תום גביש: הישראלים והסיפורים שלהם

שמי תום גביש ואני מנהל קריאייטיב של NOW הטלוויזיה האינטרנטית. אני עוסק ביצירה כל חיי וב-8 שנים האחרונות בתחום הוידאו. אצלנו בחברה אנחנו עמלים על ייצור תוכן מעניין, חדשני ורלוונטי שידבר לכמה שיותר קהלים. העבודה המרכזית שלנו היא ליצור את הטלוויזיה של המחר, עם סדרות רשת, אייטמים קצרים, סרטים מצחיקים ומלמדים תחת תפיסה שהחיבור בין טלוויזיה ואינטרנט הוא טבעי, רק צריך לזהות את הדבר הבא שילכוד את תשומת ליבו (הקצרה מאוד) של הצופה.

בשנתיים האחרונות אנחנו חוקרים ומנסים למצוא, כמו כולם, את הדבר הבא שיעבוד באינטרנט. בתהליך הזה מתעסקים גם בהרבה דברים סתמיים כי כמו בכל מקצוע מסחרי, את האומנות משאירים בבית ועושים רק את מה שהלקוח/הבוס/מקבל ההחלטות רוצה שנעשה באותו רגע. התמזל מזלי ובמהלך השנתיים האחרונות פיתחנו מספר פרויקטים שהיו מעניינים – הן ברמה האישית, הן ברמת התוכן אך גם ברמת הביצוע, האתגר הצילומי או ההפקתי שדרש ממני להמציא וליצור.

לפני כמה חודשים, העלה עמית לוי, איש תוכן שעובד איתנו, רעיון לעשות גרסה ישראלית לפרויקט Humans of NY. לאחר לא מעט דיונים איך לעשות, איך להפיץ ומה לעשות שונה – יצאנו לדרך. קיבלתי החלטה קריאטיבית להשתמש בטכניקת Cinemagraph – שלוקחת תמונה ויוצרת תנועה אינסופית בחלק מסוים בה.

האמת, החלטה קצת נוקשה. לתפוס אנשים רנדומאליים ברחוב ובתוך מספר דקות לבנות קומפוזיציה שתהיה טובה וכבר למצוא את הנקודה שבה נשאיר את התנועה הפך להיות משהו דיי מורכב, אבל התוצאות לטעמי מספקות.

לאחר כמה ימי צילום הקמנו עמוד פייסבוק, דף באתר וחשבון אינסטגרם תחת השם “ישראלים” ויצאנו לדרך. נתקלנו בהרבה אנשים מרתקים ואני תמיד משתדל לחבר את הסיפור שהם מספרים לנו – אל הפריים שאני לוכד.

דוגמה אחת היא התמונה “צייד הספרים” – שם פגשנו במרכז הכרמל שבחיפה את אחד מדוכני הספרים הוותיקים בעיר. בעל הדוכן סיפר והציג לנו ספרים נדירים ומרתקים ושיתף אותנו בסיפורים שהוא עבר באיתור ספרים נדירים שלקוחות ביקשו. בסופו של דבר אבל, המעניין ביותר, היה הסיפור על הרגשת ההחמצה, על כך שהוא חלם להיות שדרן או קריין ואף פעם לא ניסה להגשים את החלום.

תוך כדי עבודה על הפרויקט, אני מגלה שלפחות אותי הרבה יותר מעניינים הסיפורים הפשוטים. זה לא שאני חלילה מוריד מערכם של המורכבים יותר, אבל לפגוש אימא ששמה את הילדה הפעוטה שלה בפעם הראשונה בגן הילדים ופשוט יושבת, מחכה ודואגת ליום הלימודים שיסתיים נתפס בעיניי כמהות האמתית של הפרויקט הזה. לתת במה וקול לסיפורים של כולם, כאלו שקורים לכולנו כי הם אלו שמרכיבים את החיים והחברה שלנו.

מצד שני אנחנו גם נתקלים בסיפורים עם קצת יותר “עומק” כמו המוכר בדוכן הלוטו, שאת הסיפור שלו אשאיר לכם לקרוא כמו שהוא:

