה מסתכל על המרוץ העכשווי להחליף מצלמה כל שנתיים-שלוש?

המצלמה הראשית שלי כיום היא Canon EOS 1DS MKIII, אני עושה שימוש רק בעדשות מסדרה L של קנון  ובעדשות של יצרנים מובילים אחרים המותאמים לגוף זה. שלל העדשות שלי מכסות מ-14 מ"מ ועד 400 מ"מ כאשר ישנם ביניהם עדשות זום, פריים ומאקרו. בעיני המרוץ עצמו חיובי ביותר. טכנולוגיה שתיתן לנו יותר טווח דינאמי, יותר מגה פיקסל (בשביל לקבל קרופ איכותי יותר) וגמישויות נוספות, אלו דברים שתורמים לעבודה.

האם המעבר לדיגיטלי עשה טוב לעולם הצילום?

המעבר לצילום הדיגיטאלי היה מדהים. עבודותי המקצועיות שנעשו בעידן האנלוגי דרשו צילומי פולרויידים מקדימים לצילום עצמו דבר שגזל זמן רב. בעבר היה צורך בחצי שעה של פיתוח שקופיות במכונה אוטומטית שעמדה לרשותי בסטודיו, לקבלת תוצאות איכותיות ועוד עשר דקות ייבוש עד שהלקוח רואה את השיקופיות על שולחן האור. לסוג העבודה שלי, המעבר לדיגיטלי נתן איכויות גבוהות יותר, הוזיל עלויות, קיצר את זמן הצילום, חסך תהליכי פיתוח וסריקות של השקופיות שהיו צוואר הבקבוק אשר לעיתים הוריד את האיכות מהשקופית. (לא לטעות: זמן בניית סט הצילומים הקמת התאורה, והצבת המצלמה והעדשה המתאימה נשארו זהים לחלוטין, נוספו גם קישוריות למחשב, וניהול מאגר הצילומים כמו גם פיתוח דיגיטלי ועיבוד תמונה ברמות שונות על פי הדרישת של כל עבודה).

צילמת עם פורמט בינוני?

באנלוגי המון, בדיגיטלי לא. אין בכך צורך עם המצלמות הדיגיטליות החדשות. ברור לחלוטין שבצילום מסחרי בכל המדיות לפרסום כמו מודעות או שילוט חוצות או פלקטים בכל גודל שידרש, לא ניתן לראות היום הבדל בין פורמט בינוני למצלמה DSLR איכותית. אני מצלם לשוק המסחרי שם אני צריך ורסטיליות, מהירות צילום, עדשות איכותיות  רבות עם טווח זום גדול המאפשר עבודה מהירה, פוקוס מהיר ומדוייק המאפשר להתמקד בביום הצילום ולא להתעסק במצלמת הפורמט בינוני שהיא בדרך כלל יקרה יותר, בעלת מנגנון פוקוס איטי יותר, כבדה ומסורבלת ומגיעה עם עדשות גדולות וכבדות. לשוק המסחרי מצלמה DSLR, אם אתה מצלם דוגמניות, או מזון או תכשיטים או כל דבר אחר, אתה תקבל חדות מהממת של כל הפרטים. גם במגזינים היוקרתיים ביותר ושלטי החוצות זה פשוט לא משנה. אני נזכר שכשעבדתי בעבר עם המצלמה הקודמת שלי (Canon EOS 1DS MKII) עם 17 מגה פיקסל, מעולם לא נתקלתי במצב בו אמרו לי שהתמונה לא מספיקה חדה. לעומת זאת לפני זה לא העזתי להציע צילומים באיכות נמוכה מ-12 מגה פיקסל כאפשרות  לשילוט חוצות, למרות שחלק מהמתחרים עשו זאת, כי ידעתי שזה לא קובץ מספיק גדול ואיכותי לשילוט.

אני זוכר שכשקניתי את ה-1DS MKII לפני מספר שנים בדיוק עבדתי על צילום לחברת מלונות דן. צילמתי כוס קפה עם קצף בצורת לב (הסמל של חברת מלונות דן). השתמשתי בהסלבלד 6 על 6 אנלוגית עם עדשת 40 מ"מ של קרל צייס (אחת העדשות החדות של החברה) עם סרט הצילום החד ביותר שהיה. בשביל הניסוי לקחתי את ה-1DS MKII עם עדשת 17-40L מ"מ וכיוונתי אותה כך שתמלא בדיוק את אותו פריים בגובה כמו ההסלבלד – לקחתי את הסריקה האיכותית שעשו לצילום מהשיקופית של ההסלבלד והשוותי ב-100% על המחשב. הצילום מהקנון היה יותר חד, יותר איכותי, יותר מלא פרטים, ועם צבעים יותר נכונים. אפילו החדות הכללית וחדות הקצוות במיוחד, הייתה טובה יותר בקנון מאשר בהסלבלד. ביצעתי השוואה דומה גם בצילומים שביצעתי בז'נבה עבור לקוח שווצרי שם גם השיקופיות פותחו ונסרקו. המסקנה שלי היתה שלא חשוב על איזה שקופית אני מצלם בסוף אם הסריקה לא מוציאה את העושר של השקופית עדיף כבר לצלם בדיגיטלי איכותי.

