ראשי מאמרים דרך הגב – ביקור בחברת ליף

דרך הגב – ביקור בחברת ליף

8
0

דרך הגב – הקדמה

בחודש יוני 2010 ערך צוות MegaPixel ביקור בחברת ליף (Leaf photography) במקום משכנה החדש בכפר סבא. חברת ליף מובילה במשך שני העשורים האחרונים את שוק גבי הצילום למצלמות פורמט בינוני וגדול. תחום זה מקרב את החברה לרבים מן הצלמים המובילים בעולם בתחומי האופנה, הפרסום, צילום המוצרים והארכיטקטורה אשר בחרו לנצל את היתרונות הגלומים בפורמט הבינוני לצורך עבודתם. מאמר זה הוא תוצר של הסיור בחברת ליף והראיון המקיף אותו ערכנו עם מנכ”ל החברה ומנהל השיווק שלה אשר נועד לחשוף בפני קהל חובבי הצילום מעט מהמתחרש מאחורי הקלעים של תחום הפורמט הבינוני.

היסטוריה

עולם הצילום עבר ברבות השנים שורה של מהפכות, מלבד המהפכה הדיגיטלית אשר התרחשה לפני שנים ספורות בלבד, אפשר לציין גם את המעבר לצילום בצבע כמהפכה בולטת נוספת אך בהחלט לא יחידה. במשך שנים רבות עיקר שוק הצילום התבסס על מצלמות הפילם הקלסיות בפורמט 35 מ”מ (פורמט נפוץ במיוחד אשר התבסס על סרט צילום המכונה 135 אותו הציגה חברת קודאק כבר ב-1934 והגיע ב”מחסנית” אותה כינו רבים בפשטות פילם). פורמט ה-35 מ”מ כונה כך בשל רוחבו (למעשה גודלה של כל משבצת פילם עמד על 36 על 24 מ”מ – המוכר לרבים מאיתנו כיום כגודלו של חיישן פורמט מלא או Full Frame). אלא שבמקביל לפורמט ה-35 מ”מ התקיימו בעולם הצילום האנלוגי פורמטים נוספים, גדולים בהרבה. אחד הפורמטים הנפוצים היה פורמט ה-6 על 6 ס”מ (או 60 על 60 מ”מ) ופורמט מקביל ביחס של 4:3 המכונה 6 על 4.5 (או 60 על 45 מ”מ) פורמטים אלו (וכן כמה פורמטים גדולים וקטנים יותר) זכו לשם הכולל “פורמט בינוני”. בקצה העליון של עולם הצילום האנלוגי ניתן היה למצוא מצלמות אשר עשו שימוש בסרטי צילום עצומים אשר גודלם הגיע עד ל-20 על 25 ס”מ (200 מ”מ על 250 מ”מ – מוכרים גם כ-8″ על 10″ או 4″ על 5″ ) ולעיתים אף יותר. פורמט זה זכה לכינוי (הלא מפתיע) “פורמט גדול” ולשימוש של קהל מצומצם יחסית.

הכניסה למשרדי חברת ליף בכפר סבא – מצד שמאל “המוזיאון ההיסטורי” (צילום: אופיר אילוז):

LEAF LARGE

בעוד שמרבית מצלמות ה-35 מ”מ האנלוגיות נבנו כמקשה אחת, עם או בלי חלוקה בין גוף המצלמה לעדשה, מצלמות הפורמט הבינוני (והפורמט הגדול) נבנו באופן שונה למדי. גופן היה גדול יותר (לעיתים ריבועי ולא מלבני) והן היו מבוססות על מבנה מודולארי אשר אפשר להן להחליף רכיבים כגון עיניות וקסטות פילם (אשר אחסנו סרטי צילום בגדלים שונים והיום מקבילים לגבים הדיגיטליים). שיטה זו אפשרה לצלמים מקצועיים גמישות רבה יותר והתאמה מיטבית לסוג הצילום אך מצד שני הייתה בדרך כלל יקרה ומסורבלת יותר.