״נולדתי וגדלתי בריגה, לטביה. בשנת 41′, כשהייתי בן חמש, המשפחה שלי ברחה מהגרמנים. אני הייתי ליד מכונית אחת עם אמא ואחי וכמה מטרים מאיתנו עמד אבא שלי ליד מכונית אחרת. פתאום נפלה בין שתי המכוניות פצצה של הגרמנים. היינו בטוחים שאבא מת, אבל אחרי חצי שנה הוא מצא אותנו והלך לשרת בצבא הרוסי, עד שנת 45′. 
מההדף של הפצצה איבדתי את הראייה. במשך שבועיים הייתי עיוור עד שבוקר אחד פתחתי את העיניים – וראיתי. אני זוכר שהכל מסביב היה כחול, כחול כמו השמיים, וברקע שמעתי הרבה צעקות, במיוחד את אמא שלי שצעקה “הוא רואה!”.
בשנת 70′ עלינו לארץ והתחלתי לעבוד במפעל כור. בהתחלה עם מטאטא ובהמשך הייתי בכמה תפקידי ניהול של חנויות המפעל ואחרי כמה שנים עברתי לנהל את המחסן הראשי.
יום אחד אחרי 20 שנה סגרו את המפעל וזרקו אותי ועוד 400 עובדים לרחוב. הייתי בן 56 – לא לפה ולא לשם, בלי עבודה ובלי כלום. סידרו לי בפרוטקציה לעבוד כאן בדוכן של הלוטו וישר התחלתי, בשקט, בלי שאף אחד מפריע, אני פה כבר 27 שנה.
כל יום אני רואים אנשים מרוויחים כסף – רק היום הייתה אצלי סבתא אחת שהרוויחה 25 אלף שקל, ונתתי לה את הכסף במקום – אבל אני לא קנאי, לא אכפת לי. אני ממלא רק לוטו, אבל לא מהמר. למה? אין לי כסף, זאת האמת״.

אסיים בטכניקה ובדרך שבה אני מצלם. אני מסתובב עם סוני A7s אליה מחוברת בדרך כלל עדשת קנון 24-70mm f/2.8L  עם מתאם של חברת commelite , חצובה קלה יחסית של חברת Induro עם ראש סטילס לפילוס מהיר. בזמן שעמית, הכותב, מראיין את מושא הצילום, אני משתדל לתכנן את הפריים לביצוע. אני לוקח בחשבון את התנועה שמתקיימת בפריים, בעיקר ברקע, שינויי תאורה שעלולים לקרות, בגלל עננים וכדומה, כיוון שאני מצלם רק עם תאורה טבעית. אני מחפש את נקודת ההישק לחזרתיות שאצור בעריכה, לפעמים היא מדהימה, לפעמים היא די פשוטה.

לאחר שהסתיים הראיון, (תלוי עם מי הוא היה)  אני או נכנס עם החצובה למקום שבו ישב המרואיין – או שאני לוקח אותו למקום שהכנתי מראש, ואז מיד מצלם מספר תמונות סטילס ב-RAW.כאשר המרואיין נינוח כבר מול המצלמה, אני מבקש ממנו לא לזוז עד כמה שאפשר (או לזוז בתנועה קבועה) ומסריט אותו כ-30 שניות לפחות על מנת שיהיה לי מגוון נקודות לנסות ליצור מהם את ה-Cinemagraph. אני עורך את התמונות בפוטושופ ואת ה-Cinemagraph באפטר-אפקטס.

בתוכנת האפטר אפקטס אני בוחר את הפריים שאני מקפיא, יוצר שכבה שלו מעל לוידאו ומתחת- מחפש את האזור שבו תיווצר התנועה החזרתית. באזור הזה אני יוצר מסיכה על הפריים הקפוא בכדי שיחשוף אותו. כאשר יש לי בעיה עם החזרתיות וזה לא נראה תלוש מהמציאות, אני פשוט משכפל את קטע הוידאו ושם אותו בהילוך חוזר על מנת שיחזור לנקודת ההתחלה וכך נוצר הלופ.

אני מזמין אתכם לעקוב אחרינו ברשתות או באתר ונשמח לתגובות שלכם על הסיפורים והצילומים, מי יודע, אולי ניפגש פעם ברחוב.

• הישראלים בפייסבוק.
• הישראלים באינסטגרם.
• אתר הישראלים.

יש לכם פרויקט צילומי מעניין? כתבו לנו ואולי נפרסם גם את זווית אישית שלכם במגה פיקסל.

עידו גנוט

עידו גנוט הוא עורך ומייסד אתר הצילום מגה פיקסל. הוא מסקר חדשות טכנולוגיה מאז סוף שנות ה-90 וכתב וערך עבור שורה של מגזינים בינלאומיים מובילים. הוא עוסק בתחום הצילום מאז שנת 2009. עידו הוא גם מייסד שותף בחברת ההפקה Shooteat.co.il העוסקת ביצירת תוכן ויזואלי עבור חברות מסחריות.

אתם יכולים לתמוך באתר מגה פיקסל על ידי רכישה מהשותפים שלנו

משווקים: Amazon, B&H, Adorama and E-bay.

למה שתסמכו עלינו?