איכות היא לא מילה גסה (צילום: מנחם רייס)

אם הייתי שואל אותך בסוף שנות ה-90 באיזה מצלמה תשתמש בעוד  10 שנים, האם הייתה אומר מצלמה דיגיטלית?

כן. היו לי כמובן את הספקות שלי אבל נכנסתי לעולם הדיגיטלי מהר מאד. מצלמת הרפלקס הדיגיטלית הראשונה שלי הייתה הפוג'יפילם S1 אותה קניתי כבר בשנת 2000.

והיא הייתה תחליף הולם למצלמות האנלוגיות בהן השתמשת באותה עת?

לא. להגדלות עד לגודל של A5 היא הייתה בסדר – מעבר לגודל הזה אני לא השתמשתי בה. היו צלמים שכן השתמשו במצלמות עם מגה פיקסל דומה אפילו בפורמט בינוני, והתוצאות פחותות בהתאם בהשוואה לשקופיות.

מהי מצלמת החלומות שלך? מה חסר לך במצלמה?

מצלמה מרחפת שתהיה תמיד באזור בלי צורך להיסחב, עם עדשת זום חדה בכל אורכי המוקד. כמובן שתמיד כיף לגדול במגה פקיסל ובטווח הדינאמי.

 

פוטושופ – כלי נפלא או רעה הכרחית?

אני חושב שכמו כל כלי, אפשר לנצל אותו לטובה ובהרבה מקרים הוא כלי מדהים המאפשר לנו לבצע פרויקטים מעניינים. מצד שני ניתן לנצל אותו גם לרעה ולהגיע לתוצאות שנראות רע ובמקצוע שלנו רואים את זה כמעט כל יום. אבל זה נכון גם למצלמה דיגיטלית שיש אנשים לא מקצועיים שמציעים צילומים עם מגה פיקסל גבוה אך ללא הבנת המקצוע במחירים נמוכים. והפריירים לא מתים הם רק מתחלפים.

תיקון לנפש

פרגן – שני צלמים ישראליים שאתה מעריך וצלם בינלאומי:

• זיו קורן – אני כל פעם מופתע מחדש מהיכולת שלו לתפוס את הרגע, וזאת עם יכולת שליטה גבוהה בכלים הטכניים.
• מיכה קירשנר –  הייתי שמח להקדיש חלק גדול יותר מעבודתי בהעברת הידע לדור הצעיר, מעבר לאסיסטנטים, ומיכה מגשים זאת. מיכה יודע להוציא מהאנשים שהוא מצלם, חלק מעניין מהאופי שלהם בצורה מפתיעה.
• דיויד לה שאפל – אני מעריך את חוסר הפחד של לה שאפל להעביר ביקורת קשה על התעשייה ממנה הוא מתפרנס כמו על החברה אליה הוא שייך בצורה אסטתית ופרובוקטיבית בו-זמנית.

 

אם לא היית צלם מה היית עושה?

הומלס.

איך נראה בשנים האחרונות סדר היום שלך?

צחצוח שיניים נחשב? ספורט על הבוקר, לרוב אני רץ 5 עד 10 ק"מ או שוחה בים חצי שעה (עם חליפת שחייה בחורף וסנפירים), נסיעה לסטודיו, ומשם כל יום הוא הרפתקה חדשה. בערב סרט טוב עם המשפחה, מפגש חברים או קריאה לפני השינה.

חוץ מצילום מה התחביבים שלך?

אופני הרים שישי ושבת, במצפה מודיעין או לאורך הירקון. בין 25 ק"מ ל-42 ק"מ עם הפסקת קפה שחור על האש וחטיפי אנרגיה. ספורט, יש לי חדר כושר פרטי בבית עם כל המכשור, תוך כדי עבודה על המכשירים אני רואה את הסדרות שאני אוהב על מסך LCD גדול. קריאה של רבי מכר באנגלית – אני קורא עכשיו את דן בראון The Lost Symbol. ויש לי אוסף קטן של מצלמות עתיקות.

תן כמה טיפים לצלם שרוצה להפוך לצלם מקצועי.

בחר תחום, למד אותו, התמד והכן תיק עבודות מרשים.

בניגוד לצלמים רבים איתם שוחחנו, אצלך אנו לא חשים אפילו טיפת מרמור מן המקצוע. איך אתה מסביר את זה?