בשנת 1992 הציגה חברת ליף את הגב הדיגיטלי הראשון בעולם למצלמות פורמט בינוני. כמעט עשרים שנה מאוחר יותר לא קל להבין את המהפכה אותה חוללה אותה “לבנה”. ה-Digital Camera Back או DCB בקיצור – היה שמו הלא יומרני של הגב הדיגיטלי הראשון בעולם אותה יצרה ליף, כינוי לו זכה בשל צורתו (ומשקלו) אשר הזכירה לבנת בניין טיפוסית. במונחים של מצלמות מודרניות, ה-DCB היה לא רק גדול וכבד אלא היה גם מוגבל ביותר. חיישן ה-CCD אשר שולב בגב ביצע שלוש חשיפות בזו אחר זו דרך שלושה פילטרים שונים (אדום, ירוק וכחול) בכדי ליצור תמונה יחידה ברזולוציה של כ-4 מגה פיקסל (ומחירו של הגב בלבד הגיע ליותר מ-50 אלף דולר). תמונות של עצמים שאינם סטטיים לא באו בחשבון כמובן ובכל זאת היכולת לצלם ולשמור את המידע בפורמט דיגיטלי באופן מיידי הייתה נקודת מפנה בהיסטוריה של הצילום.

DCB1 – “הלבנה” של ליף (צילום: ליאון גולדשמיד, ליף):

Leaf DCB1

בשנים הראשונות המחיר הגבוה והמגבלות הרבות (כמו גם הפחד של הצלמים המקצועיים ממה שנתפס אז כטכנולוגיה בלתי בשלה) גרר אחוזי אימוץ נמוכים במיוחד לגבים הדיגיטליים של החברה. באותה תקופה נרכשה ליף על ידי חברת Scitex אשר קידמה אסטרטגיה שונה מזו שהייתה מקובלת עד לאותה עת בחברה. במקום לפנות לקהל רחב (יחסית) של צלמים בחרו בחברה להתמקד במספר קבוצות ממוקדות – צילומי קטלוגים הנשלחים בדואר, קמעונאות עילית וכן סופרמרקטים ותעשיית המזון בכלל. בתחילה המטרה הייתה להציג בפני הגורמים הרלוונטיים בקבוצות אלו את היתרונות שבצילום הדיגיטלי (ובעיקר המהירות והיעילות שבפורמט החדש) ולהציע להם כי מעתה ידרשו מהגורמים עימם הם עובדים בתעשייה לאמץ את שיטת העבודה החדשה. אסטרטגיה זו עבדה ובתוך כשנתיים רבות מן הרשתות הבולטות בתחומים אלו עברו לתהליך עבודה דיגיטלי.

בשנים הראשונות לאחר הכרזת ה-DCB התקיימו להן במקביל שתי טכנולוגיות עבור גבים דיגיטליים. הטכנולוגיה הראשונה הייתה זו של חיישן בגודל סטאטי מלא (בדומה לזה אשר שולב ב-DCB ומצוי כיום כמעט בכל מצלמה דיגיטלית). בנוסף בראשית הדרך היו נפוצים גבים דיגיטליים המבוססים על טכנולוגיה המכונה linear-scan המזכירה במידה רבה את זו הקיימת בסורקים. במקום לייצר חיישן גדול, מורכב ויקר נעשה שימוש במערך חיישנים דק אשר נע באופן מכאני למעלה ולמטה וסרק את התמונה. גבי סריקה שכאלו לא יכלו לצלם כמובן אובייקטים נעים אלא תמונות סטטיות בלבד, אך מצד שני הרזולוציה אליה הגיעו הייתה גבוהה ביותר (הטכנולוגיה מאפשרת רזולוציות כה גבוהות עד כי אפילו כיום נעשה בה שימוש במקרים מיוחדים).

בסופו של דבר הלכו ונעלמו להם גבי הסריקה מן השוק וחיישנים גדולים ומתקדמים תפסו את מקומם. מאמצע שנות ה-2000 ניכרת מגמת צמיחה בשוק הפורמט הבינוני בעולם, דגמים חדשים מגיעים לשוק, חלקם ממשיכים את המסורת המודולארית הוותיקה של הפורמט הבינוני המאפשרת לצלמים להחליף רכיבים שונים בין מצלמות ואף בין חברות (גוף של חברת Hasselblad, גב של חברת ליף ועדשה של קרל זייס) ומצד שני חברות מסויימות (Hasselblad אך לאחרונה גם לייקה ופנטקס) הופכות את המגמה ומשחררות מערכות סגורות המותאמות בעיקר לרכיבים שלהן.