אני אגיד לך משהו, אחד הדברים שמאפיינים אותי זה שאני כל לילה הולך לישון עם ראש נקי, עם תחושה טובה בלב. למה? כי במהלך היום עשיתי דברים נפלאים: קמתי בבוקר עשיתי ספורט. הלכתי לעבודה מעניינת ושונה כל יום, עשיתי אנשים מאושרים במשרד פרסום או אצל הלקוח וקיבלתי קומפלימנטים נפלאים. חזרתי הביתה ונהניתי עם המשפחה מסרט טוב.

מלבד העבודה המסחרית שלך אתה יוצר לא מעט תמונות אישיות – נראה כי לרבות מהן קו משותף. מה עומד מאחוריהן?

אובדן אבי בהתאבדות ביריה, מאחר וגסס מסרטן המעי הגס, ומות אימי בפתאומיות מסוכרת גבוהה, הותיר אותי עם המון צער כאב ושאלות כואבות על מוות וחיים. זה היה הטריגר לסדרות הצילומים שצילמתי עבור ריפוי הנשמה שלי מהשכול, מעט מזה מועבר בטקסט ההקדמה לספר הצילומים.

הקדמה לספר

חייל (צילום: מנחם רייס)

אינני מסכים כי לכולן קו משותף. זה נכון שהיתה לי תקופה בה רוב הצילומים האישיים שלי עסקו בדעותי לגבי החופש מדת, העובדה שכולנו שווים ללא הבדל באמונותינו. על המדינה לדאוג לסטודנטים לפחות כמו שהיא תומכת באברכים שמצהירים כי אינם רוצים לעבוד ולתרום למשק מלבד תפילותיהם, אך המדינה אינה מיישמת זאת בפוליטיקה ובחיים. אני מגנה פולטיקאים שיוצרים מציאות של אפליה בין דם לדם, העדפה בין אדם לאדם על רקע חרדי או בשם הדת תוך דריסת ערכי יסוד,  ופגיעה באיתנות הכלכלית העתידית של העם, על ידי עידוד אבטלה סמויה של אוכלוסיה מסויימת.

עבודה אישית (צילום: מנחם רייס)

החופש מדת (צילום: מנחם רייס)

[mega_gallery]

בחלק מהתמונות האישיות שלי יש מחאה, כנגד העולם הגברי המקראי, שלא נתן לטעמי, מקום ראוי ושוויוני לאשה, שהפך את האישה לסוג של משרתת שקטה וצייתנית לנוחיות הגבר. גם בימינו חלק מהציבור החרדי שולח את האשה לעבודה בזמן שהוא לומד תורה. הגברים השתלטו על עולם הדת – דבר שנתן להם כבוד וכסף, לקומץ מהם אפילו חיים נוחים במיוחד. החילוניים עוצמים עיניים מול הכניעה הפוליטית למיעוט החרדי, שמא תתפרק הקואליציה "רחמנה ליצלן", ולכן נמשכות העברות הכספים הלא מוצדקות שמתרחשות כדרישת החרדים, לאנשים שמצהירים בגלוי שאינם רוצים לעבוד או לשרת, אפילו יום אחד בחייהם. (החרדים בחו"ל עובדים לפרנסתם. האם הם בדרגה נמוכה, או בזויה יותר מהחרדים בארץ?).

יש לך גם תמונות אישיות בעלות אופי שונה?

ישנן תמונות רבות בהם אני דן עם עצמי ומי שמעוניין לחוות את צילומי, בהיבטים שונים של החיים, על רגשות ומצוקות שאנשים עוברים בתוך עצמם, ומועברים דרך הצילום באופן סמוי. אני נהנה לשמוע כל פעם על חוויות שאנשים עוברים כשהם מתבוננים בויז'ואל שיצרתי בעזרת הכלים שעומדים לרשותי שכוללים בין היתר שימוש בסרטי צילום מיוחדים, כימיקלים וטכניקות יחודיות בחדר החושך.

לידה (צילום: מנחם רייס)

תמונות אישיות נוספות

מלבד ההיבט של מחאה חברתית וחקר נפש האדם אני מצלם גם בטיולים לעיתים בזמן ריצת בוקר. צילמתי בין היתר בטורקיה, איטליה, והודו טיפוסים שונים ובחלק מטיולי האופניים בארץ צילמתי לא מעט.

[mega_gallery]

טבע (צילום: מנחם רייס)

לסיום, מה התמונה שלך שאתה הכי אוהב?

זה משתנה, כל תקופה אני מתאהב בתמונה אחרת, היום חזרתי לתמונה אהובה שלי שאני קורא לה "אש הגהינום". אך לאחרונה ניתקלתי גם בפירוש הויז'ואל בצורה שונה, כך שאני משאיר לכל אחד לחוות ולהרגיש מה שהתמונה מעבירה ללא מילים.

אש הגהינום (צילום: מנחם רייס)