עמודים: 1 2 3
עידו גנוטעידו גנוט
עידו גנוט הוא עורך ומייסד אתר הצילום מגה פיקסל. הוא מסקר חדשות טכנולוגיה מאז סוף שנות ה-90 וכתב וערך עבור שורה של מגזינים בינלאומיים מובילים. הוא עוסק בתחום הצילום מאז שנת 2009. עידו הוא גם מייסד שותף בחברת ההפקה Shooteat.co.il העוסקת ביצירת תוכן ויזואלי עבור חברות מסחריות.
טען עוד כתבות קשורות
טען עוד ב מאמרים

8 תגובות

  1. Avatar

    ניקון

    28/10/2010 ב 11:54 AM

    אחלה כתבה ומאוררת תיאבון רב.
    אבל למה לא הראיתם תמונות של המפעל? למה ??????
    תודה

    השב

  2. Avatar

    עידו גנוט

    28/10/2010 ב 12:51 PM

    צילמנו רק מה שהותר לנו לצלם – מן הסתם בליף לא היו מעוניינים לצלם דברים מסויימים (בעיקר בייצור). בגדול אבל הייתה הרבה מאד פתיחות מצד החברה ואת רוב מה שרצינו לצלם לא הייתה בעיה.

    השב

  3. Avatar

    ניקון

    28/10/2010 ב 6:56 PM

    אז תראו את התמונות שמותר לראות בבקשה…
    הסטודיו עם כל המצלמות שלהם, וכל דבר אחר שהם מסכימים.
    זה ממש מעניין.
    תודה!

    השב

  4. Avatar

    גלעד בובי

    28/10/2010 ב 11:41 PM

    כל הכבוד, כתבה מעניינת ועשויה למופת.
    המשיכו בעבודה המדהימה שאתם עושים, סוף סוף ישנו אתר יעודי ומשובח הפונה לקהילת הצלמים בארץ ואינו נופל מאתרים בינלאומיים באיכות החומר וברצינות העשייה, עלו והצליחו.

    תודה רבה.

    השב

  5. Avatar

    אופיר אילוז

    29/10/2010 ב 8:06 AM

    תגובה למס’ 3: התמונות שמופיעות בכתבה הן התמונות שהורשנו לפרסם.
    לא חסכנו אף תמונה.

    השב

  6. Avatar

    איתי

    29/10/2010 ב 4:15 PM

    מאמר יפה! אבל עם כל הכבוד התמונות שפורסמו עברו עריכה כזו כבדה שכבר לא נשאר כלום מהצילום המקורי ככה שזה לא אומר כלום מלבד להראות “שמפורסמים” משתמשים בגבים שלהם…

    השב

  7. Avatar

    עידו גנוט

    30/10/2010 ב 11:39 AM

    האמת שאני לא יכול להעיד לגבי כל התמונות – קיבלנו מה שקיבלנו ואני לא יודע איזה עיבוד בוצע (זכור שאלו תמונות אמיתיות של צלמים ולא תמונות ניסוי של גבים). לנו אמרו בליף שהתמונה של ג’רי אשר תלויה אצלהם היא התמונה המקורית לפני עיבוד.

    השב

  8. Avatar

    תומר_יפה

    10/02/2011 ב 9:10 AM

    למספר 6 – ברור שמתמונות קטנות לצפייה באינטרנט אי אפשר ללמוד שום דבר על איכות המצלמה, זה תמיד נכון. אבל אם תקח את התמונות האלה ותדפיס אותן ברוחב מטר או הרבה יותר, ועוד איך תראה הבדל בחדות וברמת הפרטים לעומת צילום זהה ב-DSLR רגילה למשל, וזה יתרון שאי אפשר להשיג עם שום עיבוד

    השב

להגיב על תומר_יפה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *